המירוץ לרשויות המקומיות: 4 הערות על יום יותר חשוב ממה שנדמה

ללכת ישר: שני צעדים פשוטים

המדריך להימנעות משחיתות נדל"נית / נמרוד בוסו

מנתניה ועד אשקלון, מראשון לציון ועד כפר סבא, ממועצה אזורית מטה יהודה ועד מועצה אזורית תמר - בשנתיים האחרונות מלאה הארץ בפרשות שחיתות ברשויות המקומיות, ולא פלא שהסוגייה הזאת תפסה מקום מרכזי בשיח הציבורי לקראת הבחירות היום. חלק מהפרשות האלה התפוצצו בהפרשים של ימים בודדים, וביחד הן יצרו תחושה כוללת בציבור שכמעט לא משנה מי ייבחר - במוקדם או במאוחר הוא ייחשד בפלילים, ואולי אף יורשע.

זאת גישה שאסור לקבל. היא מורידה את האחריות מכתפי אלה שנכשלו ושמספרם בפועל נמוך משמעותית ממה שנדמה לנו. מתוך 254 ראשי הרשויות, רק מיעוט הסתבך בפלילים, והרוב המכריע של ראשי הערים המכהנים לא ראו מעולם את תא המעצר מבפנים. ראש העיר תל אביב רון חולדאי שמשלים 20 שנה בתפקיד, ראשי הערים ירושלים ובאר שבע - ניר ברקת ורוביק דנילוביץ' - שמסיימים עשר שנים כל אחד, ראש עיריית חיפה יונה יהב, המכהן 15 שנה, וראש מטה הדיור זאב בילסקי, שכיהן 22 שנים בראשות עיריית רעננה הם רשימה חלקית מאד, שמייצגת כאמור את הרוב.

ראש עיריית ראשון לציון דב צור וראש עיריית נתניה מרים פיירברג. חשודים בקבלת שוחד | צילום: עמית שעל, אוראל כהן

אך גם אותו מיעוט של ראשי ערים החשודים, נאשמים או מורשעים בפלילים - הם מספר גדול מדי. ישראל זקוקה לראשי ערים ישרי דרך. הבעייתיות מתחילה בכך שראש הרשות המקומית וראש ועדת התכנון והבנייה המקומית - פעמים רבות זהו אותו אדם - מחזיקים בידיהם סמכויות רחבות מאוד, אולי רחבות מדי, באשר לנעשה בתחום השיפוט של העיר. והכוח כידוע משחית. כשמדובר בוועדה מקומית, החלטה זניחה לכאורה, האם לאשר או לא לאשר תוספת קומה לבניין, שווה מיליוני שקלים לקבלן, ויש מי שיהיה מוכן לחצות קווים אדומים על מנת לדאוג שהקומה תאושר. לא כל אחד יעמוד בפיתוי.

אז מה עושים? יוצרים מערכת תכנון עירונית שתפחית את הסיכוי שתתעורר שחיתות, באמצעות שני צעדים בלבד. הראשון הוא יצירת ודאות תכנונית. כאשר ועדת התכנון המקומית מאשרת תוכנית מתאר מקומית, שמבהירה בדיוק כמה מותר לבנות איפה, היא מנטרלת את האפשרות להפעיל עליה ועל חבריה לחצים פסולים. מאותו הרגע יודעים כל בעלי הקרקעות, היזמים ובעלי הדירות מה זכויות הבנייה המגיעות להם, בעוד שמרחב שיקול הדעת של הוועדה מצטמצם ואין טעם ללחוץ על חבריה.

צעד שני הוא קיצור תהליכים והפחתת סחבת. זאת מטרה ציבורית ראויה לכשעצמה, אך יש לה חשיבות מיוחדת גם במלחמה בשחיתות. היכן שוועדות התכנון פועלות לאט וחולפים חודשים על גבי חודשים עד שמגישי תוכניות לוועדה זוכים לכך שמישהו יתייחס אליהם, מתעורר מיד הצורך ב"מאכערים" המסתובבים במסדרונות העירייה ויודעים כיצד "לשמן" את נבחרי הציבור והפקידים. קיצור תהליכים ותשובות מהירות, מבטלים את הצורך במאכערים.

מדובר כמובן בצעדים שקל יותר להציע מאשר לבצע. אבל ראש עיר שיגיע עם מוטיבציה אמיתית לשרת קודם כל את האינטרס הציבורי ויפגין את הנחישות המתאימה, אמור לעמוד במשימה. שיהיה בהצלחה.

חרדים: בחירות פנימיות

דגל התורה הפכה את הבחירות למבחן הכוח שלה ברחוב החרדי. לתוצאות עשויות להיות השלכות דרמטיות על הפוליטיקה הארצית / שחר אילן

המהלך הדרמטי ביותר במגזר החרדי בבחירות המקומיות היום לא קשור לאף אחד מראשי הערים. הוא קשור למבחן הכוח שיצרה לעצמה סיעת דגל התורה הליטאית בראשות יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני, כשהחליטה לרוץ במספר יישובים - ובהם ירושלים - לבדה, בלי השותפה החסידית אגודת ישראל.

אם דגל התורה תקבל בירושלים הרבה יותר קולות מאגודת ישראל של יעקב ליצמן ומאיר פרוש, עשויות להיות לכך השלכות פוליטיות לא מבוטלות בזירה הארצית. הפעם האחרונה שבה אגודת ישראל ודגל התורה רצו לכנסת בנפרד הייתה בפילוג הגדול ב־1988. מאז שהוקמה הרשימה המאוחדת יהדות התורה, נשמר ביניהן המפתח שלפיו 60% מהמקומות בה שמורים לאגודת ישראל ו־40% לדגל התורה. לטענת הליטאים, המפתח הזה מקפח אותם מאוד לעומת כוחם באוכלוסייה.

מימין: משה גפני ויעקב ליצמן | צילום: אפי שריר, אלכס קולומויסקי

הישגים של דגל התורה יגרמו להם לדרוש חלוקת כוחות שוויונית ולאיים בפילוג בין שתי הסיעות בבחירות לכנסת כמו בבחירות 1988. אם נתניהו יצליח להוריד את אחוז החסימה בבחירות הכלליות מ־3.25% (מינימום של ארבעה מנדטים) ל־2.5% (שלושה מנדטים), הפיתוי של דגל להתמודד לבד יגדל עוד יותר. הבעיה של הליטאים היא שכשהם נכנסים למשא ומתן עם אגודת ישראל על מפתח ייצוג חדש, הם לא נתקלים בנכונות גדולה לפשרה: אגודה היא בעצמה קואליציה של חסידויות, ואם היא תתפשר על מקום אחד ברשימה, המשמעות היא שחסידות גדולה תאבד את כל הייצוג שלה בכנסת. והיא לא תסכים לעשות זאת בשביל הליטאים.

הקרב עם יונה יהב

בדגל התורה אומרים שהרחוב שלהם מאוד חם על פילוג בכנסת. ולמרות הכל, ההנחה היא שגדולי התורה הליטאים זוכרים היטב את הריצה הנפרדת ב־1988 שהובילה לפילוג של ישיבות ולקרעים בתוך משפחות. כך שההנחה היא שגם אם דגל תצליח היום במבחן המוניציפאלי שלה, בסוף תימצא פשרה שתאפשר ריצה משותפת ברמה הארצית. פשרה כזאת עשויה להיות התחייבות של אגודת ישראל לפנות מקום לח"כ מדגל התורה באמצעות החוק הנורבגי - שר או סגן שר יפרשו מהכנסת, והח"כ של דגל יתפוס את מקומם.

אבל אם תשאלו את פעילי דגל התורה, המקום החשוב ביותר שבו הם מתמודדים, המקום שבו נערך הקרב על הכבוד הסיעתי - הוא חיפה. אין שנאה ויריבות כשנאה של אנשי דגל התורה לראש העיר המכהן יונה יהב, אותו הם מאשימים בקיפוח שיטתי. כל כך גדולה היריבות שם, עד שדגל התפלגה מאגודת ישראל התומכת ביהב, והצהירה על תמיכתה במועמדת היריבה עינת קליש־רותם. כן, מועמדת.

בימים האחרונים הביאה דגל לחיפה את גדול הרבנים שלה, הרב חיים קנייבסקי. הנוכחות, כך מספרים, היתה מאכזבת. במפלגה מתפשט החשש שבין אם יהב מנצח ובין אם לא, האיש שלהם בחיפה, מיכי אלפר, עלול להישאר מחוץ למועצה. זה יכאב לליטאים כמו שאוהדי כדורגל מרגישים אחרי הפסד צורב בדרבי ליריבה השנואה.

אלעד: המבחן שלא היה

השחיקה במעמדם של גדולי התורה נובעת בעיקר מכך שיש כל כך הרבה זרמים חרדים, שלכל אחד מהם רבנים משלו. ואם כל רב אומר לעשות משהו אחר, עולה השאלה למה שהחרדי הפשוט לא יעשה מה שהוא רוצה.

מי שחסך לגדולי התורה הליטאים את המבחן המעניין ביותר היה בג"ץ, שפסל את המועמד המוצנח שלהם לראשות עיריית אלעד, יצחק פינדרוס, בגלל שהוא לא באמת עבר לגור בעיר. הרבנים של דגל התורה החליטו להריץ את פינדרוס על אף שראש העיר המכהן באלעד, ישראל פרוש מאגודת ישראל, נחשב למי שהרים את העיר הכושלת מאשפתות והביא אליה לראשונה ניהול מסודר. היה יכול להיות מעניין לראות מה התושבים מעדיפים: ראש עיר פופולרי שהוכיח את עצמו, או הוראה של גדולי התורה. עכשיו זה כבר לא יקרה. וחבל.

מבחן קל יחסית יש לגדולי התורה של דגל התורה וש"ס בירושלים, שם הם הורו להצביע למשה ליאון הדתי־לאומי ולא ליוסי דייטש החרדי מאגודת ישראל. דייטש הוא נציגה של חסידות סלונים הקיצונית שהובילה את המאבק לשימור האפליה העדתית בחינוך החרדי בעמנואל. לכן הפיתוי של מזרחים להצביע עבורו קטן במיוחד, ועוד כשגדולי התורה מורים להם להצביע לליאון המזרחי. דייטש נחשב פופולרי יחסית בציבור החרדי כולו. אבל הריצה העצמאית של דגל התורה במועצת העירייה יצרה כזו עוינות ותחרותיות בין ליטאים לחסידים, שהפיתוי להצביע עבורו פחת מאוד.

בבני ברק רץ למועצת העירייה, ברשימה עצמאית, יו"ר הליכוד בעיר יעקב וידר, האיש המזוהה ביותר עם הטענה שלחרדים מותר להשתלב במפלגות הגדולות שאינן נשלטות בידי גדולי התורה. בבחירות 2013 התמודדה מפלגת חרדים עובדים, טוב, אך הדבר הסתיים בהצלחה מוגבלת ביותר. איש לא צופה לרשימה של וידר יותר ממנדט אחד, אבל מנדט אחד הוא כל מה שצריך כדי להכניס למועצת עיריית בני ברק חרדי ממפלגה חילונית. השאלה היא אם יש בבני ברק מספיק בוחרים בשביל המנדט הזה.

תקציבים: דרושה רפורמה

המדינה עדיין נותנת יותר לחזקים / עמרי מילמן

למרות שחלק ניכר מהשירותים שאנחנו מקבלים כאזרחים במדינת ישראל אינו מגיע מהמשרדים, המוסדות והרשויות הממשלתיים, אלא דווקא מהרשויות המקומיות - הן בדרך כלל גופים חלשים, נטולי תקציבים ולכן גם נטולי כוח. עיוותים קשים בשיטת התקצוב של הרשויות המקומיות משמרים את הפערים הגדולים בין יישובים שונים, מה שמשקף כמובן גם פערים בין קבוצות אוכלוסייה שונות.

העיוות קיים בשני מקורות התקציב של הרשויות המקומיות: גם הכספים שהן גובות מהציבור באמצעות הארנונה ומסים נוספים, וגם התקציב שהן מקבלות מהמדינה. מבנה הארנונה מעוות לחלוטין: כל תושב הופך לנטל כספי על הרשות המקומית כי הוא מכניס פחות מעלות השירותים שהוא צורך, וכל עסק הופך למשאבת כספים בשל הארנונה הגבוהה על העסקים. התוצאה היא שהרשויות מעדיפות עסקים על תושבים, ושמצבם של יישובים נקבע לפי כמות שטחי העסקים והמסחר בהם, ולא לפי הצרכים של התושבים עצמם.

מודל בלתי שוויוני

רגע אחרי הבחירות, צריכים ראשי הרשויות ללחוץ על שרי האוצר והפנים לקדם רפורמה, שכל קודמיהם פחדו להתקרב ממנה. ב־2008 הקים שר הפנים אז רוני בר און ועדה שביקשה לשנות מהיסוד את מנגנון הארנונה. היא הציעה מספר חלופות כמו ביטול הארנונה בתמורה להעלאת המע"מ ב־2%, או שינוי מוחלט של שיטת החישוב. אולם בעשר השנים שחלפו מאז, אף שר פנים או שר אוצר לא היה מוכן לקבל את הדו"ח באופן רשמי, כדי שלא ייאלץ חלילה להתמודד עם הסוגיה המורכבת שתקים עליו את ראשי הרשויות ותערער את מצבו הפוליטי.

גם אם הרפורמה הזאת לא תאומץ, צריך לבנות מודל חדש לארנונה שיעשה חלוקה צודקת יותר של הגבייה מהציבור, יאחד את הקריטריונים שלפיהם נקבעת הארנונה בכל הארץ, יעדכן את הדרך שבה מחשבים את ההתייקרויות של הארנונה מדי שנה, וגם, בשונה מהיום, יחייב את הרשויות להתייעל ולהתייחס לכסף שהן גובות מאיתנו בקצת יותר בכבוד.

המאצ'ינג מעוות

התייעלות חשובה צריכה להיות גם באפיק של מענקי האיזון, שהממשלה מעבירה לרשויות נזקקות שנמצאות בגירעון קבוע. כאשר תקציבים אלה מחושבים, לא לוקחים בחשבון שלא כולם מגיעים בפועל משום שחלקם ניתנים לרשות בשיטת המאצ'ינג, המימון המקביל: הרשות המקומית תקבל שקל מהמדינה לפרויקט מסוים, על כל שקל שהיא תקציב לו בעצמה. רשויות שאין להן כסף להקצות לפרויקטים מיוחדים, לא יקבלו את המימון מהמדינה. הדבר פוגע בעיקר בפרויקטים של חינוך ורווחה ברשויות המקומיות החלשות, כלומר בפרויקטים שאמורים לשפר את מצב האוכלוסייה בהן. בנוסף, השיטה גם נסמכת על משתנים ונתונים די מיושנים. התוצאה: הרשויות החזקות מקבלות יותר, והרשויות החלשות מקבלות פחות.

שר הפנים אריה דרעי. שיטת תקציבי האיזון לא השתנתה | צילום: דוברות הכנסת

הממשלה נמנעת מלעשות רפורמה אמיתית בתחום, שכן הדבר יעלה לה לא מעט: חלק מההערכות מדברות על 2 מיליארד שקלים בשנה. מי שתקע עד כה את הניסיון לבטל או לשנות את השיטה, היו הרשויות המקומיות החזקות. זה הזמן לשנות את הגישה.

במקביל, הממשלה צריכה לשנות מהיסוד את מענקי האיזון ולשים דגש על חיזוק השלטון המקומי, שפוגש את האזרח הקטן בקצה. על הממשלה לבנות אחת ולתמיד, סל שירותים בסיסי: מה מגיע לכל אזרח לקבל מהמדינה ומהרשות המקומית שלו, ועליה לבדוק שלרשות יש דרך לממן את זה - בין אם על ידי הגדלת התקציב ובין אם על ידי צמצום הוצאות מיותרות כמו חגיגות ראוותניות ביום העצמאות. ההתחמקות של הממשלה מקביעת סל כזה, היא למעשה הודאה שהיום יש פערים גדולים שאולי כבר ברחו משליטה, וכבר יקר מדי לסגור אותם.

חופש: לבחור או לקנות?

שבתון? רק למי שמצביע / צבי זרחיה

היום ייהנו אזרחי ישראל מיום חופש: שבתון ראשון אחרי 29 שנים ביום הבחירות לרשויות המקומיות. השבתון נקבע במטרה לעודד את התושבים להצביע, בעקבות ירידה עקבית בשיעורי ההצבעה שממנה אפשר ללמוד שלציבור פחות אכפת. בשבתון האחרון, ב־1989, הצביעו 59.5% מבעלי זכות הבחירה. ב־2013 שיעורם ירד ל־51.1% בלבד, לעומת 65% בבחירות הכלליות באותה שנה.

השנה נראה שמלבד השבתון, יהיו עוד סיבות שעשויות להעלות את שיעור ההצבעה. בשלוש הערים הגדולות יש התמודדויות מותחות על תפקיד ראש העיר. ב־2013 הצביעו בירושלים רק 39% מבעלי זכות הבחירה, אבל עתה ניר ברקת עזב את התפקיד לטובת הזירה הארצית, וזאב אלקין, משה ליאון ועופר ברקוביץ' נמצאים במירוץ צמוד. בתל אביב (35%) רון חולדאי הוותיק מתמודד מול סגנו אסף זמיר שנהנה מקמפיין אפקטיבי, ובחיפה (36%) עינת קליש־רותם נראית כמי שעשויה להדיח את יונה יהב הוותיק.

שנית, חלק מהמפלגות מתייחסות לבחירות היום כהקדמה לבחירות הכלליות לכנסת שייערכו כנראה בשליש הראשון של 2019. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר משה כחלון וכל ראשי המפלגות מתרוצצים ברחבי הארץ בניסיון להגדיל את כוחם.

עלות השבתון נאמדת בכ־1.5 מיליארד שקלים. אבל את החופש המפתיע צריך להתנות בהשתתפות בבחירות. מי שלא יגיע להשפיע, לא צריך לזכות ביום חופש. וההיפך: התמריץ של יום חופש צפוי להעלות את שיעור ההצבעה.

באחרונה הגיש ח"כ רועי פולקמן מכולנו הצעת חוק ברוח זאת. נכון: יישומה ידרוש להביא אישור למעסיק על ההצבעה, ועובדים במקומות עבודה שיסגרו את שעריהם, כמו משרדי ממשלה, ייאלצו להצביע כדי לא לאבד את יום החופש. אך מטרת השבתון היא לעודד את התושבים לבחור, ומי שלא משתתף לא צריך לקבל פרס.