אנרגיה חלופית: המלצות לשעות של פנאי

תערוכה

לראות את השפע שמציעה בת ים

פסל שיש קלאסי עטוף ב־4,000 יחידות של מסטיק בזוקה מומס קיבל את פניי בחלל של מוזיאון בת ים לאמנות. העבודה, של זוהר גוטסמן, מוצגת במסגרת התערוכה "שפע" (עד 17 בנובמבר), שאצרה הילה כהן־שניידרמן, אשר עוסקת במושג הכל כך רחב הזה באמנות הישראלית עם קריצה לאגף שפ"ע (שיפור פני העיר) שעבד קשה במיוחד לקראת הבחירות המקומיות.

החומר ברוב העבודות הוא הכוכב, אבל הוא לא מאפיל על המסר: מלבד הבזוקה האיקונית אפשר למצוא עבודות עשויות מחבטי אבק ואבני סברובסקי (ורד ניסים), פחי זבל ירוקים שרופים (תומר דקל) וכיסאות כתר פלסטיק (אוריאל מירון). כמישהי שמתקשה לצאת מתל אביב רק אומר: סעו לבת ים, אולי היא תגרום לכם לחשוב קצת על המקום שבו אתם חיים.

רעות ברנע

קולנוע

להתחיל את החורף בסרטים קרירים

סינמטק הרצליה חוגג עשור במחווה לקולנוע צפון אירופה (1–10 בנובמבר): דנמרק, נורבגיה, שבדיה ופינלנד. זו לא רטרוספקטיבה מקיפה, אלא תפריט טעימות שמשלב בין המוכר לאזוטרי, בין סרטים לכל המשפחה לסרטי אלימות קיצוניים (סרטיו של ניקולס וינדינג רפן ו”הכניסו את האדם הנכון”, סרט הערפדים המשובח של תומס אלפרדסון). סרט הפתיחה, "מסע כבד", מציג כראוי את התמהיל הייחודי לקולנוע הנורדי, גם קיצוני וגם הומוריסטי. זו קומדיה פינית חיננית למדי על להקת מטאל כושלת שמנסה לנגן בפסטיבל רוק גדול — והולכת קצת רחוק מדי.

אבל היהלום שבכתר המחווה הוא יצירת המופת של לארס פון טרייר, "רכבות לילה", הומאז' מסוגנן לוורטיגו בשחור־לבן. לסרטו "הבית שג'ק בנה", שיוצג שם בבכורה, עדיין לא החלטתי אם ללכת, אחרי שבקאן דווח שהוא אלים במיוחד.

יאיר רוה

ספר

לקרוא את החדש והמרתק של בלאו

כמעט כל סיפור שמתחיל ברצח שואב לתוכו את הקורא, וכשמדובר ברצח של פעילה פמיניסטית, וברקע חבורת נשים המכונות "האחרות", זה מרתק כפליים. הכתיבה הייחודית, הקולחת והאמיצה של שרה בלאו ה"האחרות" גרמה לי לגמוע אותו בשקיקה בתוך כמה שעות, ובייחוד משך אותי הטיפול שלה בבחירה של נשים לא להביא ילדים לעולם.

ספרים שמעמידים נשים כגיבורות ריתקו אותי מאז ומעולם, וכשמדובר בבלאו זה הופך עוד יותר מורכב ומעניין כי היא מביאה לידי ביטוי את הרקע הדתי שלה ומשלבת מיתולוגיה של נשים מקראיות מעוררות השראה.

מאיה נחום שחל

בושם

להפיץ ניחוח מתוק

יש לי אף אכזרי במיוחד. מגוון משונה של ריחות, החל מסבון כלים ירוק ועד הבושם הפופולרי של קלואה, מעוררים בי שלל תגובות במנעד שבין בחילה לצרבת קטלנית. לכן, רוב הבשמים צריכים לעבוד ממש קשה כדי להתחבב עליי. הסנפה ראשונית של הבושם החדש Her של Burberry הפתיעה בענק. הוא כל כך מתוק שיכל בשניות לשלוח אותי לבדיקת סכרת, אבל במקום זאת הוא מצליח איפה שרבים נכשלו, להיות סכריני אך נעים. מתוק מדי, אך נקי, רענן ומושלם.

מורן לונדון

 

 

 

 

 

רשת

לקבל מנה של הומור שחור ורוד

 

אנחנו חיים בעידן שהוא תור הזהב של אמנות הדראג בזכות הריאליטי המצליח "המירוץ לדראג של רופול", שייצר תעשייה חדשה ומשגשגת. ובתוך כל החגיגה מלאת הנצנצים והפאייטים, משמח לראות שכמה מהמלכות הכי מצליחות הן דווקא אלה שהכי רחוקות מהמיינסטרים. למשל קטיה וטריקסי, שחוזרות כעת בעונה שלישית לסדרת הרשת - UNhhh.

טריקסי היא פרודיה על בובת ברבי, שאוהבת לשיר קאנטרי ולחקות את אנה פרנק. קטיה היא פרודיה על יצאנית רוסיה שאוהבת ללעוס תרנגול צעצוע ולשתף את העולם בהתמוטטות הנפשית שקרתה לה במציאות. ביחד הן מנפיקות יהלומי-פרקים בני 10 דקות של זרם תודעה מטורלל, שנוגעים בנושאים כאובים כמו דיכאון, אובדנות ומין אנאלי בצורה כנה, מרגשת ומצחיקה - דברים שמותר להגיד רק עם חמש שכבות של מייק־אפ.

דודו מצויינים