אמא, רצחתי סרט: הביוגרפיה על פרדי מרקורי לא מפצחת את דמותו

ביוגרפיות קולנועיות מוזיקליות הן החומר שממנו שחקנים עושים אוסקרים. ג’יימי פוקס זכה באוסקר כשגילם את ריי צ’רלס ב"ריי", מריון קוטיאר זכתה באוסקר כשגילמה את אדית פיאף ב"החיים בוורוד", סיסי ספייסק זכתה באוסקר כשגלמה את לורטה לין ב"בתו של כורה פחם" וריס וויתרספון זכתה באוסקר כשגילמה את ג’ון קרטר, אשתו של ג’וני קאש, ב"הולך בדרכי".

ראמי מאלק, שמגלם עכשיו את פרדי מרקורי בסרט הביוגרפי על חייו, “רפסודיה בוהמית", יהיה בוודאי מועמד לאוסקר על התפקיד שלו (שם הוא יתמודד מול בראדלי קופר שמגלם זמר אחר ב"כוכב נולד"), אבל ספק אם יזכה. מאלק הוא כוס מים שמנסה לגלם אוקיינוס. חוץ מהעובדה שהוא הצליח לחקות היטב את גינוניו של מרקורי ואת קולו, אין את התחושה שהסרט פיצח את דמותו, אופיו, כישרונו ויצירתיותו של מרקורי, כמו גם את אלה של חבריו ללהקת קווין.

יציאה מביכה מהארון

ביוגרפיות קולנועיות על אמנים מצליחות לעתים נדירות לגרום לנו להבין את התהליך היצירתי ולהמחיש לנו מה הפך אדם לאמן גאון. אחד הסרטים הבודדים מהעת האחרונה שהצליחו בכך היה “אהבה וחסד", הביוגרפיה מאירת העיניים והאוזניים על בריאן ווילסון והביץ’ בויז.

“רפסודיה בוהמית" מחמיץ פעמיים: הצופים לא מצליחים להבין מה היה הסוד שהפך את מרקורי למרכיב הסודי שהקפיץ שלושה מוזיקאים מוכשרים, אבל לא בולטים, לאחת הלהקות הגדולות בעולם. המשבר היחיד שמרקורי חווה בסרט נובע מהעובדה שהוא מגלה שהוא גיי - נקודה עלילתית שנראית מאוד מיושנת כיום ובאה לידי ביטוי בסצנת יציאה מהארון מביכה, כתובה ומבוצעת רע. העובדה שמרקורי היה חולה איידס, מה שלבסוף הרג אותו כשהוא רק בן 45, מגיעה בסרט בשלב מאוד מאוחר.

גיי, יהודי וטראבלמייקר

קל להבין מה משך את בריאן סינגר, הבמאי של “החשוד המיידי" וסרטי “אקס־מן", לביים סרט על קווין. בלא מעט מסרטיו סינגר ניסה ליצור דימויים שיעסקו בזהות שלו - גיי ויהודי - ובתחושות של זרות וניכור. זה הדבר הרגשי היחיד שהסרט מצליח בו: לגרום לנו להבין ולחוש שאפשר להיות מאוד מצליח ומפורסם, ועדיין להרגיש בודד ואאוטסיידר. זה המקום שממנו מרקורי יצר, וזה המקום שהפרסום והעושר מעולם לא הצליחו לרפא.

אבל פרט לכך, סינגר יצר סרט לא אחיד, שמן הסתם סבל לא מעט גם מהקפריזיות שלו עצמו. סינגר, שבמהלך הצילומים פורסמו נגדו האשמות ישנות על תקיפות מיניות, הוא טראבלמייקר ידוע בהוליווד. התנהגותו על הסט, והיעדרויותיו התכופות, הביאו לפיטוריו כמה שבועות לפני סוף הצילומים. לא ידוע בדיוק אילו סצנות צולמו בלעדיו, אבל נדמה שקל לנחש.

למרות אוסף גדול של החמצות וכמות כמעט בלתי נסבלת של משחק גדוש מניירות, “רפסודיה בוהמית" הוא מבוא לא רע לקווין. הפופ־רוק הגרנדיוזי והמצועצע של שנות השבעים עושה כעת קאמבק (אני מייחל לסרט על הבי.ג’יז). הסיבה לכך קשורה כנראה בדבר שקווין היו הכי טובים בו: השירים.