צילום: גיל ירום
היה מנוע
חיקה ברנשטיין היה האיש שגרם לי להתאהב במכוניות, כשבגיל 6 הסיע אותי במכונית המרוץ שלו. במשך 50 שנה הוא בנה כאלה, בלי ניסיון אבל עם המון תשוקה וכישרון. השבוע ביקרתי במחסן שבו המכוניות מאוכסנות מאז מותו, ומתחת לאבק מצאתי את הלב של הילד שהייתי
ורד אסקורט צהובה, עגולה, מודל אלף תשע מאות שבעים וקצת, מנוע 1,100, קרבורטור יחיד, הנעה אחורית, קפיצי עלים והגה עם כוח. אוטו חרא. זה מה שהיה לאבא שלי בשנות השמונים. לאבא של רן היתה לנצ'יה בטא, 1,600, מנוע חיה ויכולת לטוס בדרך שמחה גולן בהילוך רביעי ב־120 קמ"ש עם ארבעה ילדים בפנים, ללא חגורות. ולאבא של רן גם היה שפם. כבר בגיל 6 אתה מגלה שהעולם לא מחייך לכולם עם אותה כמות שיניים.
לאבא שלי לא היה שפם, אבל היה לו את דוד ראובן שגר במזכרת בתיה — עניין של שלוש שעות נסיעה באוטו לא משהו ואבא שנוהג לאט. ומזכרת בתיה, מכל המקומות בעולם, היתה לא פחות מגן עדן קטן, כי שם ישב חיקה ברנשטיין ובנה מכוניות מרוץ.
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
לחץ כאן
במוסך הביתי שלו יכולתי לפגוש מכונית מרוץ אדומה ומכונית מרוץ כחולה. לאחת קראו "נץ", לאחרת "סופה". סופה היתה הדבר המדהים ביותר בעולם. הדבר היחיד שהיה יותר מדהים ממנה היה נץ. ושתיהן היו תוצרת חיקה. בתוך המוסך שלו הלנצ'יה של אבא של רן היתה לא יותר מזיכרון עלוב.
אני זוכר את חיקה כאיש רזה וחייכן עם המון סבלנות לילדים. פעם אחת הוא הסכים לעשות לי סיבוב, ילד בן 6 עם עיניים בורקות שעשה את כל הדרך מחיפה. חיקה הניע את המרוץ האדומה, ונתן קצת גז. אחר כך הושיב אותי במרוץ הכחולה, שלא היו בה חגורות, רק הגה קטן וריח מסריח של דלק ורעידות כשהגענו ל־50 קמ"ש. אני התחרשתי, והתאהבתי לעד במכוניות.
השבוע חזרתי לחיקה. לפחות למה שהשאיר אחריו. נהגתי בעצמי דרומה, בג'יפ הלבן המלוכלך שלי, עם הסרן החי הכי חזק בשטח וערכת הגבהה מארצות הברית ונעילות דיפרנציאל ומנוע משופר. ג'יפ מאובזר לעייפה שהחליף את שתי הפיז'ו ראלי הספורטיביות שהחזקתי כשהייתי צעיר יותר, ואת האופנועים שהחזקתי לפניהן. בלב ידעתי שבמידה רבה כל אלה הם מורשת חיקה.
את מה שנדמה בעיניי כהאנגר מרוצים אדיר ממדים במזכרת בתיה החליף מחסן מאובק באמצע שום מקום, עוד יותר דרומה ממזכרת בתיה. חיקה עצמו כבר לא שם, הוא מת ב־2005, והמכוניות האגדיות שבנה מאוחסנות בתנאים שהם עלבון לכלי רכב שמימיים שכאלה: יריעות ברזנט וניילון מכסות את מה שהיה בעבר אוסף המכוניות האקזוטי ביותר בישראל. ושם, בצד, אני כמעט מזיל דמעה כשאני מגלה את הסופה הכחולה ההיא. רכב החלומות שפנטזתי על דהירה בו במסלול מרוצים הוא כמעט גרוטאה מחלידה, שכובה על גחונה בלי אוויר בגלגליה המרוקנים, זקנתה מביישת את נעוריה.
יש שיאמרו שחיקה ברנשטיין היה נהג המרוצים הראשון בישראל. אחרים היו מגדירים אותו מהנדס הרכב הראשון. אבל חיקה היה לא זה ולא זה. נדמה לי שיהיה נכון להגדיר אותו מוסכניק עם חלום במדינה הלא נכונה, שלקח את המעט שהיה לו ובנה ממנו אוטו.
"חיקה היה מוסכניק, שנולד למשפחת מכונאים", אומר לי הבן אוֹרי ברנשטיין (48) כשהוא פותח לי את דלתות המחסן. חיקה (אחיטוב) ברנשטיין נולד בכפר יחזקאל ב־1929, "לאבא שתיקן ציוד חקלאי, ממחרשות עד טרקטורים. חיקה ראה, קלט ונהפך למוסכניק בעצמו. בהתחלה הוא תיקן מכוניות בבית, אחר כך פתח ברחובות מוסך מסודר, מורשה מכוניות מוריס".
אבל המוריס, במקרה של חיקה, היו רק אמצעי בדרך להשגת מטרה. בלילות, אחרי שהיה נועל את שערי המוסך, נהג להסתגר בו עד השעות הקטנות ולבנות מכוניות מרוץ. "אבא אהב לעשות הכל באופן שונה", אומר אורי, "אפילו את הסורגים בבית שלנו הוא הכין בעצמו, כופף אותם בכל מיני צורות מיוחדות. תמיד היה לו משעמם. תמיד הוא רצה לבנות יותר טוב, גם בשנות החמישים כשכולם אמרו עליו שהוא משיגנע אבל עם ידיים טובות".
תחת יריעת הניילון שוכנת מכונית ראלי. אמיתית. או שתלוי את מי שואלים. המתכון שבתוך הפח שמהודק לשלדה בעבודת יד לא ממש יפתיע את בכירי אאודי, לנצ'יה או סיטרואן: שני מנועי לנצ'יה, אחד מקדימה, אחד מאחור. שתי תיבות הילוכים. הנעה כפולה. יותר מ־200 כוחות סוס.
אלא שאת המכונית הזו, "סופר סטאר", בנו ברחובות בשנות השמונים. מול מושב הנהג קבועים יותר מ־30 שעונים ומחוונים שמנטרים את פעילות שני המנועים, וגם ידית שמיועדת לפקח על כניסתו של המנוע הקדמי לפעולה במקרה שהמכונית נכנסת לסיבוב ודרושה תוספת אחיזה. זה רק הצבע האדום הדהוי והמנועים שנוזלים פוגמים באשליה.
"את המכונית הראשונה חיקה בנה כבר ב־1956", נזכר אורי. "זו היתה רפליקה של ג'יפ, והוא בנה אותה מאפס בעצמו. בימים שבהם אפילו ברזל היה קשה להשיג, הוא בנה את מערכות החשמל וההנעה. את המנוע הוא לקח ממרססת חקלאית. אחי היה בן 3 כשהוא נסע בג'יפ הקטן בפעם הראשונה, כיום אחי בן 63 והג'יפ עוד קיים ונוסע. לפני עשרות שנים אפילו קיבלנו אישור מיוחד מראש עיריית רחובות לנסוע בו בעיר על המדרכה".
חיקה לא הסתפק במזעור והעתקה של ג'יפים. באותו זמן, כשבאירופה מרוצי פורמולה נהפכו לדבר שבשגרה, מכוניות פרארי, לנצ'יה ולוטוס היו מחזה נפוץ ונהגי מרוצים היו כוכבים נערצים, בישראל רק גילו את הסובארו. לחיקה, שחי בנזין, היה קשה. "ב־1978 הוא מצא מכונית NSU שמישהו זרק בשדה, גרר אותה הביתה והחליט לבנות מכונית מרוץ. כך נולדה נץ".
לפחות בעבר היא היתה אדומה. עכשיו נץ היא ורוד דהוי, והיא לא תניע גם אם נבקש יפה. יש לה מתלי עצמות עצה וקפיצים מיוחדים שמהדקים אותה לכביש בסיבובים. חיקה מעולם לא ביקר במפעלי לוטוס, ומן הסתם גם לא במפעל פרארי במאראנלו שבאיטליה. אבל הוא תכנן, המציא ויצר מתלי עצמות עצה קדמיים בתקופה שבה בישראל לא ידעו לכוון קרבורטור. נץ נראית כמו מכונית מרוץ של לוטוס משנות השבעים, כולל המרכב. זה מדהים, כי ללוטוס היו מאות מהנדסים ואלפי חרשי מתכת. ולחיקה היה חיקה.
"הוא הוציא את המנוע של ה־NSU הישנה, שיפץ אותו, ואת כל השאר בנה בעצמו", אומר אורי בנימה לא מוסתרת של גאווה. "השלדה, הגוף, המושב, ההגה, הבלמים, הכל מייד אין חיקה". נץ היתה מכונית קטנה ששקלה 300 קילו, "חצי מהמשקל של המכונית שהמנוע הזה היה מיועד לה", מספר הבן. "באוטו הזה למדתי לנהוג מהר. הוא ישב חמישה סנטימטרים מהרצפה והיינו מרביצים בו מרוצים ברחובות. כולם היו יוצאים להסתכל בפורמולה מזכרת בתיה".
הפרויקט הבא של חיקה נולד אחרי שחזה במכונית פורמולה 3: מכונית מרוץ צרה, קלה, בעלת מנוע מוּכר אך משופר. כך נולדה סופה. "לא היה לה אגזוז, היא נשמעה כמו מכונת ירייה, וכשהיא היתה מניעה, כל ילדי מזכרת בתיה היו באים בריצה לראות מה חיקה בנה הפעם. הוא לא ידע שבמכוניות פורמולה המנוע שוכב על הצד, אבל הבין בעצמו שהוא צריך להשכיב את המנוע. ואז הוא גילה שהשמן לא מגיע והמנוע הולך, ולכן תכנן מערכת מחזירי שמן לראש המנוע, בלי לדעת שפתרונות כאלה מיושמים בעולם המרוצים".
המכונית הכחולה ממתינה בשקט, מתחת לשכבת אבק. ילד בן 6 יכול להיכנס לתוכה בקלות, לאחוז בהגה, להבטיח לא לגעת בדוושת הגז. לשקר. לתת גז חזק ולהתפוצץ מצחוק עם חיקה. מבוגר בן 43 בקושי נדחק למכונית הקטנה, ולמען האמת לא ברור לי איך חיקה עצמו נכנס אליה. מימין לרגלי הנהג עוברת תעלת התמסורת, גל ההינע ששולח את הכוח לאחור. גם במכוניות מרוץ אמיתיות יש מבנה דומה. חיקה לא ידע, הוא פשוט בנה עם הראש וההיגיון.
"פעם, כשעוד היו מרוצי מכוניות באשקלון, פתחנו את עונת המרוצים עם המכונית הזאת", מספר אורי. "חיקה בנה אותה בארבע שנים של לילות לבנים. בפורים קיבלנו היתר מיוחד לנסוע במכונית המרוץ במזכרת בתיה. זכינו לליווי משטרתי ונסענו איתה ברחובות המושבה. אחר כך נסענו בלי הליווי, אבל אסור לגלות", הוא קורץ. "כשהייתי ילד היתה לי חליפת מרוץ חסינת אש ונעלי מרוץ וקסדה. גדלנו ב'מרוצים' בלי לדעת שבעולם הגדול יש מרוצים על אמת".
אני משוטט במחסן ונתקל גם ב"פנתר ורוד", שבקרביה פעם לב של אלפא רומיאו. חיקה מצא אותו והחליט לבנות מכונית מרוץ עם מנוע מרכזי. לפנתר הוורוד יש ארבעה צינורות מפלט שבולטים דרך הפגוש האחורי, ומנוע עם שני גלי זיזים, ומושבים מצוינים ורתמות בטיחות. ומעל הכל יש עכשיו גם שכבה עבה של לשלשת ציפורים. "פעם היא נסעה טוב, מאה ומשהו כוחות סוס על 600 קילו ומנוע באמצע. אף אחד אז לא שמע על דברים כאלה בישראל. חיקה בנה את מערכת הזנת הדלק בעצמו וגם את השלדה. זאת היתה מכונית משוגעת לחלוטין".
כשהחל להזדקן, חיקה פרש מעסקי המוסך והקדיש עצמו למכוניות המרוץ. כמו היום, פוליטיקאים נמשכים למרוצי מכוניות. רפול הגיע, גם שר התחבורה ישראל קיסר. פעם מדינת ישראל היתה מקום נאיבי, ומוסכניק שבנה מכוניות בחצר ממנועים של גרוטאות נחשב בונה מכוניות מרוץ. אפילו אם הן היו ערבוביה של רעיונות, העתקות וחלקי מכוניות שנכנסו למוסך שלו ויצאו עם זהות חדשה. התמונות מעידות על כך.
חיקה רצה להקים מסלול מרוצים במזכרת בתיה, ספק למטרת מרוצים ספק לשעשוע, אך כשל בפוליטיקה. נשארו רק המכוניות. בסוף הדרך הוא נחלש. חלה בסרטן ובסוכרת ועבר לפרויקטים קטנים: הוא בנה מכוניות מיניאטורה, שעובדות עד היום. מכוניות המרוץ ה"אמיתיות" נכנסו למחסן, כולל רפליקה של רולס רויס שלא הושלמה ונשארה מיותמת.
לפני 13 שנה הוא מת. על המצבה שלו במזכרת בתיה יש שני ציורים של מכוניות, כיאה לבונה מכוניות המרוץ הישראלי הראשון. אבל הן עצמן נותרו יתומות, ועד היום מחפשות בית חם. "עברנו אצל כמה מוזיאונים וכמה אספנים, אבל הם לא רצו", אומר אורי. "אלה לא פרארי, אלה 16 מכוניות ייחודיות שהן חלק מהנוסטלגיה של ארץ ישראל.
"אנחנו לא מכונאים וכואב לנו הלב שהמכוניות האלה יפורקו בידי מי שמבין אילו חלקים יש בהן, או בידי מי שלא יבין מה יש לו ביד. אז עכשיו הן כאן במחסן. יש כל מיני מתעניינים, חלק מהם מציעים סכומים מצחיקים. בכל מקרה, לי קשה למכור חלק מהילדות שלי. לגדול עם אבא גדול מהחיים זו מטלה, במיוחד אחרי שהוא כבר לא נמצא כדי להמשיך לקיים את החיים הגדולים האלה שבנה", מפטיר אורי כשהוא סוגר אחריי את דלת המחסן. הוא נכנס למכונית שלו, קיה אפורה, ונוסע לאט. אני עולה למכונית שלי ושולח מבט פרידה אחרון. ילד בן 6, על ג'יפ גדול, שזוכר איפה הכל התחיל.
25 תגובות לכתיבת תגובה