בתנועה: הכל זה מלמטה

אלישה חושבת שזה בגלל טראמפ. אני ממש לא בטוח, אבל אין שום ספק שמשהו השתנה. כבר עשר שנים אני מדריך בכנסיית הקבר, ומעולם לא קרה שנחסמה דרכנו אל גבעת הגולגולתא. גם כשהיה צפוף, תמיד בתוך חמש דקות היית איכשהו למעלה. בשבוע שעבר נאלצתי לומר לתיירים שאני ממש מצטער, אבל אין לנו שעתיים מיותרות, ואם ישובו לכאן מחר בשש בבוקר אולי יצליחו לטפס. לעצמי אמרתי: "אלוהים ישמור, אני מת לעוף מכאן".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

להאזנה לפודקאסט
לחץ כאן

הארץ מוצפת במבקרים נוצרים. כנסיית המולד צפופה עוד יותר מכנסיית הקבר. בשבוע האחרון נדרשו חמש שעות שלמות של עמידה בתור כדי להציץ למערה שבה נולד ישו, על פי המסורת, לגעת בכוכב הכסף שעל רצפתה ולצלם את הסלפי. חמש שעות. כך נראית אמונה.

אלישה חושבת שזה בגלל טראמפ והעברת השגרירות, אבל אני רואה הרבה מאוד רוסים ופולנים שטראמפ לאו דווקא רלבנטי להם, וגם ברזילאים שכבר לא זקוקים לטראמפ כי יש להם אחד משלהם, מגידול ביתי. מה שכן, גם בקבוצות שלנו, שרוב משתתפיהן אמריקאים, ניכרת הדתה. בסיור שעבר התנצלתי שוב ושוב על הזמן הרב שאנחנו מקדישים לפוליטיקה, בידיעה שלפחות שתי משתתפות באו בשביל המושיע ולא כדי ללמוד מה הם שטחי B, A ו־C.

איור: שמרית אלקנתי

אחרי ארוחת צהריים בשטח A ניגשתי לאחת מהן, גבירה דרומית זהובת שיער, והתנצלתי שוב. אי אפשר שלא לחוס על אדם שבא לארץ הקודש כעולה רגל ומוצא את עצמו בקלנדיה. היא אמרה שזה בסדר גמור, אבל ביקשה את רשותי לשאול שאלה אישית — "איך זה שלמרות כל ההוכחות המדעיות והארכיאולוגיות לקיומו של ישו ולאמיתותם של כתבי הקודש, אתה לא מקבל אותו כמשיח?".

נחרדתי. לא מעזות המצח שבשאלה, שהיתה סבירה בהחלט בעיניי, אלא מחוסר הקשב של השואלת. זה שלושה ימים שסייגתי כל התייחסות לאתרים דתיים במילים "על פי המסורת". אין הוכחות מדעיות, יש מסורת. זה חלק מהסיבה שהתנצלתי כל כך. ידעתי שאני מתנכר שוב ושוב לאמונתה. את זה היא כנראה פספסה.

בכל אופן, צריך למצוא תשובה. "אני יהודי", השבתי, "ויהודים לא מקבלים את ישו כמשיח ולא מאמינים בניסיו, אבל אני יכול לומר לך שהוא דמות חשובה מאוד בחיי, ושקריאת הברית החדשה הוסיפה המון תוכן לעולמי".

זה סיפק אותה והיא חייכה חיוך רחב. באותו רגע בחרתי, לטובתה, לוותר בזמן הסיור על הסיוג "על פי המסורת". זה היה במידה רבה משחרר, "כאן ישו הפך מים ליין", הכרזתי כשחלפנו על פני כפר כנא. "כאן הוא גירש את השדים שרדפו אדם אחד ושתל אותם בתוך עדר חזירים שרץ והטביע את עצמו בכנרת", ציינתי מול חוף כורסי, בעודי נהנה מכמה שהנס נשמע מופרך ומכמה שמוזר להגות אותו כאמת.

שטנו בספינת צליינים על הכנרת, על פנינו חלפה ספינה אחרת שהיתה עמוסה כמו אוניית פליטים סורים. כל נוסעיה היו צליינים הודים וכולם שרו מזמור. הארץ מלאה בנוצרים, ודווקא עכשיו, באוקטובר־נובמבר. למה? למי יש עכשיו חופש? ומה התרחש בלוח השנה הנוצרי דווקא עכשיו. ליל כל הקדושים הרי ממש לא נחשב חג.

לפני רדתה מהספינה חפנה הזהובה הדרומית צרור של בקבוקונים, שתוויתם מכריזה "מים קדושים מים הכנרת". לפני ששילמה תמורתם שאלה את אלישה אם לדעתה אלה באמת מי הכנרת.

"כנראה כן", השיבה זוגתי בכנות, "בסופו של דבר גם מי הברז כאן הם מהכנרת". הזהובה היתה מבסוטה ורכשה כחצי ליטר מי ברז בעשרה בקבוקונים, במחיר של בקבוק שאטו גולן בן 15 שנה. אני חייב ללמוד ממנה, חשבתי, חייב! היא ידעה שאלה מי ברז וזה לא הזיז לה. היא ראתה את הירדן דלוח ועלוב ליד יריחו, ולבה התמלא רגש, היא שמעה בכל צעד "על פי המסורת, על פי המסורת", ושמה את זה יפה בצד, כי רצתה להאמין בהוכחות מדעיות. כמה רוגע יש בראיית עולם כזאת!

רציתי לאפשר לה מפגש אחד אמיתי עם האיש מנצרת, לקחת אותה למקום שבו אפילו אני מאמין שהדברים קרו, שבו אפילו אני מתרגש, מקום שבו תוכל להתייחד עם אמונתה ברצינות. אבל מקום כזה לא נמצא. הר האושר היפהפה וגנו הרוגע, שבהם אמר ישו (על פי המסורת) מילות חוכמה מהיפות שנאמרו אי פעם, לא כלול בתוכנית הסיור. נצרת היתה מוצפת במבקרים. מאות נדחקו בכנסיית יוסף הקדוש, ואנחנו נותרנו מבולבלים בחוץ, עם הסבר קטן ויאללה לאוטובוס.

בדרך דרומה לא יכולתי שלא לתהות מה מסמלים הימים האלה. מה אומר הלחץ הזה על כוכבי הכסף שבגומחות הסלע? מתי יזכו גם מוסלמי העולם לבוא לכאן בעקבות אמונתם? האם הגאות הנוצרית מרחיקה את היום הזה? שבתי לירושלים וניסיתי להשלים שעות שינה לקראת הקבוצה הבאה אבל התעוררתי מוקדם מרעש של אתר בנייה. מעבר לרחוב מוקם מרכז ״הקרן לידידות״, ארגונם של האוונגליסטים התומכים בישראל, מתוך תקווה לתקיעה של שופר עם עלות שחר של אחרית ימים מדממת. התנחמתי בזהובה הדרומית. היא לפחות לא באה לישראל כמותם, אלא כעולה לרגל שלבה טהור. שמחתי שיצאה מכאן עם מים חיים.