קולה של אמא: סרט תעודה חדש מספק הצצה לסודות של אום כולתום

אום כולתום הצליחה לעשות את מה שאף מנהיג לא הצליח לעשות — היא איחדה את העולם הערבי. היא שרה שירי אהבה לנביא מוחמד, שירי אהבה למצרים ושירי אהבה רומנטיים באותה רמה של שכנוע ורגש. בדמותה ובסגנונה היא חיברה את המסורת הערבית הקדושה עם המודרנה המערבית, ובתקופה שבה מצרים חיפשה את זהותה, אום כולתום הראתה שלא חייבת להיות סתירה בין מצרים של פעם למצרים החדשה.

הסרט התיעודי "אום כולתום" שהופק בצרפת, וישודר מחר בערב בערוץ HOT8, חוזר יותר מ־40 שנה לאחר מותה, לחייה וליצירתה של האייקון הגדול ביותר של הזמר הערבי. הסרט שמתחיל כשיעור היסטוריה וממשיך בהצצה אל חייה האישיים, מצליח ב־52 דקות לגעת בדמותה של הזמרת שכבשה את כל רבדי העם, הושוותה למריה קאלאס ולאדית פיאף, אך היתה קודם כל קולה של מצרים — "הפירמידה הרביעית".

אום כולתום נולדה ב־1898 (כנראה) בכפר קטן במצרים בשם פאטמה איבראהים אל־בלתאגי והחלה את הקריירה שלה כבתו של אימאם המסגד המקומי, שהגניב את בתו מחופשת לנער ללהקה ששרה שירי דת. ב־1923 היא הגיעה לקהיר, שהיתה אז עיר קוסמופוליטית. היא השתלבה בעולם הבידור המקומי, וצברה יותר ויותר הצלחה עד שביססה את מעמדה בתור הכוכבת הגדולה ביותר במזרח התיכון.

אום כולתום. צעדה על חבל דק בין מסורתיות למודרניות | צילום: Jacques Marqueton

אום כולתום צעדה על חבל דק בין הערביות המסורתית לבין המודרניות המערבית. עד אליה הטקסטים של שירים מצריים היו מחולקים לשניים: טקסטים בערבית ספרותית גבוהה או שירי רחוב בשפה וולגרית. אבל היא שאפה לגשר בין השניים וביקשה מכותביה טקסטים בשפה עממית אך יפה. גם כשכיכבה בסרטים, בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, היא שמרה על תדמית הנערה הצנועה שהגיעה מהכפר. היא הרשתה לשפתיו של השחקן שכיכב לצדה להתקרב אל שפתיה, אך דרשה שהסצנה תיחתך לפני שהם מתנשקים.

קרובה למלך ולמי שהדיחו

אום כולתום היתה מקורבת למונרכיה המצרית, אך היא הצליחה לשמור על מעמדה הבכיר במצרים גם לאחר "מהפכת הקצינים" ב־1952, שהעבירה את המדינה לשיטה רפובליקנית (אם כי לא דמוקרטית). היא הצליחה בכך בזכות הקרבה שלה לנשיא השני שלאחר המהפכה, גמאל עבד אל־נאצר, הלאומן הערבי הכריזמטי, שייצג את רעיון הפאן־ערביות.

אום כולתום נחשבה ל"גברת הראשונה של מצרים" יותר מאשתו של נאצר. בתקופתו היא עברה משירי האהבה הנכזבת שפרסמו אותה לשירים פטריוטיים, שהתאימו לרוח התקופה. הצופים הישראלים אולי ישתוממו לצפות בסיקור של מלחמת ששת הימים בסרט התעודה מנקודת מבט פרו־ערבית, אך אפילו הם יוכלו להזדהות עם שיברון הלב של הזמרת מהתבוסה של עמה.

כוכבת־על, לא סמל מין

אום כולתום שלטה בעסקיה ובסגנונה. גם כשכביכול נענתה לתכתיבי התקופה - כמו הציווי להתלבש בשמלות ערב אירופיות - היא עשתה זאת בדרכה, תוך שמירה על סגנון צנוע. היא לבשה שמלות ערב, אך הן נראו כמו כַּפְתָּנים יוקרתיים ומעולם לא היו צמודים או חושפניים. בניגוד לזמרות מצריות אחרות בנות דורה, היא הצליחה להפוך לכוכבת מבלי להפוך לסמל מין. היא היתה התגלמות השאיפות לחופש במדינות צפון אפריקה שזכו בעצמאות, כמו גם התגלמות העלייה של הפמיניזם הערבי.

בעוד כוכבות אחרות חיו חיי הוללות בקהיר, אום כולתום הסתגרה בביתה ושמרה את מאהביה בסוד, כשהסרט מעלה סברה שהיו גם מאהבות. הסרט טוען שבאופן פרדוקסלי, בעולם הנשלט בידי גברים, הם סגדו לאלילה שהחזיקה אותם לרגליה אך הקפידה כי לעולם לא תהיה שייכת לאף אחד.