צילום: עמית שעל
מוסף כלכליסט
קיצוץ במשיכת מכחול
איקה אברבנאל, לשעבר האיש עם הגרזן בטבע, בזק ופלאפון, הוריד הילוך בעסקים כדי להתמסר לאהבתו הישנה, ציור. רגע אחרי שנפתחה תערוכתו הראשונה הוא מסביר איך המכחול עזר לו כשספג איומים אלימים מנציגי עובדים
הסטודיו שלי בגני יהודה היה המקום שלי להוציא עצבים בלילה. בתקופה שהייתי אחראי לרה־ארגון של בזק, הייתי גומר יום ברמת חיכוך מטורפת עם העובדים, מתפרק וזורק על הקנבס צבעים בסטודיו וחוזר הביתה בשקט. זאת היתה התקופה שבה בזק עברה מבעלות של המדינה לידיים של חיים סבן ואיפקס, והיה צריך לחתום על הסכם קיבוצי חדש. היה לנו מו"מ קשה מאוד, והיו רגעים לא פשוטים מול ועד עובדים חזק שמבין שדברים יוצאים משליטתו. חטפתי איומים מאחד מאנשי הוועד. התלבטתי אם לספור עד 20 לטובת החברה או להגיש תלונה למשטרה. אני שמח שהתאפקתי. וזה לא קל. היה חבר ועד שאיים ישירות עליי ועל המשפחה שלי, וזה הביא אותי לקצה. אז בתקופה הזאת עשיתי ונטילציה על הבדים, ורואים את זה. כיום אני מצייר צבעוני ומגוון, אבל בתקופה ההיא הכל בציורים שלי היה קודר ועגמומי, שחור וכהה. היה כל כך קשה, שהרגשתי שם לבד באווירה אלימה ומאיימת".
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
איקה אברבנאל הוא האיש שקוראים לו לדגל כשצריך לחולל שינוי עומק בחברת ענק שהיא "נכס של המדינה". לפני 13 שנה הוא הונחת למשרת המשנה למנכ"ל של בזק, שזה עתה הופרטה, ולפני חמש שנים הוא נדרש לבצע התייעלות כואבת בטבע, שבה החל כסמנכ"ל משאבי אנוש והמשיך כסמנכ"ל בכיר לתיאום פעילות של טבע בישראל. אלא שבשני המקרים לאחר החיכוכים העזים עם הוועדים החזקים במדינה, המנכ"לים הלכו הביתה. גם בטבע וגם בבזק, ואחריהם גם אברבנאל עזב וראה איך השינוי שהתחיל מתבצע בלעדיו — מיידית במקרה של בזק או באיחור של חמש שנים במקרה של טבע.
אבל עכשיו אברבנאל (64) נמצא במקום אחר בחיים, השלב שבו הוא כבר לא צריך להתגושש עם ועדים ויכול לפנות יותר זמן לתשוקה הישנה שלו — ציור. הסטודיו שלו משקיף על רמת גן, אבל בתוכו יש שפע של גלי ים, עצים, הרים, עמקים ואפילו קרחונים. אברבנאל מצייר את קווי המתאר בטוש וצובע באקריליק. כאן הטלפון כבוי, והצלילים היחידים שנשמעים הם אלה של מוזיקה קלאסית או ג'אז. לפעמים רוק. "אלה ציורי עצים בהשפעה חזקה של הוקני", הוא מסביר וממהר לסייג, "לא חיקוי, קטונתי, רק השפעה".
הציורים מוצגים כעת בתערוכה "walk the talk" בגלריית אהרון פרקש ביפו. "זה ביטוי באנגלית עסקית שנועד לבטא את המעבר ממחשבות למעשים", הוא אומר. "שנים אמרתי שיום אחד אעבור מקריירה ניהולית לאמנות וזה סוף־סוף קורה".
היית האיש עם הגרזן וכיום החיים שלך הם ציורי ים, סירות, הרים וגאיות?
"ברוב התפקידים שמילאתי היה חלק של להתעסק בהוצאות, כלומר להדק חגורה ולהתייעל, וכתוצאה מכך לעסוק בדברים קשים ולקדם תהליכי פיטורים, בפלאפון ובבזק, למשל. בטבע ג'רמי (לוין, המנכ"ל דאז) קיבל את ההחלטות הקשות לעשות את ההתייעלות, ואני הייתי צריך להוציא אותן לפועל. לא היתה לי ההנאה הצרופה שיש לאנשי שיווק ומכירות שרואים רק את הגוד ניוז. אבל לא עסקתי רק בפיטורים, אלא גם בגיוסים ובקידום אנשים".
עשית שינוי חד בחיים.
"החיים ללא ספק טובים יותר. קודם כל יש לי חופש מנטלי אולטימטיבי. אין אילוצים. אני לא צריך לעמוד עם שעון. לא צריך להציג תוצאות לאף אחד. אף אחד לא מגדיר לי פרמטרים. אני בהתבודדות עם עצמי עד שאני מרגיש שצריך לעצור ולא להמשיך, כי היו פעמים שהמשכתי יותר מדי והרסתי ציור. אני לא עובד פחות שעות. אבל אני עובד אחרת. אם לא נעים לי אני לא שם. כשאתה מנהל בכיר אתה צריך לעבוד גם עם כאלה שלא נעים לך איתם. ועוד דבר: בסטודיו אני לא תלוי בצוות, לא מנצח של שום תזמורת, אני לבד, סוליסט. יש בזה חסרונות אבל יש גם יתרונות".
אוקטובר 2013. טבע מכריזה שתפטר כ־800 עובדים בישראל מתוך 5,000 מפוטרים בעולם, ומחוללת סערה תקשורתית גדולה. כמה ימים לאחר מכן המנכ"ל הטרי ג'רמי לוין והסמנכ"ל אברבנאל מתייצבים לפגישה בהסתדרות עם היו"ר דאז עופר עיני. התמונה הכפויה של לוין עם עיני, שבסופה הודיע לוין כי הפיטורים בארץ יתבצעו רק בתיאום עם ההסתדרות, תיחקק עמוקות בתודעה הציבורית ובדברי הימים של טבע כטריגר לפיטורי הבזק של לוין בידי הדירקטוריון בהובלתו האקטיבית של היו"ר פיליפ פרוסט.
"זה היה מארב מתוכנן היטב", נזכר אברבנאל. "מהלך מבריק של עיני. ומבחינתנו — טעות גדולה. לא היינו צריכים ללכת לשם. היינו צריכים לחזות את התרגיל התקשורתי הזה ולייצר דיאלוג במקום ניטרלי, לא להגיע לגוב האריות של ההסתדרות. אין סיכוי לנהל משא ומתן תחת הלחץ הזה. זה חלק מהנאיביות שהיתה לנו אז.
"לו היינו עושים אז את הליך ההתייעלות עד תומו, קאר שולץ (המנכ"ל הנוכחי) כנראה לא היה צריך לעשות חיתוך כל כך עמוק, כמו שעשה השנה. דחיית הקץ אף פעם לא טובה. בתקופתי השאלה מאחורי ההתייעלות היתה אם טבע תוכל להתחרות, היום (אחרי רכישת אקטביס ב־36 מיליארד דולר, דב"נ) השאלה אם טבע תשרוד, וכשמדובר בהישרדות, אין דיון".
למה טבע היתה צריכה התייעלות כבר לפני חמש שנים?
"זאת היתה התוצאה משנים של רכישות. טבע היתה רוכשת חברה, עושה לה אינטגרציה אבל לא מסיימת אותה עד הסוף, ועוברת כבר לרכישה הבאה. אלה שומנים שמצטברים. בשלב מסוים זה כבר הפריע להתחרות. אז החלטנו על פיטורים בכל העולם, לא רק בישראל. בכל העולם הבינו, ורק בארץ אמרו: 'חברה ישראלית, חברת העם, לא נוגעים בה. אז שיהיה חוסר יעילות'. אפילו שזה מפריע בעמידה בתחרות, וגורם לתהליכי ייצור איטיים, כי לא עומדים ב'טיים טו מרקט'.
"הקלאש הזה צריך לקרות במשמרת שלי לצערי הרב. שלחו אותי לגוב האריות. הלכתי לוועדת הכספים, ועשו לי שם שחיטה חופשית. רובי ריבלין, אז חבר כנסת מהליכוד בוועדה, ניסה להרגיע את חברי הכנסת שהתחילו להתפרע ואמר 'אל תשתלחו בשליח'. ג'רמי עצמו עבר זובור של עופר עיני, שאני לא אשכח לעולם. ג'רמי הוא ג'נטלמן, גם בג'ונגל ילך עם פפיון, וכל האווירה היתה אכזרית מאוד. פשוט טרפו אותנו שם. באנו לשיחה דיסקרטית בשש עיניים, והגענו למצלמות. תקופה מאוד קשה".
קשה יותר לעובדים שרצית לשלוח הביתה.
"אחרי שאתה רוכש חברה, אין מקום לשני אנשים באותו תפקיד ומישהו צריך לעזוב. ברוב המקרים שלחתי הביתה את מי שלא הצליח, לא הביא תוצאות או לא השתלב. זה אף פעם לא הלך לי בקלות, תמיד בכובד על החזה, עם הרבה מצפון. אני לא המנהל הקילר שיודע להניף גרזן בלי להניד עפעף, זה ממש לא אני.
"במידה מסוימת זה גם היווה קושי לממונים עליי, כי התווכחתי וניסיתי להיות בית הלל. למצוא נסיבות מקלות, דרך יותר רכה. כשאין ברירה להגדיל את הפיצוי. בהפרטה של בזק דרשתי, בין היתר, רגישות כלפי אנשים עם בני משפחה חולים, טווח יותר ארוך בהתארגנות לעזיבה, כמו להשאיר אוטו ונייד לעוד חודש. חלק מהדרישות ממש הרגיזו את הבעלים (חיים סבן ואיפקס), אבל זה אני ואני שמח שאני כזה. בטבע אף פעם לא היו לי בעיות עם זה. המנכ"לים שעבדתי איתם, שלמה ינאי ואחר כך ג'רמי, וגם הדירקטוריון לא שמו סימני שאלה על העקרונות שלי וגיבו אותם".
גם את הדרמה שהתחוללה בטבע אפשר לראות בציורים שלך?
"בתקופה הזאת לא ציירתי למרות שהיה לי סטודיו. לא היתה לי פניות לצייר".
אברבנאל גדל בירושלים בבית אמנותי — אמו שרה היתה פסנתרנית ואביו קלוד היה פסנתרן, מלחין ומוזיקולוג נודע, שייסד את ספריית המוזיקה של האקדמיה למוזיקה בירושלים. גם דודו מוריס אברבנאל היה מנצח בינלאומי נודע, שניצח בין היתר על המטרופוליטן אופרה של ניו יורק. אבל איקה אברבנאל בחר בדרך אחרת. את רוב הקריירה שלו עשה בצה"ל, שם התברג בתפקידי ניהול כוח אדם. במקביל השלים תואר ראשון ושני במדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. את שירותו הצבאי סיים כראש חטיבת התכנון ומנהל כוח האדם בדרגת תת־אלוף.
איך הגעת בכלל לציור?
"בגיל חמש לימדה אותי ציירת, צרפתייה גיורת בשם איווט שצ'ופק, שבמקרה היתה גם תלמידה של מארק שאגל, ואחרי כמה שנים גם המשכתי בחוג שלה בבצלאל בירושלים. ואז התגייסתי והייתי 16 שנה בצה"ל. ולקראת השחרור שלי, התחלתי שוב לצייר. זה היה כשהייתי בפיקוד מרכז, כשלא הגעתי כל יום הביתה, ציירתי בלילות בחדר שלי. היה לי מעמד כזה עם קנבסים והתחלתי לצייר. ובשלב מסוים החלטתי למסד את זה ושכרתי סטודיו בגני יהודה. לימודים מסודרים פורמליים כבוגר מעולם לא עשיתי, אבל כיום אני מקבל הדרכה מציבי גבע, צייר ידוע, שהוא המנטור שלי ואומר לי 'תמשיך להיות פרא אל תיתן לאף אחד לרבע אותך'.
"אני מצייר מה שבא לי, כרגע בעיקר נוף ברזולוציה של פרטים. אני איש של פרטים. לוקח תמונות נוף, צילומים, שם קווי מתאר, ונותן לראש לקחת לאן שייקח אותי. חשבתי שזה יישאר לא יותר מתחביב, עד שלפני חצי שנה ביקשו ממני להציג בתערוכה של 70 שנה למדינה, משם מפיקה שלחה תמונות שלי לטורינו והתחיל מסע חדש. לפני שבוע פתחתי תערוכה משלי. חיים חדשים.
"אני לא טאלנט, אין לי אשליות. אבל אם אנשים יתעכבו ליד ציור שלי כי הרגישו שהוא מעניין, מבחינתי עשיתי את שלי. לא מעניין אותי לקבל הכרה ולהצליח במכירות. אני כבר לא בעולם של להיות כל היום תחת אינדיקטורים, להימדד, להיות בעומס ומתח ובבדידות ניהולית גדולה. פה אין בדידות, למרות שאני לבד. אני עם עצמי, זה מספיק לי".
מכיר עוד מנהלים כמוך, עם נפש של אמן שאין להם זמן לטפח?
"מעט. בצבא, בניגוד לדימוי, היו סביבי הרבה אנשים כותבים. בעולם העסקי אולי ג'רמי לוין, שהיה שולח לי תמונות של פסלים ועבודות מעץ שעשה. בנצי ויינר (לשעבר סמנכ"ל בכיר לפיתוח בטבע) הוא מוזיקאי ויוצר מאחורי הקלעים".
תצייר פורטרטים של אנשים שעבדת איתם?
"ניסיתי כמה פעמים ואני ממש לא טוב בזה. אעשה את זה יום אחד, אם אחליט שאלמד את זה"
את מי היית רוצה לצייר?
"אמנון ליפקין־שחק. המנטור מספר 1 שאני רואה כמודל מול עיניי. היה לו מבט טוב לב, אבל ידע גם להיות קר רוח ולקבל החלטות בתנאים קשים. הייתי מצייר אותו עם עיניים רכות, חיוך קטן, לא רחב, בזווית הפה, עם המון החלטיות במבט. קשיחות ונחישות לצד הרכות. הוא היה יכול להיות הכי רחום, חנון ומוחל, אבל כשראה עוול – הפך אכזר שאין כמוהו. אני זוכר שבביקור ביחידה 8200 הוא ראה חיילת בוכה על ספסל. הוא אמר לנו 'תמשיכו', והתיישב לידה. אחר כך הוא ניגש למפקד ואמר: 'אין שום סיבה שתהיה פה חיילת בוכה כי דיברו אליה לא יפה. מבחינתי אתה לא מפקד'. שחט אותו".
איך היית מצייר את ארז ויגודמן שהכניס את טבע לחוב שאיים למוטט אותה?
"יש לי תמונה שלו בראש כאדם מאוד נחוש ודעתן, שאכפת לו מאנשים. כזה שהדרך שלו מאוד ברורה לו. אני שמח שזה הדימוי שלו שיש לי, ולא דברים שבאו אחרי שפרשתי מהחברה ולא ראיתי בעיניי. אבל אם הייתי מצייר אותו כיום, הייתי מצייר מבט של ביטחון עצמי מאוד גדול, כזה ששם סימן קריאה במקום שצריך לבוא סימן שאלה. בגיל 20 הייתי רל"ש של חיים לסקוב, שאמר לי שני משפטים חשובים. האחד הוא: 'כל דבר שאתה עושה, תעשה כאילו זאת הפעם הראשונה שלך'. והשני הוא: 'בזהירות. תבדוק עוד פעם'. זאת יופי של צידה לדרך שאולי היתה חסרה בנחישות הזאת של ארז".
התמונה של לוין תהיה של ג'נטלמן בג'ונגל?
"ברוב המקרים כך הוא התנהג. התפרץ מעט מאוד. הוא לא הבין שבג'ונגל יש נחשים, ולכן צריך להסתכל לא רק קדימה ואופקי, אלא גם למטה. ואולי גם לרקוד קצת אחרת, בעדינות, עם אלה שמעליך, אחרת ידרכו לך על הרגליים. ג'רמי אמר בראיון שעד לרגע זה הוא לא יודע בדיוק למה פוטר, ואני לא חושב שמישהו יודע. נכון שעופר עיני עשה לו אמבוש, אבל על זה מדיחים מנכ"ל של חברה בסדר גודל של טבע? בעוד כמה שנים, כשייפול האסימון, יגידו לו סליחה. בעולם העסקים אומרים על אדם: 'שמו הולך לפניו, יימח שמו אחריו'. זאת התנהגות קלאסית של העולם המאוד אכזרי הזה".
מה הדימוי הוויזואלי שלך לקאר שולץ, המנכ"ל שבא לחלץ את טבע מהחוב?
"אני מדמה אותו כאינסטלטור שעומד עם חוטר בצינורות ומנקה, כי אין לו שום ברירה אחרת. אם לא ינקה, יהיה שם דום לב. הוא בא לחלץ חוב, נקודה. לא לפתח חברה. אני מאמין שהחוב יחולץ ושטבע תתאזן. אבל כדי שתהיה מה שהיתה, צריך להשקיע הרבה במחקר ופיתוח, ולטבע אין המשאבים הדרושים".
מה למדת מאלי הורביץ, המנכ"ל המיתולוגי שנהפך ליו"ר דומיננטי?
"הוא היה אומן בלפרק אותך לחתיכות אבל בלי לפגוע בך. ביקורתי ברמה הכי גבוהה שפגשתי, אבל בלי להעליב. תמיד אמר: '99% זה לא מספיק. מצוינות זה 100'. מכל פגישה שבועית איתו יצאתי כשאני תופס את הראש ושואל את עצמי: 'איך עשיתי את זה?'. היו פעמים שפישלתי חבל על הזמן. ברה־ארגון אחד שבו אצה לי הדרך הוא גרם לי להרגיש שאני לא מבין כלום מהחיים שלי. אמר לי 'לא פוגעים בחבר'ה שבקו הייצור ומרוויחים את המשכורת הכי נמוכה'. קיצוצים עושים מלמעלה, אלא אם התפקוד לא טוב. אם נוצר חוסר יעילות מסוים, לתפיסתו זה זמני, כי היום יש עודף, ומחר יש חוסר. מאזנים את חוסר היעילות מול המחויבות והנאמנות של האנשים — זאת בעיניו היתה הפרמיה. לאמריקאים היתה ציניות כלפינו. הם קראו לזה 'קיבוץ', לדאגה הזאת לכלל, כי הכל אצלם נמדד בעלות מול תועלת.
לחץ כאן
"מה שבאמת מפריע לי בטבע כיום זה שאין בה כמעט ישראלים מובילים. התחושה שלי היא שכיום יוצא מטבע הנרטיב הישראלי, והיא בדרך להיות עוד חברה קונבנציונלית. בזמנו צחקנו שכשלזרים בטבע היתה סחרחורת — הם לקחו ארבעה אספירינים, אחד לכל פינה. מרובעים. ישראלים אמנם לא יודעים להתנהג, לא יודעים לאכול ליד שולחן, מתפרצים באמצע משפט ועושים הרבה בלגן, אבל הם מייצרים חשיבה לא קונבנציונלית. ובעיניי זה מה שעשה את טבע".
אז למה עזבת את עולם העסקים לטובת פנסיה מוקדמת?
"אני לא בפנסיה, ואף פעם לא אהיה. ראשית אני שותף בחברת 'עמדה', זכיינית של קורנפרי, שמאתרת מנהלים בכירים לחברות גדולות, כמו בזק. שנית, אני עוסק בפרויקטים מיוחדים כמו ליווי של הרפורמה בחברת החשמל והרה־ארגון של משטרת ישראל. ומעבר לזה אני עוסק בפילנתרופיה — אני חבר בוועד המנהל בבצלאל, בכנפיים של קרמבו, אלו"ט ועמית לדרך. בימים אלה אני משיק עם בצלאל מיזם של מצוינות חינוכית בפריפריה, שהתחלתו תהיה באופקים באמצעות אמנות: סיוע לכישרונות שאין ידם משגת כדי לשבור את המרחק הגדול בין ההזדמנויות. המיזם הזה מתחיל עכשיו, מגייסים לטובתו כסף, יתחיל לרוץ בסביבות פברואר. התחום השלישי הפך לעיקרי, ולכן החלטתי שבערוב ימיי אני רוצה להיות אמן מקצועי ושזה יהיה עיקר עיסוקי".
30 תגובות לכתיבת תגובה