ערימה של חבר'ה על הדשא

עד כמה חשוב לישראלים להרגיש חלק מקהילה מקומית? מסתבר שמדובר בגורם רב השפעה בבחירת דירת המגורים. על פי נתוני מדלן, לוח דירות המשלב מידע מקיף על הנכס וסביבתו, 50% מרוכשי הדירות בחמש השנים האחרונות ייחסו חשיבות רבה לתחושת קהילתיות באזור, בטרם החליטו לרכוש נכס.

"משפחתיות היא דפוס חזק מאוד בחברה הישראלית, ובעבר, משפחה נתנה את המסגרת הזו של קהילתיות", מסבירה ד"ר מירב אהרון־גוטמן, מרצה בכירה מסלול תכנון ערים ואזורים בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, החוקרת את תחום הסוציולוגיה האורבנית. "החברה המודרנית לא תמיד מאפשרת למשפחה את התפקיד הזה: אנשים עוברים לגור במקומות מרוחקים בגלל שיקולים כמו עבודה או גירושים. הריחוק מהמשפחה והחיים במרחבים חדשים כמו הפרברים, יוצרים פרקטיקות חדשות של קהילתיות שפורחות בארץ. למשל, בהרבה מקומות רואים התגייסות קהילתית סביב יולדת טרייה, כשנשים מתארגנות לסייע לה או להביא לה אוכל. הקהילה מקיפה את האם הצעירה ואומרת 'נעשה את זה יחד'".

צורה אחת לקהילתיות היא זו של יישובים הומוגניים: "ביישובים כמו חריש, יבנה ואשדוד יש דור של ישראלים בגילאי 30–45 שמצויים בשלב יצירת המשפחה. הם ערים לאתגרים של ההורות מול 'דור המסכים', רוצים ליצור סביבה שבה יוכלו לגדל ילדים לפי אמונתם, ומאמינים שיוכלו לעשות זאת רק בקרב הדומים להם".

מודל אחר הוא זה של קהילה המתגבשת בשלב טרומי, ואז חבריה משתקעים יחד במקום מסוים — למשל כמו בגרעינים תורניים או בקיבוצים עירוניים. "זו תגובה לאתגרי התקופה: לציפוף, ליוקר המחיה ולפער בין השכר ובין הרצון לקיים אורח חיים איכותי", מסבירה אהרון־גוטמן. "זו גם קהילתיות 'משתלמת': הקהילה מאפשרת לי אורח חיים 'גבוה' למרות שהנדל"ן בזול, ואם מגיעים לשכונה אחרים שרוצים ליהנות מאותו אורח חיים - ערך הדירה שלי יזנק".

רם גפן, ראש צוות מחקר עירוני במדלן, מסמן שתי חלוקות מרכזיות: "יש שכונות חדשות שהן הומוגניות בגלל המחירים: אלו שכונות לאוכלוסייה שרוצה גינה וביטחון, והתכנון הפיזי מציע את זה. למשל, בשכונת ארגמן בנס ציונה יש רק דירות 4–5 חדרים; זה מדיר אוכלוסייה חלשה ומשקיעים. השכונה נמצאת בשולי העיר, ובנויה מפארק שסביבו מגדלים. שכונות כאלה יוצרות קהילה סגורה.

"הסוג השני של קהילות נוצר בשכונות ותיקות שבהן הגבולות פחות חדים, למשל חדרה הוותיקה. כאן קהילה נוצרת בצורה יותר אורגנית; קשה יותר למצוא מכנה משותף, אבל עדיין יש רצון לקהילתיות, פעמים רבות סביב מאבקים". כדוגמה הוא מציין את שכונת גני אביב בלוד, שבה תוכנית המתאר כיוונה לפיזור של מבני ציבור מגודרים בפארק המקומי. "פעילים בשכונה ארגנו פגישה במתנ"ס והביאו לשולחנות עגולים גם את הגיל השלישי וגם בני 30–40 וצעירים יותר, סיכמו על תוכנית והציגו אותה לראש העיר, שאימץ אותה".

מעוז אביב | תל אביב

"הילדים צומחים בתוך קיבוץ"

מיקום: צפון־מזרח תל אביב, סמוך לתל ברוך והדר יוסף

שנת הקמה: 1954

מחיר ממוצע למ"ר: 57.5 אלף שקל

מדד חברתי־כלכלי: 8/10

אקדמאים: 43%

חינוך בשכונה: ציון 100 במדד מדלן לחינוך, 71% בעלי דירות והשאר בשכירות

 

*נתוני מדלן

 

מעוז אביב היא שכונה ייחודית: 14 מתוך 21 מבני השיכון שבה מאוגדים תחת אגודה שיתופית שהוקמה ב־1954 על ידי אנשי צבא קבע, ודייריהם (538 דירות) משלמים לאגודה 230–310 שקל מדי חודש מעבר לארנונה של העירייה. האגודה מנוהלת על ידי ועד מתנדבים בראשות מירי בן־הדור (61), דיירת השכונה מיום היוולדה. "אני זוכרת כילדה שאכלנו בצוותא על הדשא, עם השכנים", היא מספרת. "הצוותא הזו השתנתה; לדעתי הקהילה התחזקה עם השנים, וגם עברה מפנה. קשה להשוות את מה שהיה בעבר להיום אבל תמיד, אז וגם היום, נהדר כאן. כל מי שבא מציין שהמקום הוא ממש קיבוץ בעיר. הילדים צומחים לתוך זה".

האגודה מנהלת את השטחים המשותפים בשכונה, ובצדם את חיי התרבות המקומיים, כולל טיפוח גינה קהילתית, הפקת אירועים בחגים והקרנת סרטים בערבי קיץ. "במוצאי חג סוכות עשינו בדשא שירה בציבור עם הורים וילדים, ויותר מ־150 איש התייצבו", מספרת בן־הדור. אחת היוזמות הבולטות היא ספרייה קהילתית, שהוקמה על ידי כמה מנשות השכונה. "פרויקט שהחל מכמה ארגזים וכוננית ב־150 שקל הפך במהרה לספרייה שפתוחה 24/7, וכל הזמן זורמים ספרים, מי שבא לוקח ותורם. פרויקט אחר, 'השדה והיער שלנו', מיועד לשמירה על הטבע בחלקת שדה בצדו המערבי של רחוב רפידים: בשיתוף העירייה החזרנו צמחייה טבעית שהיתה פה פעם. כל שנה בעונה הזו מתחילים שתילות ואיסוף זרעים. יש גם קבוצה שנקראת 'סירי לידה', שבמסגרתה כשמישהי יולדת, במשך חודש שולחים אוכל לה ולמשפחתה בימי שני וחמישי. כעת אנחנו משיקים פרויקט בשם 'קרובים קרובים' שיחבר בין המבוגרים הבודדים שנותרו בשכונה ובין צעירים, לצורך תמיכה מוראלית".

האווירה הקהילתית הזו, יחד עם המרחב הציבורי הירוק והגדול, עשו לעצמם שם ומושכים קהל רב והמחירים מאמירים בהתאם, עם מחיר למ"ר של כמעט 58 אלף שקל, על פי נתוני מדלן. "מחירי הדיור פה מופקעים, זה אובדן פרופורציות מוחלט. אנשים לוקחים משכנתאות מנופחות ואני חוששת עבורם", אומרת בן־הדור.

כדי לשמור על האופי של השכונה, הבניינים השייכים לאגודה השיתופית הסכימו ביניהם שלא להוסיף קומות במסגרת תמ"א 38, אלא לייצר הרחבות של 12–18 מ"ר למרבית המבנים. "בגלל שאנחנו אגודה שיתופית, כל בנייה דורשת הסכמה של הדיירים ויש ממש תקנון להסכמה", מסבירה בן־הדור. "פינוי־בינוי יהיה רק בחלק הצפון־מזרחי של השכונה, שאינו חלק מהאגודה".

המושבה הגרמנית | ירושלים

גינה קהילתית ובנק זמן

 

מיקום: מרכז ירושלים

שנת הקמה: 1873

מחיר ממוצע למ"ר: כ־37 אלף שקל

מדד חברתי־כלכלי: 7/10

אקדמאים: 47%

חינוך בשכונה: 72 במדד מדלן לחינוך, 58% בעלי דירות והשאר בשכירות

*נתוני מדלן

 

המושבה הגרמנית מוכרת כשכונה הטרוגנית מאוד, עם אוכלוסייה שנעה מתושבים ותיקים, דרך משפחות צעירות ועד סטודנטים ששוכרים ממשקיעים (וגם כמה דירות רפאים של תושבי חוץ). לפני 12 שנים הוקמה בשכונה, מסביב למוזיאון הטבע, גינה קהילתית שבה נערכים מפגשים ייחודיים, חוצי דורות.

"הגינה היא אחת הוותיקות בירושלים ובכל הארץ, ונולדה כדי למנוע רעיונות נדל"ניים שניסו לקדם במקום", מספר אמנון הרציג, מפעילי הגינה ותושב השכונה זה עשרות שנים. קל להבין את ערכו הנדל"ני של השטח: מדובר בכ־8 דונם של טבע מוקף חומה, ובניין היסטורי אחד שבו שוכן המוזיאון. "זה מקום מיוחד בלב העיר: מרחב של טרסות, בורות מים עתיקים, בריכות נוי וצמחייה. השטח מסביב הוא בניהול ובבעלות עיריית ירושלים, והוזנח שנים. הגינה נועדה לשמור על המקום. זה התחיל כמיזם קהילתי של כמה תושבים שרצו לטפח ולשקם את השטח, והתפתח למרכז קהילתי עם מאפייני קיימות וסביבה".

את העבודה בשטח מבצעים כ־30 מתנדבים שנפגשים מדי יום חמישי ומעשבים, מדשנים ושותלים ירקות ופירות. אם יש שלל - קוטפים ונהנים ממנו. "המקום הזה שייך לכולם. אין כאן ערוגות נפרדות כמו בגינות קהילתיות אחרות, שבהן לכל תושב יש חלק בגינה; פה כולם עושים הכל. כל הגידולים כאן אורגניים: ירקות, עצי פרי ותבלינים. בקיץ יש שפע של תפוחים, ענבים, אפרסקים ושזיפים, והדברים התואמים את ירושלים.

"סביב הגינה הזו צמחה קהילה, זה פשוט ענה על צורך חברתי של אנשים", אומר הרציג. "כבר שלוש שנים שיש כאן שעת סיפור, ופעם בחודש עושים מפגשי שבת עם מרצים. אין תשלום לאירועים, הכל נעשה בהתנדבות מלאה. לכל אירוע כזה מגיעים 80–100 איש, כל אחד מביא כיבוד ולאחר ההרצאה אוכלים יחדיו. בחנוכה עושים אירוע גדול, בשבועות עושים טקס ביכורים. מכיוון שהכל בטבע יש לזה אופי מיוחד ואותנטי, ומגיעים לכאן מכל רחבי ירושלים.

"במסגרת הביחד הבין־דורי התחילה פה פעילות בשם 'המכשפה הירוקה', שבה קבוצת ניצולות שואה שהתנדבו בגינה החלו מיזם של צמחי תבלין, משקיות תה ועד תבלינים, שנמכרו כתרומה לקהילה. רובן כבר הלכו לעולמן, אבל המיזם ממשיך גם היום".

עוד יוזמה היא "בנק זמן" קהילתי, שבמסגרתו התושבים מקדישים מזמנם לאחרים ומקבלים בחזרה; למשל, מישהי תתרום לבנק הזמן שיעור באנגלית, ותקבל מהבנק טיפול שיאצו. ישנה גם ספרייה קהילתית פתוחה, שהתושבים מביאים אליה ספרים וגם משאילים ממנה.

שכונות החורש ואבני חן, חריש

ארוחות שישי וטיולים שכונתיים

מיקום: משני צדי רחוב דרך ארץ בעיר

שנת הקמה: 2016–2018

מחיר ממוצע למ"ר: כ־10.97 אלף שקל למ"ר

מדד חברתי־כלכלי: 7/10

אקדמאים: 34%, 65% בעלי דירות והשאר בשכירות

*נתוני מדלן

 

"עברנו לפה מכפר סבא. היו לנו שם חברים, אבל זה לא כמו פה", מספרת דגנית אדוני, נשואה ואם לארבעה המתגוררת בשכונת החורש בחריש. "אף אחד לא עבר לפה עם בני משפחה ולכולנו נוצר מין ריק. היעדר המשפחה המורחבת, והעובדה שכולם פה זוגות צעירים שחיפשו לרכוש דירה במחיר ריאלי, יצרו שכנות של פעם: בכל שישי אוכלים סעודת שבת בבית אחר, משפחות שלמות נפגשות. מחפשים להיות יחד".

חריש, שעדיין נראית כמו אתר בנייה ענק, מורכבת משתי שכונות עיקריות שביניהן הציר העירוני הראשי: שכונת החורש שמדרום היא חילונית ברובה, ושכונת אבני חן שמצפון היא דתית־לאומית ברובה, אבל הטרוגנית יותר. בשתי השכונות נרקמו קשרי קהילה הדוקים נוכח הצמיחה המהירה — כ־10 אלף תושבים שהגיעו בשנתיים וחצי האחרונות.

"הגענו לכאן לפני קצת יותר משנתיים", מספרת אורטל שבו, נשואה ואם לשלושה משכונת אבני חן. "היינו 12 משפחות ראשונות, נפגשנו בבית הכנסת ובגנים, וכך נוצר הקשר הראשוני בינינו. בחגים ערכנו בבית הכנסת פעילויות לילדים ולמבוגרים, ארגנו ערבי נשים עם הרצאות ומשחקי חברה, ולאט־לאט התגבשה סביב בית הכנסת קהילה.

"בסוכות האחרון, למשל, ארגנו טיול שכונתי לנחל השופט. בכלל, לקחו פה את הארגון באופן רציני מאוד: יש קבוצת וואטסאפ של הקהילה, יש ועדת חגים, ועד מנהל. מהר מאוד צמחנו מ־12 ל־40 משפחות, ובשמחת תורה, כשוועדת חגים ארגנה ארוחה רצינית עם קייטרינג לשכונה, כבר הגיעו יותר מ־140 משפחות.

"מעולם לא שמעתי על התחברות כזו. לפני שעברנו לכאן גרנו במבשרת ציון; התגוררנו שלוש שנים באותו בניין ולא הכרתי את השכנים, מעולם לא הרגשתי שיצרו איתי שיח. פה כולם בבניין רוצים להיפגש ולהיות יחד, מי שרוצה משהו פשוט דופק בדלת. בגינה השכונתית ישר נוצר חיבור וכולם ברחוב אומרים בוקר טוב ונחמדים.

"בעיניי, כשאנשים קמים ועוזבים מקום עם עבודה מסודרת שהיה ליד המשפחה ועוברים למקום חדש, זה מסמן אוכלוסייה איכותית. לא כל אחד עושה צעד כזה, לעבור לעיר חדשה. אולי זה מה שהוביל את האוכלוסייה להתחבר ככה".

קריית טבעון

פסטיבל תרבות קהילתי

מיקום: כ־15 ק”מ דרומית־מזרחית לחיפה

שנת הקמה: 1947

מחיר ממוצע למ”ר: כ־15.1 אלף שקל

מדד חברתי כלכלי: 8 מתוך 10

אקדמאים: 37%

חינוך: ציון 59 במדד מדלן לחינוך, 67% בעלי דירות והשאר בשכירות

 

*נתוני אתר מדלן

 

קהילתיות נוצרת גם מחוץ לשכונה. כך ממש קורה כיום בקריית טבעון, עם "פסטיבל שייח’ אבריק לתרבות אזרחית", שאירועיו מתפרסים מדי אפריל בכל המועצה, מבית שערים ועד רמת טבעון. הפסטיבל, יוזמה של תושבים מכלל חלקי היישוב, נולד רק לפני כשנתיים וחצי וכולל כ־380 יוזמות של תושבים לכל גיל ובטווח אמנויות מגוון — ממחול, מוזיקה ותיאטרון, דרך ארוחות שכונתיות ואדריכלות נוף ועד טקסי פולחן אזוטריים. “בתפיסתנו, מדובר בפלטפורמה שמאפשרת לכל תושב להפיק את היוזמה שלו, וכך גם את משאלת הלב שלו", אומר שימי שיידר, מיוזמי הפסטיבל. "זו תרבות אזרחית בקוד פתוח: כל אדם הוא הריבון, והתרבות הקהילתית נוצרת מלמטה למעלה - לא דרך מועצות, מתנ"סים או בעלי הון, אלא בצורה טבעית.

"כל הפסטיבל הוא מהלך שת״פ בין אנשים שלא היית מאמין שתשתף עימם פעולה. זו פעולה משותפת ליצירה תרבותית או רעיון שניתן לקדם: כל עוד זה חוקי, הכל אפשרי. הגישה הזו מחזקת את הקהילתיות ביישוב: למשל, ברחוב הגפן שבצפון הישוב, או באיזור המרכזי של הספריה והרחובות יהודה הנשיא ובורכוב, או בדרום־מזרח העיר, הרחובות שיכון אלה והשומרים ומושב בית זייד (שצמוד לעיר אך אינו נכלל בתחומה, ע"ד) — כל המתחמים הללו אינם ממש 'שכונה', אבל פתאום הפסטיבל הוליד בהם שיתופי פעולה וארוחות ערב שכונתיות ושלל יוזמות".

שיידר מספר כי היוזמה חוצה את היישוב וממשיכה לצמוח ביישובים נוספים: “הפסטיבל יוצא מגבולות טבעון: הוא מתקיים גם בפרדס חנה, וגם יש פסטיבלים דומים בחיפה וביפו, וגם מסחנין באו אלינו לשמוע על זה. יש התעוררות קהילתית, ונראה שהכוח הדוחף שלה הוא תרבות”.