אלבום בכורה לעדי שחם: צבא של מכשפה אחת

אלבומה הראשון של המוזיקאית עדי שחם (33), "צבא של מכשפות", הוא בעיטה פמיניסטית לבטן. "הוא הוציא ממני מחווה לילדה הכועסת והעצובה שהייתי כטינאייג'רית", היא מספרת ל"כלכליסט". "שנאתי את כולם אז. הרגשתי לא שייכת לשום מקום שהייתי בו בחיים שלי. העולם הוא מקום קשה ולפעמים צריך לכעוס. והשיר 'לרדת למחתרת' נותן ביטוי לאנשים שלא מרגישים שייכים לשום מקום, כמוני".

הכעס נוכח ביצירה של שחם לא רק כקריאה להזדהות, אלא גם בדרישה למחאה. כך, למשל, בשיר הנושא של האלבום מופיעה השורה "צבא של מכשפות עורב לגברים שלכן בלילות", שנכתבה בעקבות שיחה עם חברות. "כל אחת מאיתנו הרגישה שהיא מאיימת בנוכחות שלה על נשים אחרות. במקום שנשים יקדמו זו את זו ויהיו אחיות, כי החוויות שלנו באמת מאוד דומות, אנחנו מקנאות ושונאות ומפחדות ולא עוזרות זו לזו, וזה סוג של קריאה צינית כזאת, כי זה לא חייב להיות ככה".

הזמרת עדי שחם | צילום: דודי ספיבק

מהדהדת את "המכשפות"

"צבא של מכשפות" מאופיין בצליל סינת־פופ דארק אייטיז, ומכיל אנרגיה ועוצמה מתפרצת שמהדהדות את להקת “המכשפות” בראשיתה. "מוזיקה פמיניסטית", כך היא מגדירה אותו. ועדיין, על אף היותו מלא סינתיסייזרים צבעוניים, הוא מאוד קודר, לא מלטף אלא גורם לך לחשוב ולרצות להאזין שוב. מפתיע שהוא שייך לקול חדש וצעיר.

רבים מהטקסטים באלבום נכתבו בעקבות סיפורים אישיים ששותפו בקבוצת הפייסבוק הסגורה לנשים "סקס פמיניסטי", שבה דנות המשתתפות "איך לתמוך זו בזו בתוך עולם שבו נשים מוטרדות ומרגישות כמו טרף", מסבירה שחם, "לא רק בקטע של לשמור על עצמן אלא להיות נשיות, סקסיות ומיניות גם כשזה עדיין נחשב טאבו שאשה מחפשת סקס ולא רק מסכימה לו".

שחם מספרת שמיניות, פמיניזם ומגדר תמיד העסיקו אותה, "כנראה בגלל שאני עצמי הייתי בזוגיות שהיתה מאוד אנטי־פמיניסטית", היא מספרת, "והייתי צריכה להעצים את עצמי ולדאוג שהחיים שלי לא יהיו כבולים בשלשלאות".

עטיפת האלבום החדש של עדי שחם | צילום: דנה וינגרט ודניאל רוזנקרנץ

בזוגיות כזו "התפקידים המגדריים מחולקים בצורה שמרנית: האשה אחראית על ניקיונות והגבר על לתלות מדפים". אך זה בעיקר קשור בהיררכיה ורכושנות של בן הזוג. אבסורדי בעיניה "שיש מישהו שאני שלו, שיכול להטיל וטו על דברים שאני עושה, בהתנהגויות או לבוש. התעקשתי שזה לא יהיה כך בזוגיות הנוכחית שלי, ושהיא תהיה שוויונית".

ללמוד לנגן בגיל 27

שחם גרה בפלורנטין, מלמדת פיתוח קול וכותבת במגזין הנשים “onlife”. היא גדלה ברעננה אך מילדות ועד לפני כמה שנים היתה חלק מתנועת הנוער "מחנות העולים" שבמסגרתה גרה כמעט בכל הארץ, עברה עם הקומונה לפתח תקווה, הרצליה, בקעת הירדן ועוד. "בכל המקומות גרנו בבית אחד יחד, חבורה של 30 אנשים שחיה כקיבוץ עירוני כשכולם מקבלים את אותו שכר וכל הכסף נכנס למקום אחד".

רק שש שנים שהיא בעסקי המוזיקה, "לפני כן לא ידעתי כלום", היא אומרת. עד גיל 27 לא ניגנה על אף כלי נגינה ואפילו לא חשבה בכיוון, עד שהחליטה לחתוך מהתנועה וללמוד מוזיקה בבית הספר רימון: "הבנתי שאני הולכת ומתבגרת ושעם כל הכבוד לתנועה, אם לא אפעל בכיוון אחר, זה מה שיהיה לי תמיד - עזבתי והלכתי ללמוד". בזכות יכולותיה הווקאליות התקבלה, ותוך כדי למדה פסנתר.

ברימון, היא מספרת, לא כולם התחברו ל"פמיניזם הזועם שלי, שרק התגבר עם השנים", וכשסיימה החלה לעשות את המוזיקה שלה בעצמה, עם מעט עזרה מבן זוגה זה שמונה שנים, יובל רוזין, איש סאונד שאף עזר בהפקת האלבום.

"המון שנים היתה בינינו הפרדה בין מוזיקה לזוגיות", היא מסבירה. "ידעתי שיש לו ניסיון, אבל לא רציתי ועדיין לא רוצה להיות תלויה בו. יובל יכול לעשות בשעתיים משהו שלי ייקח עשר שעות: הוא מתיישב על המחשב, מתקתק ומוציא הקלטות. אני צריכה לעבוד יותר קשה כדי שדברים יקרו, ועדיין מתעקשת לעשות לבד כי חשוב לי להיות אדם לא תלוי. זה חלק מהפמיניזם שלי".