אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
ספר צילומים חדש של מייסד בלונדי מציג: דבי הארי וכל החבורה צילום: AP

ספר צילומים חדש של מייסד בלונדי מציג: דבי הארי וכל החבורה

הספר של כריס שטיין מחזיר לחיים את סצנת הדאונטאון של ניו יורק בשנות ה־70

30.11.2018, 16:15 | דנה קסלר

על עטיפת ספר הצילומים החדש של כריס שטיין, “Point of View”, רואים את דבי הארי הצעירה, סולנית בלונדי, עומדת על מעבורת סטטן איילנד כשהיא לבושה סרבל צמר קצרצר עם צורה של לב בקדמתו ועניבה שחורה. למותניה קשורה חגורת קליעים ועל אצבעה היא מנדנדת רובה כלאחר יד. היא בוהה לכיוון המצלמה במבט חלול ואדיש. יושבי המעבורת מאחוריה אדישים למתרחש לא פחות. זוהי ניו יורק של הסבנטיז.

כריס שטיין בן ה־68 מוכר בתור הגיטריסט ואחד המייסדים של בלונדי, אך הוא גם צלם מצליח, שצילם אלפי צילומים המתעדים מבפנים את סצנת האנדרגראונד של ניו יורק בשנות השבעים.

כריכת ספר הצילומים של כריס שטיין כריכת ספר הצילומים של כריס שטיין כריכת ספר הצילומים של כריס שטיין

שטיין היהודי, שנולד בברוקלין, נשאב לסצנה בהיותו סטודנט ב־School of Visual Arts. אז הוא הכיר את דבי הארי, שעתידה היתה להפוך לבת זוגו לשנים ארוכות — עד סוף שנות השמונים — ואיתה עתיד היה להקים את אחת מלהקות הניו וייב האמריקאית המצליחות ביותר של התקופה.

בלונדי ערבבו פאנק, דאנס והיפ הופ, ומאוחר יותר הוסיפו גם דיסקו ורגאיי, כשכל העת הם שומרים על איזון בין התרסה פאנקיסטית לידידותיות פופית. לא מעט בזכות הלוק, היופי והכריזמה של דבי הארי עשו בלונדי את הקרוסאובר ממועדוני ניו יורק למצעדי הפופ.

צילומיו של שטיין עזרו לבסס את מעמדה של הארי כאייקון אופנה. אבל לא משנה כמה בלונדי גדלו והתפרסמו, האתוס והאסתטיקה שלהם נשארו נאמנים למקום שבו הם צמחו.

כריס שטיין על הגיטרה, עם הזמרת בלונדי, צילום: AP כריס שטיין על הגיטרה, עם הזמרת בלונדי | צילום: AP כריס שטיין על הגיטרה, עם הזמרת בלונדי, צילום: AP

ספר הצילומים החדש של שטיין, שכותרת המשנה שלו היא “אני, ניו יורק סיטי וסצנת הפאנק”, הוגדר על ידי מגזין ה”רולינג סטון” כמכתב אהבה ויזואלי לניו יורק של שנות השבעים. לפני ארבע שנים הוציא שטיין ספר בשם “Negative” המתמקד בבלונדי. הפעם מדובר באסופת צילומים שטרם נראו של תור הזהב של הפאנק הניו־יורקי.

בין המצולמים ניתן למצוא גיבורי תרבות כאנדי וורהול, ויליאם בורוז ואיגי פופ, על רקע הטיח המתקלף, הגרפיטי ברכבת התחתית ומועדוני ההופעות האיקוניים של אזור הבאוורי. זה לא מכתב האהבה הראשון שאמן מיען לניו יורק של שנות השבעים. אינספור סרטים, ספרים, שירים ועבודות אמנות כבר שרו שיר הלל לתקופה הזאת בתולדות העיר, שבה היא עדיין היתה מסוכנת, מחוספסת ומלוכלכת בצורה מחשלמת.

הדאונטאון של ניו יורק היה זול ומג’ויף, והוא שאב אליו צעירים אאוטסיידרים מכל קצות היבשת, שיצרו בו מהפכות קטנות במוזיקה, באופנה ובאמנות. אותן מהפכות, כמו הצילומים של שטיין, ממשיכים להדהד יותר מ־40 שנה אחרי.

תגיות

5 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

5.
ברור. מגיב 3 מבין בסקסיות בטירוף, כי זה מה שחשוב. הוא גם מאתר מוסיקה טובה....
קודם כל רשמתי שהיא עושה לי את זה. לגבי היתר וההמשך - כל אחד וטעמו. כזמרת היא הייתה בסדר. לא יותר מזה. רק תשווה אותה לבנות תקופתה. פטי סמית למשל. או כריסי היינד וסוזי סיו. ועוד לא דברתי על גרייס סליק
הכותב מתגובה אחת  |  02.12.18
1.
האמת? יותר יח"צ ממוסיקה וכשרון
בלונדי, להקה לא רעה. דבי הארי - זמרת שעושה לך את זה מבחינת הלוק. אם לא הייתה קצת בוטה אפשר היה לומר שהיא גם סקסית. גם בלזמר היתה בסדר. זהו. עכשיו תקשיבו טוף-טוף ילדים: את וולוט-אנדרגראונד ("מחתרת קטיפה" עפ"י להיטון) לא השמיעו כאן בארץ הקודש. כשקראתי פעם ב-1968, איזה 'אייטם' בלהיטון על להקות המחתרת "הדלתות" (שאותה דווקא כבר הכרתי עם להיטיה הענקיים, שלא ממש נשמעו "מחתרת"), "מחתרת קטיפה" וכאלה, הכרחתי ממש, בתחנונים, את בן השכנים שעמד לחזור לארץ ולהתגייס (לאחר גירושי הוריו נדד לארה"ב) , שיביא לי קצת "מחתרת". אז הוא הביא "מחתרת קטיפה" וגם ה'אחים הקאמריים' וכאלה. ברדיו לא השמיעו. וכי למה שישמיעו? ואח"כ , אחרי כעשור, פארו ורוממו את בלונדי..... נו, שיהיה.
פיגי אופ  |  30.11.18