עברי לידר: אנחנו רוצים לחבר בין מי שכותב שיר בבית לבין ביונסה וריהאנה

"יש המון אמנים גדולים, מבניוסה ועד ריהאנה ומדונה, שלא בהכרח כותבים את השירים שהם שרים - וזו תעשייה ענקית של מיליארדי דולרים. האנשים האלה מחפשים חומרים, שירים טובים. בעולם הישן של התעשייה זה יצר את חברות ה-publishing הגדולות, שמחתימות כותבים שנמצאים בתוך מעגל סגור של יוצרים שדואגים לחומרים לאותם אמנים גדולים. אם אתה אדם שכותב שירים, טובים ככל שיהיו, באיזשהו מקום בעולם, הסיכוי שלך להגיע איתם לביונסה הוא מאד נמוך". כך אמר היום (ג') עברי לידר, יוצר ושותף ב-MyPart, בשיחה עם הגר ברט בוועידת Mind The Data של "כלכליסט".

עברי לידר, מוזיקאי ושותף ב-MyPart | צילום: צביקה טישלר

"MyPart מנסה לפתוח את עולם המוזיקה הזה לכולם. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שיש המון אנשים בעולם שיושבים בבתים שלהם ויוצרים שירים. רק בישראל אני מקבל עשרות שירים בשבוע, מאנשים שרוצים להוציא אותם ולתת אותם לאמנים, ואין להם כל כך איך. MyPart שואפת לצמצם את המקום הזה ולאפשר לכל אחד שיוצר להגיע עם היצירה שלו לאמנים בכל רמה, מאמנים קטנים ועד האמנים הגדולים בכל העולם - בנגישות, במהירות ובפשטות".

לשאלה האם האלגורתם לא "הורס את הרומנטיזציה שיש ביצירת השירים", השיב לידר כי "הרומנטיזציה עדיין קיימת, השיר עדיין מרגש, ומי שכתב אותו התרגש. זה לא שיש אלגוריתם חכם שכותב את השיר הנהדר, אנחנו משתמשים בטכנולוגיה על מנת לחבר. יש משהו רומנטי דווקא בחיבור בין האמנים, שמרחיק את המתווכים".

לידר הוסיף כי "האלגוריתם בהקשר הזה, והשימוש ב-AI (בינה מלאכותית, ע"מ) בכלל, עוזרים לנו לסדר את מה שמגיע. נגיד שאתה המנהל של ביונסה, ומחפש עבורה חומר. אמנים בכל העולם כותבים ושולחים אלפי שירים, ואתה אומר: 'אני לא אשתמש באפליקציה הזו כי אני לא אשמע אלפי שירים, זה אבסורד, יש גבול לכמה אפשר לשמוע'. פה נכנס ה-AI, המנוע שמפתחים ב-MyPart. הוא יסדר את החומר לפי רלוונטיות; ככל שהמנוע והאלגוריתם יהיו מפותח יותר, ובעזרת יותר דאטה, נוכל להגיע לדיוק רב יותר בקשר של מה מחפש האומן, והחומר ש'צף למעלה' והוא מקבל. כדי שביונסה לא תצטרך לעבור על אלפי שירים שלא קשורים לאמירה שהיא מחפשת או לסגנון שלה".

לידר התייחס לשאלת ההשפעה של הטכנולוגיה על הדרך בה אנשים יוצרים וצורכים מוזיקה. לדבריו, "מדהים לראות עד כמה הטכנולוגיה משפיעה על הדרך שבה אנחנו היוצרים, יוצרים. לפני שהומצא ה-Long play, אנשים הקליטו סינגלים. אנשים הקליטו באולפן, שמו על תקליט שהיה מסוגל לקלוט שני שירים, אחד בכל צד, בשנות ה-50. אז הגיע הלונג פליי, ואפשר היה לשים 12 שירים. אמנים התחילו לעשות אלבומים. אני גדלתי והתחנכתי בתוך העולם הזה, ואני חושב שזה חשוב. זה היה הסטנדרט: אני עברתי מתקליט לתקליט, וכל פעם שהוא יצא היו 12-14 שירים. עכשיו, באיזשהו אופן, בגלל הטכנולוגיה, אנחנו שוב פעם חוזרים לשנות ה-50.

"מה שעשו הסטרימינג, יוטיוב, אייטיונס - אני לא חייב לקנות את כל התקליט כדי להגיע לשיר האחד ששמעתי ברדיו, שהיה המנוע העיקרי לרכישות האלבומים. דרך אותו סינגל שיצא מימנתי את כל היצירה. המודל הכלכלי של הסיטואציה הוא מה שמאפשר את היצירה הרחבה. ברגע שהתחלנו לשמוע שירים כיחידה של שיר אחד, ולצרוך שירים ביחידה של שיר אחד, אין מה שמחזיק את הייצור של 11 השירים האחרים בדיסק, והמודל הכלכלי קורס. זה מחייב ומחזיר את האמנים לייצר שירים בודדים, אם ממילא החשיפה היא לשיר אחד. אני אשים את כל תשומת הלב שלי בשיר אחד ספציפי, שאיתו אלך לרדיו, ליוטיוב וכדומה".