צילום: איי פי
כל הדרכים מובילות: האם הסרט "רומא" יביא את הפסלון הנכסף לנטפליקס
עם במאי זוכה אוסקר וזכייה בפרס "אריה הזהב" היוקרתי, "רומא" הוא הסרט החשוב והמדובר ביותר של נטפליקס, ואולי גם הראשון שיביא לה את הפסלון הנכסף
חמש שנים עברו מאז זכה אלפונסו קוארון באוסקר על "כוח משיכה", אחד הסרטים הנפלאים, החדשניים והמסעירים של העשור האחרון. חמש שנים שבהן שלושה חברים מקסיקנים כבשו את האוסקר: מלבד קוארון היה זה אלחנדרו גונסלס איניאריטו שגרף את הפרס הנכסף על הבימוי, הכתיבה וההפקה של "בירדמן" ועל בימוי "האיש שנולד מחדש"; ובשנה שעברה זכה בו גיירמו דל טורו על הבימוי וההפקה של "צורת המים". הרביעי בחבורה, הצלם עמנואל לובצקי, לקח את הפסלון על שלושה מהם ("כוח משיכה", "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש"). ובכן, האוסקר שייך למקסיקנים.
ואם עדיין לא השתכנעתם, אז מחר יעלה לאקרנים בישראל (בקולנוע לב) הסרט המדובר "רומא", הפרויקט האישי ביותר של קוארון. הוא כבר זכה בפרס הראשון בפסטיבל ונציה, הוכתר כסרט השנה של מבקרי הקולנוע בניו יורק, לוס אנג'לס, פילדלפיה, סן פרנסיסקו, וושינגטון ושיקגו, ועיתונאים אמריקאים רבים חוזים שהוא גם עתיד לזכות באוסקר. אם אכן יזכה, הוא יהיה הראשון לעשות זאת בשחור־לבן, ללא כוכבי קולנוע ובספרדית. ואם אלה לא מספיקים, אז "רומא", שימו לב, הוא סרט של נטפליקס (משישי הקרוב בסטרימינג). אולם הפרסים והבאזז המטורף סביבו הביאו את החברה לחרוג מהמדיניות, ואת הבכורה שלו יזכו הצופים ב־40 מדינות לראות דווקא בבתי הקולנוע.
"רומא", המתרחש בתחילת שנות השבעים ברובע רומא היוקרתי של מקסיקו סיטי, הוא אסופת זיכרונות הילדות של קוארון. אלא שקוארון לא מספר את סיפורו של הילד, אלא את סיפורה של המשרתת בבית — אהבה ראשונה, היריון, שברון לב — שאת גללי הצואה של הכלב היא לא מנקה, אבל אהבה לילדי המשפחה יש לה בשפע. ואף שקוארון הוא במאי וירטואוזי, וסרטיו מכילים כמה מהסצנות המרהיבות שראינו בקולנוע, "רומא" הוא לא כזה. הוא לא שומט לסתות. הוא יותר "אור ירח" מאשר "לה לה לנד", יותר אינטימי מאשר אקסטרוונגנטי, ורגעי המופת שלו מתגנבים לאט ובמתינות.
בגלל ימי צילום הרבים (108, שהם המון עבור סרט אינטימי) לובצקי לא היה זמין לצלם את הסרט. קוארון, שאמון על ההפקה, הכתיבה, הבימוי והעריכה שלו, חתום כאן גם על הצילום. והנה עוד יתרון לדרך שהוא עושה מנטפליקס למסך הגדול: בסרט הזה כדאי לצפות לפחות פעמיים, כי כמעט חצי ממנו יחלוף עד שתקלטו את הדקדוק הפנימי שלו ואת השפה הקולנועית הפסאודו־ריאליסטית — וזה יגרום לכם לחפש את הרגעים האלה שהסתתרו שם מההתחלה.
כמעט בכל שוט המצלמה מעבירה את המבט באטיות מצד אחד לצד השני, מעין מבט אגבי, אולי אף מוסח, של ילד, שעדיין לא יודע לזהות את שקורה לנגד עיניו. קוארון בנה את הסרט בשלוש שכבות, וזו ההברקה שלו: בקדמת הפריים אנו עוקבים אחר סיפורה של המשרתת; ברקע נמצאת המשפחה; ומאחורי אלה ישנו הנרטיב הלאומי — מקסיקו סיטי בתקופה של אי־שקט חברתי בסצנות שמעניקות תפאורה עצומת ממדים לסצנות האנושיות והקטנות בחזית הפריים. שלוש השכבות מתכנסות אל סצנת הסיום עוצרת הנשימה, שמכילה לא רק את אחד השוטים היפים והמסובכים שנראו השנה בקולנוע, אלא גם את אחד הרגעים הדרמטיים ועוכרי השלווה בסרט והקתרזיס המוחלט שלו, שגורם לנו לרצות לצפות בו שוב ולחפש את הלהטוטים שהוא מסתיר ב"רומא", שהוא קצת כמו אחיזת עיניים.
2 תגובות לכתיבת תגובה