כחלון נלחם בהתייקרויות? בעיקר כדי לדחות לאחרי הבחירות

שר האוצר משה כחלון עוסק זה כמה ימים ברצף במה שהוגדר כ"קרב בלימה" נגד גל ההתייקרויות הרוחבי שפוקד את המשק הישראלי. כעת הוא מנהל משאים ומתנים עם מכלול גורמים במטרה לבחון איך ניתן לפתוח את הנוסחאות ולכופף את הפקידים הממשלתיים כדי לבלום את עליית מחירי החשמל, וכפועל יוצא את התייקרות המים, כשברקע נכשל הניסיון למנוע את העלאת מחיר הלחם (ראו מסגרת).

מימין: נתניהו וכחלון. באו כדי למצוא חן ולא רצו להתעמת עם אף קבוצת אינטרס | צילום: אלכס קולומויסקי

השורה התחתונה היא שאין מדובר בבלימה, אלא בדחייה. והפער בין השניים – עצום. הגזירות יגיעו, ועוד איך – מלוות בריבית דריבית, כי בכלכלה, על כל דחייה, משלמים. ואם לא לפני הבחירות, הן ישלחו יד לכיס של כולנו אחרי שנלך לקלפי – אבל בוא יבואו, מכיוון שהן בלתי נמנעות כל עוד המשק הישראלי ממשיך להתנהל כפי שהוא מנוהל מזה כמה עשורים.

כחלון ממשיך במדיניות ה"פלסטר" או האצבע בסכר וכל הניסיונות לפרוס את התייקרות החשמל או לדחות את ייקור מוצרי החלב שבפיקוח אינם מהווים פתרונות אמיתיים לבעיות הממשיות של המשק הישראלי – מדובר בסך הכל באיפור. בתעתוע. בפאטה מורגנה. אחד הדברים המקוממים הוא שבניגוד לכלכלות אחרות בעולם שנאלצו לדחות רפורמות מבניות כי המשבר הכלכלי של 2008 פגע בהן אנושות, השנים האחרונות בישראל הניבו צמיחה מצוינת – בשיעור הממוצע השנתי הגבוה ביותר במערב – והן אמורות היו בדיוק לשמש את הנהגת המדינה לביצוע שינויים מבניים, לרבות ליברליזציה של שוק המוצרים ושחרור חלק מהשירותים מעול הפיקוח הממשלתי.

כי בישראל כמעט הכול תחת פיקוח: מחיר החשמל, מחיר הלחם, מחיר החלב, מחיר המים, החשמל וזו רק רשימה חלקית. לפי ארגון ה־OECD, ממשלת ישראל היא מפקחת המחירים הגדולה במערב על מחירי שירותים ומוצרים – שנייה רק לטורקיה. כלכלני הארגון בנו מדד שמבקש לסכם את כלל הרגולציה והפיקוח הממשלתיים, לרבות מימד הפיקוח על המחירים – מדד ה־PMR (רגולציה בשוק המוצרים), וישראל מככבת בו במקום השני מלמטה.

עוד רפורמת ישראבלוף

הבעיה הגדולה היא שלמרות שדברים רבים כל כך מפוקחים על ידי הממשלה, ובמקרים רבים שירותים שבפיקוח הם מסופקים על ידי חברות ממשלתיות בבעלותה של הממשלה המפקחת – ישראל, עדיין, מאוד יקרה. אז איך נוצר המצב האבסורדי שבו ממשלת ישראל מפקחת כדי להבטיח חשמל, מים, לחם וחלב לכל – ולבסוף, במבחן התוצאה החלשים הם שמשלמים את המחירים שנוסקים השמיימה? מתברר כי הבעיה טמונה בשיטה עצמה – שיטת פיקוח המחירים, שמקפלת בתוכה משקים סגורים ומוסדרים.

רוב הכלכלנים בעולם מפקפקים בפיקוח מחירים מכיוון שהמדיניות הזו מעוותת את הקצאת המשאבים והממצאים האמפיריים מוכיחים שרק תחרות מצליחה להוריד מחירים. דו"ח של ה־OECD בנושא החקלאות קובע כי העיוות שגורם פיקוח המחירים בישראל על מוצרי המזון הוא הגדול בקרב מדינות הארגון. הדו"ח התפרסם יממה אחרי שיועצו הכלכלי של נתניהו, פרופ' אבי שמחון, פרסם דו"ח מטעמו כי יש לפתוח את משק החלב הישראלי באופן מוחלט לתחרות משוכללת ולשחרר אותו לגמרי ממנגנוני הפיקוח.

ומה קרה? כלום, או ליתר דיוק כחלון שוב שלף מהמותן רפורמת ישראבלוף בשוק החלב שלגביה כבר נטען כי יש בה דופי משפטי. בשורה התחתונה, אזרחי ישראל יעבירו לרפתנים באמצעות משרד האוצר 450 מיליון שקל, ובתמורה, הרפתנים יורידו את המחירים. כלומר, אנחנו נשלם על החלב אותו הדבר, אבל – נעביר לרפתנים כסף בעקיפין מכספי המסים שלנו.

ואיך ביקש שר האוצר למנוע את עליית מחירי הלחם? בצורה דומה: העברת 20 מיליון שקל למאפיות. כל דו"חות ה־OECD הפצירו בישראל לחדול ממדיניות הפיקוח על הלחם, העופות, והחלב. זה לווה בהמלצה לביצוע רפורמות מבניות ועמוקות במשק המים והחשמל ולהורדת מכסי יבוא. יתרה מזו, דו"ח מיוחד של הארגון שעוסק בתחזיות לשנת 2060 קובע כי המשק הישראלי הוא המשק המערבי שיכול להרוויח את הצמיחה הגבוהה ביותר לנפש מבין כלל משקי המערב לו מקבלי ההחלטות כאן היו מחליטים ליישם את הרפורמות הללו (זינוק של 20 נקודות אחוז בתמ''ג הריאלי לנפש, לעומת ממוצע של 8.7 נקודות אחוז בממוצע בארגון).

כעת כחלון "מאיים" שאם חברות יעזו להעלות מחירים, הוא יוריד עוד מכסים על יבוא. זה היה אמור לקרות ממילא, בצורה מדורגת וחכמה, תוך מתן אפשרות לחברות לא תחרותיות להתארגן או לפרוש מהמשחק. בתוכניות הנטו השונות של כחלון כבר בוטל מס קנייה של 15% על טלפונים סלולריים, בוטל מכס של 12% על נעליים, עדשות ומסגרות למשקפיים, לצד מוצרי תינוקות (מנשאים, מוצצים ובקבוקים), טלוויזיות וקוסמטיקה. כמו כן בוטל מכס של 6% על מוצרי טקסטיל נבחרים. כל זה הוארך בסוף השבוע בשנה נוספת.

בנוגע לרפורמות מבניות, מה שנעשה בינתיים הוא מעט מדי, מאוחר מדי. הנה שתי דוגמאות. רק בשבוע שעבר, בתום עשור, אושר בקריאה שנייה ושלישית צמצום מספר תאגידי המים מ־56 ל־30 בלבד – עדיין מספר גדול. הדבר צפוי לצמצם דרמטית את ההוצאות המיותרות עבור מטות ולגלגל את החיסכון לצרכן, הן באמצעות הפחתת התעריף או בהגדלת השקעה בתשתיות המים (שיביאו מאוחר יותר להפחתה במחיר).

וכל זה קרה אחרי דו"ח מבקר המדינה שחשף שחיתויות שהתגלו באותם מנגנונים שמנים שנוצרו – ניחשתם נכון, במטרה לשפר את ההשקעה בתשתיות המים. ולגבי משק החשמל: גם כאן אושרה רפורמה שהיא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי, ובמחיר גבוה: כמה אלפי עובדים בחברת החשמל הולכים לקבל 7 מיליארד שקל בדמות תוספות שכר. מדובר בעובדים החזקים ביותר במשק ששכרם הוא מהגבוהים במגזר הציבורי.

ואל לנו לשכוח שחלק גדול ממחיר החשמל הוא תוצר של שרשרת טעויות והציבור משלם: ממדיניות גידור מטבע שלא נעשתה בתחילת שנות ה־2000 דרך הנפקות אג"ח מיותרות כדי לממן הטבות שכר ופנסיות שערורייתיות וכלה בהצמדה של חוזה הגז שהובילה לתשלום הגבוה ביותר במשק מצד הלקוח הגדול ביותר – תוצאה נטולת הגיון כלכלי – כמעט 6 דולר ליחידת אנרגיה במקום 4 דולר שמשלמים לקוחות חדשים וקטנים יותר.

ברית נגד רוב הציבור

ואיפה האיש שמנהל את המדינה בעשור האחרון, "מר כלכלה" רה"מ בנימין נתניהו? נתניהו הצליח עד כה לחמוק מהביקורת הציבורית על התפרצות יוקר המחיה. כחלון מנהל את אוצר המדינה רק שליש מהתקופה שבה נתניהו מנהל את המדינה. אז מדוע הרפורמות לא התרחשו, שנות הצמיחה העצומה לא נוצלו, אם הכתובת היתה על הקיר והוראות ההפעלה הופיעו בכל דו"ח אפשרי? התשובה היא שכחלון ונתניהו באו כדי למצוא חן ולא רצו להתעמת עם אף קבוצת אינטרס.

שר האוצר נתניהו עשה זאת ב־2003, אך שילם מחיר פוליטי כבר, הותיר את הליכוד עם 13 מנדטים והושלך לספסלי האופוזיציה. המקרה של כחלון קיצוני יותר: הוא רקם ברית עם יו''ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, מוקד אינטרסים אולטימטיבי נגד כל רפורמה שפוגעת בכיסם של העובדים החזקים ומיטיבה עם כלל האוכלוסיה נטולת הלוביסטים.

כדאי לכחלון ולנתניהו להפיק לקח מצמד אחר שגם רצה למצוא חן ולהיבחר שוב בכל מחיר: נסטור וקריסטינה קירשנר שניהלו את ארגנטינה עד לפני שנתיים. הנשיאים הפופוליסטים החליטו לסבסד לחלוטין את החשמל ועוד כמה מתשומות משקי הבית. כל ארגנטינאי קיבל חשבון חשמל ואחרי הסכום לתשלום המשפט: "קריסטינה משלמת לך". ובצמוד לכך הסכום לתשלום - 0 פזוז. החגיגה הזו התפוצצה בפנים של מיליוני אזרחי ארגנטינה בשל המשבר הפיננסי – כשהצמיחה דעכה – והיא תמיד דועכת מתישהו – וגרמה לגל התייקרויות במשק שהזניק את האינפלציה במאות אחוזים והותיר את קופת המדינה ריקה. נשמע מוכר?