הכלא הוא החופש המושלם

א של 5 מ"ר, לאדם אחד. חלון שמשקיף אל נוף הררי. מזרן יוגה לשינה. קומקום לתה. מחברת ועט. דלי לעשיית צרכים. לחצן מצוקה. מדי אסירים. בלי טלפונים ניידים, שעונים או כל מכשיר אחר. בלי מראות. ודלת התא תמיד נעולה. זה נופש, והוא עולה 90 דולר ללילה, כולל שתי ארוחות דלות (דייסת אורז לארוחת בוקר, בטטה מאודה עם מילקשייק בננה בערב).

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

Prison Inside Me ("הכלא שבתוכי") הוא מתקן האירוח המדובר ביותר בדרום קוריאה. הוא בעצם מרכז מדיטציה, שארוז מחדש כבית כלא, במחוז Hongcheon שבצפון־מזרח המדינה, כ־100 ק"מ מסיאול. יש בו 28 תאים, והוא אירח בשנים האחרונות כ־2,000 אסירים מרצון, כולל עובדי צווארון לבן, סטודנטים, תלמידי תיכון ועקרות בית; הצעיר ביותר היה בן 14. השהות הקצרה ביותר נמשכת יומיים (לילה אחד), הארוכה ביותר שבוע. בסוף מקבלים תעודת שחרור.

יונג־סוק קוון (Yong-Seok Kwon) הגה את הרעיון ל"כלא שבתוכי" ב־2002, כשעבד כ־100 שעות בשבוע כתובע ציבורי והרגיש שהעומס גובה ממנו מחיר מנטלי ופיזי כבד. "לא היה לי אומץ להתפטר", הוא מסביר כעת בראיון ל"מוסף כלכליסט", "וחשבתי שההחלטה מה לעשות בהמשך תהיה פשוטה יותר בסביבה נטולת סיגריות, אלכוהול, יחסי אנוש, בוס ועבודה מלחיצה". בראיון קודם דימה את הרעיון למעין שנת חורף מנטלית, "כמו חיות חולות או עייפות שמסתתרות במערה כדי להחלים — זה מה שרציתי לעשות". קוון ואשתו ג'י־היאנג נו הקימו עמותה, גייסו קצת הון עצמי ותרומות, השקיעו בהקמת המקום כ־2.65 מיליון דולר, וב־2013 חנכו את המרכז.

הוצאת כלי האוכל מהתא בתום הארוחה. כמו חיות שמסתתרות במערה כדי להחלים - זה הקונספט שעליו חלם מייסד המרכז | צילום: רויטרס

הצ'ק־אין נעשה בשעה 11 בבוקר. האורחים נפרדים מהחפצים האישיים שלהם ומתכנסים לאוריינטציה קצרה משותפת, שיש בה גם סממנים של מדיטציה קבוצתית. ב־12 מוגשת ארוחת צהריים רק למצטרפים החדשים. ב־13 הם ננעלים בתאיהם ולא יוצאים מהם, ומקבלים את הארוחות, רק בוקר וערב, דרך אשנב קטן בדלת התא. הם אינם מחויבים באינטראקציה עם אורחים אחרים. בין לבין הם מתרגלים מדיטציה, גם בעזרת הנחיות המושמעות ברמקולים המותקנים בתאים, אם כי "אנחנו לא מגדירים את עצמנו מרכז מדיטציה", אומר קוון. אבל האורחים מתארים תחושת שחרור, כי "הכלא האמיתי הוא העולם שבחוץ", כדברי נו; הספר היחיד שנמצא בתאים ומותר לקריאה, אגב, הוא מדריך שנקרא "כיצד להימלט מהכלא שבתוכי". זה פתרון קיצוני לתנאים חברתיים קיצוניים, אבל הוא מאפשר התבוננות גם על האופן שבו המערב חי, עם עבודה שגולשת עמוק לשעות הבית, חיבור מתמיד למיילים, לחדשות, לרשתות החברתיות, ותחושת מחנק גוברת שאין לאן לברוח.

"הכלא מקנה לי תחושה של חופש. אני לא אמורה להיות כאן עכשיו, בהתחשב בעומס העבודה שיש לי. אבל החלטתי לעצור ולהתבונן לתוכי, למען חיים טובים יותר"

חופשה מהחיים בהתבודדות היא לא קונספט חדש בקוריאה. אחד ממיזמי התיירות הבולטים שלה הוא Temple Stay, שמזמין אנשים לחיות כמו נזירים במקדשים בודהיסטיים. אבל הכלא הוא גרסה תקיפה יותר, לחברה שמעדיפה את החיים שלה תקיפים יותר. והיא אפילו לא אופציית הנופש הכי נוקשה. "לבני נוער יצרו מעין מחנות צבאיים, שבעה ימים בלי טלפון סלולרי. עושים שם כל מיני פעולות כמו להרים בולי עץ. כשהילדים יוצאים מהמחנה הם מחבקים את אמא שלהם ואומרים לה: 'אמא, אני אוהב אותך, אל תשלחי אותי יותר לפה'", מספר אלון לבקוביץ', מומחה לקוריאה ממכללת בית ברל ואוניברסיטת בר אילן.

מחנה האימונים הזה הוא לא הדבר הכי קשוח בחינוך הקוריאני. "בחינת הכניסה לאוניברסיטה מתקיימת שם רק אחת לשנה, להבדיל מחמישה או שישה מועדים שונים בארץ, אז אם אתה לא עובר אתה צריך לחכות שנה עד הבחינה הבאה. זה מייצר לחץ אטומי על ההורים ועל הילדים. יש להם בית ספר אחרי בית ספר, עם שיעורי מתמטיקה, אנגלית ואמנות לחימה, כלומר אחרי בית הספר תלמידי היסודי ממשיכים ללמוד עד 6 או 8 בערב ותלמידי התיכון עד 10 או חצות, חמישה ימים בשבוע ולפעמים גם בסופי השבוע. כל הילדות שלהם מתועלת למבחן הזה, שאמור להבטיח את עתידם כי הצלחה בו היא מפתח לעבודה טובה, ולנוכח האבטלה הגוברת אצל הצעירים זה קריטי. כשחייתי בקנדה ראיתי מהגרים מדרום קוריאה שהתלוננו שהמורים הקנדים לא נותנים מספיק שיעורי בית, והילדים משחקים במקום ללמוד. מבחינתם זה סימן לבטלה וזמן אבוד".

בתרבות כזאת, המקום היחידי שאפשר להתנתק בו הוא אכן מנזר או כלא.

"אני כאן כי אני עובד יותר מדי. היום אני חש רענן יותר, דעתי קלה יותר"

בדרום קוריאה עובדים בממוצע 2,069 שעות בשנה, מקום שני במספר השעות במדינות ה־OECD (אחרי מקסיקו). לשם השוואה, הממוצע ב־OECD הוא 1,764 שעות בשנה, ולפי נתוני הארגון בישראל עובדים 1,885 שעות בשנה. בדרום קוריאה יש כיום מאמץ להוריד את מספר שעות העבודה השבועי המותר בחוק, מ־68 שעות ל־52, אבל הוא רחוק מלשאת פרי, וממילא אנשים רבים עובדים גם יותר מהמותר כיום.

מוסר העבודה הזה הצמיח אימפריות עסקיות כגון סמסונג, יונדאי ו־LG, אבל תוצאותיו לעתים טרגיות. "ארץ שלוות הבוקר", כפי שהיא מכונה, לא מציעה שלווה. נהגי אוטובוס תשושים נרדמים על ההגה וגורמים לתאונות קטלניות. שיעורי ההתאבדות במדינה הם הגבוהים ביותר ב־OECD והיא ממוקמת במקום העשירי בכל מדינות העולם, עם 20.2 מתאבדים לכל 10,000 בני אדם.

ויש דרכים אחרות לשרוד את הלחץ שמלווה את הדרום קוריאנים כל החיים. ד"ר ליאורה צרפתי, חוקרת תרבות קוריאה מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, מדברת על גישה של "work hard, play harder". "הם מתמודדים עם הלחץ בעזרת כל מיני פתרונות אסקפיסטיים, למשל התמכרות למשחקי רשת מרובי משתתפים, או צריכה מופרזת של אלכוהול כגון סוג'ו, וודקה קוריאנית חזקה מאוד. כשהם כבר יוצאים לבלות הם עושים זאת עם חברים מהעבודה, כולל הבוס, מעודדים אותם לשתות והם יכולים לגמור כמה בקבוקים בערב".

מתקן Prison Inside Me מבחוץ. 28 תאים שבהם התארחו עד כה כ־2,000 אנשים | צילום: רויטרס

"זה המקום עבורי. חיפשתי מקום שבו אוכל באמת למצוא את עצמי"

בתוך החיים הצפופים האלה, שמשלבים לחץ אקדמי, תעסוקתי וחברתי, חופשה בכלא היא כאמור אחת האפשרויות היחידות שבהן הקוריאנים יכולים להיות לבד עם עצמם, בשקט, בלי שנדרש מהם לעשות שום דבר. גם אם בידוד כזה מציף חרדות קיומיות, הוא לפחות מאפשר לשוהים בו להתבונן בעצמם ובחיים שלהם, במעין טוויסט מורכב של האמרה הבודהיסטית שלפיה "כדי שאדם יימלט מהכלא, עליו קודם כל להכיר בעובדה שהוא נמצא בבית כלא". והוא מצליח לעשות זאת, מתברר, רק בכלא. אולי התרחבות השימוש במתקן הזה תוכל לאפשר שינוי חברתי עמוק יותר, שירכך את הנורמות.

"דרך השקט, אדם יכול לבחון את עצמו, לראות את מי שהוא באמת ולמצוא את הכוח להתגבר על המגבלות שלו. הלוואי שהקונספט הזה יתרחב לכל העולם, אבל כרגע אין לנו תוכנית קונקרטית לפתוח מתקן נוסף", אומר קוון. "אני מקווה שיום יבוא ומתקני Prison Inside Me יפעלו באזורי עימות כגון הגבול בינינו לבין צפון קוריאה והקו הירוק שמפריד בין הישראלים לפלסטינים".

 

להאזנה לפודקאסט
לחץ כאן

בינתיים, את החיים שלו המתקן שינה, אבל רק במעט. לצד הניהול שלו, הוא ממשיך לעבוד כעורך דין, אבל כבר לא 100 שעות בשבוע. "ומה שעושה לי טוב היום זה לראות אנשים נהנים כאן מהמנוחה, מעט התעוררות ותחושה טהורה של אושר", הוא אומר. "בעבודתי כאן אני מגשים את עצמי".