אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
אין נקמות: סיכום השנה בתיאטרון צילום: רדי רובינשטיין

אין נקמות: סיכום השנה בתיאטרון

עיבודים לסרטים, ספרים וקלאסיקות כיכבו בבמות השנה. את השפעת הסערות של שרת התרבות נראה רק בעתיד. אולי. סיכום השנה בתיאטרון ודירוג ההצגות הכי טובות

24.12.2018, 08:26 | מאיה נחום שחל

הדרמות הכי סוערות בעולם התיאטרון השנה התרחשו בעיקר מחוץ לאולמות. שרת התרבות מירי רגב נכנסה ביוצרים בכל הכוח עם חוק הנאמנות, ואף שהקולנוענים היו בחזית האש, המסר עבר בבירור גם בתיאטראות. השנה גם המשיכה רגב במאבקה להחיל את חוק הנכבה על תיאטרון יפו וזכתה לפסל מחאה בדמותה ברחבת "הבימה". ועדיין ייקח זמן עד שנראה תרגום של כל הטלטלות האלה על הבמות, אם בכלל. ראשית משום שרפרטואר המחזות נקבע שנה מראש, ושנית כי התיאטראות הגדולים מעדיפים לפנות לקהל רחב ככל הניתן, ואם כבר יעבירו ביקורת, יעדיפו להגיש אותה בצורה מרומזת. רצוי בעיבוד מחודש לקלאסיקה עתיקה.

לא פחות מארבעה עיבודים חדשים למחזות של שייקספיר עלו השנה, כולל אחד ("מקבת") נטול מילים. עוד כיכבו השנה על הבמות מחוות ליוצרים מנוחים, כמו יוסי בנאי ויאיר רוזנבלום, עיבודים לספרים ("רודף העפיפונים", "אבות ובנים"), החנוך־לוינים הבלתי נמנעים ("הלוויה חורפית" ו"הילד חולם") ועיבוד לסרט קולנוע ("זרים מושלמים") — מגמה שתתחזק בשנה הבאה עם עיבוד למותחן "מיזרי".

"כלכליסט" מציג את חמש ההצגות הכי טובות שעלו השנה על הבמות. ורגע לפני הפירוט, אזכור אחד של כבוד — "אבות ובנים" של תיאטרון גשר, אחת ההצלחות האמנותיות של השנה, נשמטה מהדירוג משום שעלתה בנובמבר 2017.  

 

1. אל נקמות (הקאמרי)

המחזה הנועז שכתב שלום אש בתחילת המאה ה־20 על בעל בית בושת המנסה למצוא שידוך לבתו, זכה בתיאטרון הקאמרי לעיבוד ובימוי מצוינים של איתי טיראן שהתרחק מסטריאוטיפים והעניק (בעזרת צוות שחקנים משובח) חיים מלאים ועמוקים לכל דמות. כל זונה היא קודם כל אישה, ואת אחת מהן מגלמת מיה לנדסמן שמפלחת את הלב באמת והכאב שלה. ג’וי ריגר בתפקיד רבק’הלה כובשת את הקהל ומרטיטה אותו בפחד הגדול מאביה. היא מציגה דמות שלמה, ספק ילדה ספק אישה, שנוגעת בכל העולמות וחווה יחד עם הצופים את הדרמה הגדולה בחייה.

למעלה: אל נקמות למטה: הלוויה חורפית , צילום: גלעד בר שלו, אילן בשור למעלה: אל נקמות למטה: הלוויה חורפית | צילום: גלעד בר שלו, אילן בשור למעלה: אל נקמות למטה: הלוויה חורפית , צילום: גלעד בר שלו, אילן בשור

2. אוסלו (בית ליסין)

הדבר הכי קרוב לשלום עם הפלסטינים מתרחש בימים אלה על במת תיאטרון בית ליסין בהצגה “אוסלו” שכתב ג’יי טי רוג’רס וביים אילן רונן. הדרמה זוכת פרס הטוני מספקת הצצה אל אחורי הקלעים של הסכמי אוסלו. כמו שסטופרד לקח את רוזנקרנץ וגילדנשטרן, דמויות משנה מ“המלט”, ונתן להן מחזה משלהן, כך רוג’רס לקח את זוג הנורווגים שהניעו את המהלך ששינה את גורל המזרח התיכון מסלון ביתם. לימור גולדשטיין ולירון ברנס מנפקים את התפקידים הכי טובים שלהם בשנים האחרונות בתור הזוג המנומס וחדור המטרה, ואי אפשר שלא לחייך כשרואים את דב נבון בנעליו של יוסי ביילין. מעבר לאיכות התיאטרלית, זו הצגה חשובה שכל אדם שחי במדינה הזו חייב לראות, בין אם הוא היה שם כשנחתמו הסכמי אוסלו או לא.

אוסלו, צילום: רדי רובינשטיין אוסלו | צילום: רדי רובינשטיין אוסלו, צילום: רדי רובינשטיין

3. הלוויה חורפית (באר שבע)

בכל פעם שאני נכנסת להצגה של חנוך לוין עולה בי חשש שאתאכזב. מאז מותו מעטים הבמאים שהצליחו לפענח את הניואנסים הדקים של יצירתו ולספק שפה בימתית מקורית משלהם. אבל יאיר שרמן הצליח בגדול. הגרסה שביים לתיאטרון באר שבע למחזה שעוסק במשמעות החיים והמוות, היא מקורית, משעשעת וצבעונית עם קורטוב של מרירות, בעיקר בזכות דמותו של לצ’ק בגילומו המופלא של עלא דקה. הדמויות הקריקטוריסטיות בסיטואציה המופרכת של הלוויה מול חתונה, הופכות את הבמה לקרנבל גרוטסקי שלא כדאי להחמיץ. וחייבים להזכיר גם את ליליאן ברטו, אלמנתו של לוין שלא השתתפה בהפקה שלו מאז ”הילד חולם”, המגלמת כאן את ציצקיבה באופן מצחיק עד דמעות.

4. אותלו (הקאמרי)

עירד רובינשטיין (“1984”) הצליח לזקק בשנים האחרונות שפה תיאטרלית מרתקת משלו, ו“אותלו” בתיאטרון הקאמרי היא ללא ספק אחת מפסגות היצירה שלו. אינספור גרסאות נעשו ליצירה השייקספירית הנודעת אבל ייחודה של הגרסה הנוכחית נעוץ בעיבוד והתרגום הרעננים ובעיצוב הסט המקורי (פולינה אדמוב) — הבמה מוקפת תעלות מים המהוות שחקן פעיל בהצגה. עמוס תמם הוא האותלו הכי אנושי שראיתי והבחירה ברמי ברוך בן ה־63 לגלם את יאגו הנבל, בן 27 במחזה המקורי, היא לא פחות ממבריקה ומעניקה נקודת מבט חדשה ליחסים בין השניים.

5. עקומים (הבימה)

אולם הבימרתף בתיאטרון הלאומי הוא המקום בו עולות בדרך כלל הצגות חשובות ואיכותיות, חפות משיקולים מסחריים. כך גם המחזה “עקומים” של מרטין שרמן בבימוי משה קפטן על רומן באמצע שנות ה־30 בין שני הומואים במחנה ריכוז. זאת הצגה חשובה וטובה, שאמנם אינה אחידה ברמתה, אבל נשענת על משחק נפלא של מיכאל אלוני ונדב נייטס, מוזיקה מצמררת נהדרת של קרן פלס וכמה וכמה רגעים מרגשים ובראשם סצנה חזקה במיוחד שבה מענגים מקס והורסט אחד את השני תחת עיניהם של הנאצים כשהם עומדים קפואים במקומם ללא מגע או מבט.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות