צילום: תומי הרפז
גלויות מהשמש
דורית בָּנֶט לא התכוונה להיות יזמית, ולא תכננה להיות חלוצה. אבל החיים הובילו אותה לערבה, והסקרנות והרעב לחדשנות הפכו אותה לפורצת דרך בכל הנוגע לשימוש באנרגיות חלופיות. אחרי מאבק מול הרשויות, הפעילות שלה בחברת אילת־אילות אנרגיה מתחדשת כבר הפכה את כל אילת לעיר של חשמל סולארי, ועכשיו היא מתכננת את המשך המהפכה הירוקה, עם הפנים לא רק לערבה אלא גם לאפריקה
חמסין בשלג
"זה קרה יום אחד, בשנת 2000, בסוף הפוסט־דוקטורט של בעלי במיקרו ביולוגיה בפילדלפיה. ישבנו בחצר הבית שלנו, עם דשא וסנאים. הבת שלי אופיר, שהיתה אז בת 4, שיחקה בשלג, וחיכינו לרותם, שהיה בן 7, שיחזור מחוג. היינו צריכים להחליט אם אנחנו נשארים או חוזרים לארץ. עמדתי באמצע השלג ואמרתי לבעלי גבי בדמעות: 'אני מריחה חמסין'.
"אני ילידת באר שבע, שנים הדרכתי טיולים בסיני. מי שגדל בדרום ומכיר את הריח, יודע כשאוויר יבש וחם מגיע. אם באמצע השלג אתה מריח חמסין — זה משהו פסיכולוגי. אמרתי לגבי: 'בוא נחזור לדרום, נרד הכי קרוב שאפשר לסיני, לטייל, לצלול. 12 שנה חיינו במרכז, בוא לא נחזור לקופסאות שם'. לא רציתי לחזור לשגרה של כולם. מפילדלפיה, הכי רציתי לדרום. אני סובלת נורא מקור, וכשהגעגוע שצף, לא התווכחתי. אתה הולך עם האינטואיציה, מאמין, ודברים קורים לך".
רזומה
דורית בָּנֶט, בת 52, חיה בקיבוץ יהל שבערבה זה חמש שנים. לפני כן חיה 13 שנה בגרופית. היא מנכ"לית אילת־אילות אנרגיה מתחדשת, חברה לתועלת הציבור שייסדה ב־2012. עד כה הקימה החברה 16 חוות סולאריות, של 3,000 דונם סך הכל, בבעלות יזמים וקיבוצי האזור, והיא גם מקיימת כנס בינלאומי דו־שנתי בתחום, שיצא לדרך לפני יותר מעשור. החוות מגלגלות 30 מיליון שקל בשנה, ומספקות את כל תצרוכת החשמל בשעות היום של אילת והקיבוצים עד צומת הערבה. בנט גם הובילה, עם נעם אילן, את הקמת קפיטל נייצ'ר, החממה הטכנולוגית לסטארט־אפים בתחום החשמל הירוק, שבה טופחו עד היום 12 חברות. קודם לכן, משנת 2000 עד 2012, הקימה וניהלה את היחידה לאיכות הסביבה אילת־אילות מטעם המשרד לאיכות הסביבה.
ערבה, אזור נפיץ
"לא רציתי לגור באילת. היה לי חלום לגדל את הילדים רגוע, כמו פעם. גבי התקבל להיות חוקר במרכז הפיתוח של אלגטק, חברת האצות בקטורה, והגענו לערבה. לפני שיצאנו לארצות הברית ב־1994 הייתי רכזת חינוך ומיחזור באיגוד ערים לאיכות הסביבה אשדוד וחבל יבנה, ויש לי תואר שני במדעי כדור הארץ. כשחזרנו, המליצו עליי לראש המועצה האזורית חבל אילות, והקמתי את היחידה לאיכות הסביבה.
"הקמתי אותה בתחילת העשור הקודם, בעיצומו של המאבק על כלובי הדגים במפרץ אילת. הקיבוצים הרוויחו מהם מיליון ומשהו שקל בשנה, ולכן המאבק להוציא את הכלובים המזהמים היה סוער. האצבעות הופנו אליי: 'אתם עוכרי האזור'. לא הייתי זאת שסגרה את הכלובים, אבל הבנתי את הנפיצות. הפרנסה באזור כל כך מוגבלת, שכל זעזוע כזה הוא רעידת אדמה".
כשהרגולטורית היא יזמית
"גדלתי במשפחה של מהגרים, בת למורה ולמהנדס שרק רצו שהילדים ילמדו ותהיה להם פנסיה, לא בית שדיבר על יזמות. בגלל זה תמיד פחדתי. נכנסתי לתחום האנרגיה המתחדשת כרגולטורית, לא חשבתי יזמות לרגע. אבל הביטחון בא עם הידע, וגם עם הסביבה האנושית שהתחברתי אליה, כשראיתי שהשיח טוב ואפשר לרוץ יחד. והיום אני בפאזה יזמית לגמרי. כשאת מכירה את נבכי הרגולציה זה ודאי עוזר. וככל שאתה מבין יותר אתה מעז יותר.
"נחשפתי לתחום ב־2002, וניגשתי לראש המועצה אודי גת. אמרתי לו: 'רוצה מנוף כלכלי? בוא נתחבר לנושא של אנרגיה מתחדשת, נלמד את זה'. הוא אמר: 'תכתבי תוכנית'. לא ידעתי מה אני כותבת, אבל כיום זה לא ייאמן: מה שכתבתי קרה אחד לאחד, ויותר מזה. בעזרת הסוכנות היהודית קיבלנו מימון מפדרציית יהדות טורונטו, שראו בנו סטארט־אפ שיביא פיתוח כלכלי. והשנה הראשונה היתה שנה של קסם. קידמנו את הקמת הפיילוט הראשון בארץ, מגדל שמש בקיבוץ סמר. האור נהפך לחום שהפעיל טורבינה. היה לנו חשמל ירוק. זאת היתה מהפכה, ופעם ראשונה זה הרבה זמן של יוזמה חדשה באדמת הערבה המנומנמת.
"בשנים הראשונות הובלנו להחלטת ממשלה להקמת חממה טכנולוגית, ובעיקר היתה הרבה סטטוטוריקה של תחום בתולי, חמש שנים של כיתות רגליים בין משרדי ממשלה. היה קשה מאוד. היינו צריכים להוביל תיקון לתמ"א 10 (תוכנית המתאר לאנרגיה), לשנות את כל חוקי התכנון על הקרקע לצורך הקמת השדה הסולארי הראשון, להגדיר לו תקנות סביבתיות, למשל איך לא לעשות זיהום אור. חמש השנים הראשונות היו מתסכלות. מי ידע אז מה זה שדה סולארי? כשאמרנו שצריך עוד יצרנים חוץ מחברת החשמל וספקיות הגז לא הבינו על מה אנחנו מדברים. והתחושה היתה שאם יכניסו חשמל סולארי לרשת היא תקרוס. אבל כשהכל נפתח, ב־2011 קם השדה הראשון, בקטורה, אחריו הם צצו כפטריות אחרי הגשם.
"ב־2008 התחלנו בתהליך של הקמת חברה לתועלת הציבור, בבעלות קיבוצי האזור, שקמה לבסוף ב־2012. הבנו שיחידה סביבתית לא יכולה להיות יזם של שדות סולאריים, להקים חממות טכנולוגיות, שדות פיילוטים. זה כבר לא איכות סביבה נטו, זו יזמות טהורה. וחברה צריכה צוות, תקציב. ואתה לא יכול להיות הרגולטור של עצמך. צריך לקום בבוקר ולעשות אנרגיה מתחדשת. הקיבוצים הם בעלי השדות הסולאריים, כחל"צ אסור לנו להיות שותפים. הקיבוצים משלמים לנו דמי חבר, ואנחנו מטפלים בכל מה שנדרש כדי להקים את השדות, כולל תוכנית־אב וקשר עם הרשויות".
שותף שהוא קסם
"ב־2005 פרסמתי מודעה בעיתון, חיפשתי מומחה לאנרגיה מתחדשת שמוכן לעבור לערבה. הגיעו כמה אנשים לראיון, אבל בנעם אילן היה קסם. משהו יחפני, לא מעונב, חד־חשיבה, שובה לב. החיבור בינינו הוא הצלחת המאה. גם כשהרעיונות שלי, לא הייתי עושה עשירית אם נעם לא היה לידי".
הצלחה מסנוורת
"ערבה פאוור קומפני, של יוסי אברמוביץ' וקיבוץ קטורה, היתה מי שהקימה את השדה הראשון, וכיום מחזיקה 30% מהשוק הסולארי הישראלי. זה היה שדה של 5 מגוואט. כיום אנחנו מספקים בסך הכל 180 מגוואט מ־16 השדות, שהוקמו בשותפות עם מגוון חברות, כולל שיכון ובינוי, סולארית דוראל ועוד. זה בקושי אחוז מהצריכה של מדינת ישראל, אבל כל המפלצת של מלונות באילת, עם כל המזגנים — בשעות היום זה 100% חשמל נקי, והמטרה היא לספק את כל החשמל לאזור גם בלילה. קיבוצי האזור מקבלים בשנה 30 מיליון שקל מהשדות הסולאריים, זה בערך 20% מהכלכלה המקומית. וכל הזמן שמרנו על האינטרס המקומי. השדות הם של הקיבוצים ויזמים פרטיים, אבל כשחברות רצו להיכנס לבעלות בחברה לתועלת הציבור הגבלנו את זה רק לאזור, רק לקיבוצים, כדי שהכסף יחזור לפיתוח פה".
פריפריה זנוחה
"אנחנו פריפריה שהמדינה זנחה. כל הערבה היא התיישבות של התנועה הקיבוצית, של מפלגת העבודה, וזה גוף שאין לו כיום השפעה פוליטית. התיישבות חקלאית מפוארת — שאיבדה את הכוח שלה. אז אנחנו אזור שלא מתוגמל בידי הממשלה, בלי תמיכות בפיתוח. הכסף מושקע במערב הנגב, אולי בפריפריה חברתית, וכמובן ביו"ש, והנגב; הערבה ואילת לא בסדר העדיפויות הלאומי, ואין לנו לובי. אנחנו עובדים עם החטיבה לפיתוח ההתיישבות ומרגישים שאנחנו מקבלים את הגרגירים הקטנים, וגם אותם בכוח. אבל אני לא באה בתלונות, אני לא רוצה שייתנו לי ויתרמו לי. אני רוצה סיוע במה שיאפשר לי לבנות לעצמי מנופים כלכליים".
בעיית האגירה
"לא הגענו לרוויה מבחינת היכולת לייצר חשמל, הגענו למחסום: חסר מקום לכל החשמל הסולארי שלנו ברשת. בזה גם עסק הכנס השנתי שלנו, בתחילת דצמבר. אין לי כוח יותר לכנסים עם החברות שמקימות פאנלים, זה שעמום המחץ. אני רוצה למתג אותנו כמקום של חדשנות, ועכשיו העניין הבא הוא האגירה, זו החוליה החסרה כדי להמריא: איך להכפיל את הייצור, לאגור את החשמל וכך לספק אותו לא רק בבוקר אלא גם בלילה. כרגע חברות הגז וכמובן חברת החשמל מובילות עלינו בכך שהן נותנות חשמל 24/7, וברגע שיהיה לנו פתרון לאגירה, מבחינתנו זו תהיה מהפכה. בסוף הרבעון הראשון של 2019 יתחיל פיילוט ראשון, יש כל מיני פתרונות אפשריים, חלק טכנולוגיות יותר בשלות, למשל אגירה בסוללות, וחלק מפותחים בחממה שלנו, והמטרה היא שבתוך שבע שנים מהיום כל החשמל באזור, מאילת עד צומת הערבה, יהיה ירוק במשך כל שעות היום והלילה. יש אבולוציה של הטכנולוגיות בתחום, ובסוף זה יקרה".
המהפכות שבדרך
"את החממה, קפיטל נייצ'ר, הקמנו בתמיכת המדען הראשי (רשות החדשנות) עם מצ'ינג של חברות כגון רפאל, אלביט, אורמת, ישיר בית השקעות, אוניברסיטת בן־גוריון, שהיא הבעלים של החממה, ועוד. סטארט־אפים יכולים לקבל בחינם חלל עבודה ומעבדות ועוד 2.5 מיליון שקל, ואם אחרי שנתיים וחצי בחממה הם לא מגייסים השקעה ואין להם כסף להמשך הפיתוח, הם עוזבים אותנו או נסגרים. עד היום, מ־13 חברות שהיו לנו רק שתיים סיימו את דרכן כך. לעומת זאת, חמש חברות שלנו כבר מוכרות את המוצרים שלהן או שגייסו סכומים גדולים, והאחרות פועלות בינתיים עם השקעות קטנות שגייסו.
"אנחנו מתמקדים כמובן באנרגיה נקייה, והבעיה היא למצוא חברות טובות. אחת החברות שהיתה אצלנו היא ElectRoad, שמפתחת כביש אלחוטי, כזה שיש בו פלטות גמישות ובהן כבלים להעברת חשמל. כך הכביש נותן השראה לרכב חשמלי. זה גאוני ומתקדם, ולא צריך טעינה, לעומת תעשיית הרכבים החשמלית שממוקדת כרגע בבטרייה, שמחייבת השקעת עתק והיא גם מליתיום, שזה חומר נוראי. אם הכבישים יהיו חשמליים, ובתחתית הרכבים יותקן רסיבר, זאת מהפכה. חברה אחרת היא ChakraTec, לטעינה מהירה של סוללה בגלגל ג'יירו, שעובדת כבר באירופה. וישנה SolView, אפליקציה שנותנת לך מידע כמה חשמל סולארי אתה יכול לעשות על גג הבית שלך, כמה זה יעלה לך, מה אתה צריך לעשות, למי לפנות. באילת עשינו פיילוט כזה, מיפינו את כל הגגות וכל תושב יכול לבדוק, והחברה כבר מוכרת בחו"ל".
עם הפנים לאפריקה
"עיקר החדשנות בתחום הולכת לעולם המערבי, אבל יש הרבה מקום לפיתוח טכנולוגיות אקולוגיות קלות להפעלה עבור אפריקה, שיש בה חלקים נרחבים אוף גריד. זה 'לס איז מור'. יש שם צרכים שאנחנו לא חושבים עליהם, כי הם לא חלק מהחיים שלנו, אבל שם הם הכרח של ממש. אנחנו מחפשים חברות שיכולות למכור לאפריקה. כדי לשווק שם, וכדי ללמוד את הצרכים בשביל פיתוחים שלנו, בשלב הראשון אנחנו מבססים שיתוף פעולה עם חברות שלא צמחו אצלנו, כגון Homebiogas, שמציעה ערכות ביתיות להפיכת זבל אורגני לגז בישול ופותחה כאן, או Solav, שמפתחת לוחות סולאריים ניידים עם דודים קטנים לחימום מים. עבור פרויקטים כאלה אנחנו בתהליך לגייס מימון גם מ־USAID, הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי".
החיים במרחק
"יזמים מגיעים במיוחד לפתח כאן את הטכנולוגיה שלהם. יש רק שניים בשנה, ואחר כך הם בדרך כלל חוזרים למרכז, אבל אנחנו מנסים ליצור מנועי פעילות שיגרמו לאנשים להישאר בערבה. ויש מי שרוצים לחיות בערבה. יש פה יותר אידאולוגיה, אתה לא צריך להיות השפיץ של 8200. אנחנו גם עושים קורסים למהנדסים מכל האוניברסיטאות בארץ, שבאים לפה לשבוע ומקבלים קרדיט אקדמי. הם נחשפים לערבה, שזה כמו להיות בחו"ל, לאנשים אידאולוגים, נוף אחר, אוויר אחר, וידע שלא חלמו לשמוע באוניברסיטה.
"יש לנו סטארטאפיסטים שחיים באילת, שלא רוצים לחיות בערבה. העיקר שהבאתי אותם למרחב הזה, וצריך למנף את היתרונות של האזור, למשל כמה זמן לוקח להגיע לעבודה. יש לנו סטארט־אפ בחממה, TruckNet, שבנה אפליקציה שמאפשרת ניצול טוב יותר של הובלה במשאיות, כדי לצמצם את הנסיעות של משאיות ריקות וכך להפחית זיהום ולחסוך כסף. יש לו 16 מתכנתים שחיים באילת. והם פיתחו הווי קסום, יוצאים בארבע אחר הצהריים לגלוש בגלשני רוח. זה שאת בארבע יושבת בפקק — אני מרחמת עלייך. להם יש בארבע הפסקת גלישה.
"חיים גורי כתב: 'יש אנשים שהמקום הזה צהוב להם מדי'. אבל יש אנשים שרואים פה את השקט והכוכבים. לי יש כזה רעש פנימי, שהשקט כאן עושה לי טוב. הניגודיות הזאת היא אני, זה הפרדוקס של החיים שלי: בחרתי להגיע לסוף העולם כדי שיהיה לי שקט אבל המנוע הפנימי מייצר הרבה רעש. ואני לא כובלת את עצמי לפה באזיקים, עם כל כמה שאני אוהבת את הערבה בטירוף. העולם מעניין אותי, אני לא אדם רק של לוקאלי. יומיים בשבוע אני במרכז, ובכל רגע נתון אני עושה בחירות. ועדיין, אני מתעוררת בבוקר מול חלון לשמים ולהרים ומרגישה בטיול שנתי, ובכל יום אחר הצהריים אני יוצאת לראות את השקיעה על הרי אדום. אסור לפספס את זה, יש לנו התראה בטלפון על השעה האדומה הזאת. יש בה קסם מטורף, היא נותנת אנרגיה לחיים שלמים.
"גידלתי פה ילדים, על הדשא בקיבוץ, ויש להם רגשות חזקים למקום שבו הם גדלו. אבל שניהם לא חיים פה כעת. רותם, בן 26, לומד בבצלאל וגר בירושלים, ואופיר, בת 23, היא שחקנית כדורסל מקצוענית בהרצליה ולומדת יחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל אביב. כבר בכיתה ח' היא היתה טסה יום בשבוע להתאמן במרכז, גרה אצל משפחה הרצליאנית, אבל היה ברור שבשביל להיות שחקנית היא חייבת לעבור. יש קשיים, כשהמרחק מתעצם, וכשקשה אתה מסתכל על מה שהפסדת, אבל עם הזמן מתאזנים".
14 תגובות לכתיבת תגובה