צילום: יואב פיצ'רסקי
אנרגיה חלופית: המלצות לשעות הפנאי
לגלות את האמת על דובוני אכפת־לי, לטבוע בים הרגש של לונא אבו נסאר, להתמסר לגננות וירטואלית ולהשלים החמצה ענקית של בתי הקולנוע
תערוכה
לגלות את האמת על דובוני אכפת־לי
לא היה דבר שאהבתי בילדותי יותר מדובוני אכפת־לי, ולכן טוב שלא ראיתי אז את תערוכתו החדשה של לוריס גראו. “הדוב הנרגן” שמציג האמן הצרפתי הלוהט ביותר כיום במוזיאון תל אביב מתחילה בניפוץ תדמיתם של הדובונים החמודים והפיכתם לנרגנים, חתרנים ומערערים. חלקה הראשון של התערוכה הוא עבודת וידאו קודרת, סוערת ומהפנטת בכיכובה של שרלוט רמפלינג כדוב הנרגן, וחלקה השני הוא מיצג שבו תלויה תלבושת הדובון הכחול ברישול אל תוך מפל האור האדריכלי של המוזיאון, כששיירי צבע כחול בוהק מטפטפים ממנה. כל אלה יוצרים חוויה מטלטלת, מרגיזה, מעציבה ועוצמתית, שתשאיר אתכם הכל חוץ מאדישים לגורל האנושות בכלל ולגורל דובוני האכפת־לי בפרט (טוב, פה אולי הגזמתי).
רעות ברנע
הופעה
לטבוע בים הרגש של לונא אבו נסאר
במשך תקופה ארוכה הופיע ים בחלומות של לונא אבו נסאר בלי הפסקה, והדימוי הזה מלווה את האלבום הנפלא שהוציאה בשנה שעברה, “מערבולת”. אבו נסאר כותבת בעברית ובערבית, והכתיבה שלה מלאה במסתורין כמו אוקיינוס גדול. המוזיקה שלה מלאה במתח שבין ביישנות ליכולת הבעה מדויקת, ובהופעות שלה היא מצליחה לשחזר את הקסם הזה, עם ביצועים נטולי מניירות ומלאים ברגש. בשבת היא תופיע בפעם האחרונה לתקופה הקרובה בתיאטרון תמונע בתל אביב. בהופעה היא תארח את הצ’לנית מאיה בלזיצמן, במה שצפוי להיות מפגש יפהפה במיוחד.
ניצן פינקו
משחק
להתמסר לגננות וירטואלית
שני אלמנטים מהותיים באישיות שלי ניבאו שאשנא את משחק המובייל Terrarium: Garden Idle. הראשון הוא שאני שונא משחקי מובייל, כי הם ממכרים ומציקים בהתראות, והשני הוא שאני מחסל סדרתי של עציצים, לרבות קקטוסים. אבל בניגוד לחיים האמיתיים, בעולם של גארדן איידל אני חש כמו גנן־על. המשחק מעודד אותך לשתול סוקולנטים וירטואליים, ולטפח אותם כדי שיהיו גדולים ויפים יותר ויפיקו יותר חמצן. במקום לפנות עוד מקום במדף לקורבנות הירוקים הבאים, אני פשוט פותח את האפליקציה, מסדר את עציציי היפים, שלעולם אינם מתים, ונהנה מטבע בפיקסלים באמצע יום העבודה הכאוטי. שלווה במרחק גלילת אצבע.
ליאור באקאלו
תיאטרון
לצחוק מניהול גרוע של מדינה
אחת לכמה זמן מספק תיאטרון הפרינג’ פנינים בלתי נשכחות מהודקות היטב. כזו היא ההצגה “צעצועים” של “קבוצת עבודה” שכתב נעם גיל (המתנחל”, “חשש לאירוע”) ותעלה מחר בתמונע. אקדמאי מובטל נענה להצעת עבודה הזויה כעוזרם האישי של זוג מסתורי, שדורש ממנו להתנהג אליהם כאילו היו ראש הממשלה ורעייתו, כי ככה הם מתייחסים לעצמם. מכאן מתחילה סאטירה מוטרפת על מדינה שמתנהלת מסלון ביתם עם סיטואציות הזויות, שהבמאי יגאל זקס נתן להן את הקצב הנכון וארבעת השחקנים — אוהד קנולר, יעל לבנטל, מורן רוזנבלט ומעיין בלום — שמשחקים אותן. וזה כל כך מצחיק.
מאיה נחום שחל
קולנוע
להשלים החמצה ענקית של בתי הקולנוע
הבמאית דברה גרייניק ("קר עד העצם"), שגילתה לעולם את ג'ניפר לורנס, עשתה סרט יפהפה, שקיבל ציון 100% ב”רוטן טומייטוז” וזכה בשלל תארים כולל פרס הבימוי מטעם מבקרי הקולנוע של לוס אנג’לס. לא שווה הקרנות מסחריות בארץ? אם תשאלו את המפיצים הישראליים התשובה היא "ברור שלא". מזל שלפחות החליטו להביא את “ללא עקבות” ל־VOD של yes ו־HOT. זהו סיפורה של טום (תומסין מקנזי, בת 18 שמסתמנת כג'ניפר לורנס החדשה), נערה שגרה עם אביה, חייל משוחרר שסובל מתסמונת פוסט־טראומטית, בתנאי שטח ביערות אורגון במערב ארצות הברית. היופי בסרטיה הקשוחים של גרייניק הוא הניגוד בין החספוס של העולם הגברי לנקודת המבט העדינה יותר של הנערה, שמסתדרת ביער לא פחות טוב מאביה, אבל עדיין מחפשת את היופי ואת הרוך, ולא רק בורחת מהמוות.
יאיר רוה
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה