אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"אם הייתי מוצא יורש, הייתי פורש" צילום: ישעיה פיינברג'

"אם הייתי מוצא יורש, הייתי פורש"

הקהל רוצה קומדיות, המדינה מקמצת בתמיכה והגירעון מגיע ל־5 מיליון שקל. ובכל זאת יבגני אריה מחדש את "העבד" בתיאטרון גשר אחרי 16 שנה, "הפעם בלי פאתוס"

31.12.2018, 08:20 | מאיה נחום שחל

"למות על הבמה זה לא החלום שלי", אומר יבגני אריה, ממייסדי תיאטרון גשר ומנהלו האמנותי כבר 27 שנה. "בכל פעם מחדש אני אומר לעצמי 'עוד הצגה אחת ודי'. הרי כלכלית אני מפסיד, אני יכול לצאת לפנסיה. אם הייתי מוצא במאי צעיר שיירש את מקומי כבר הייתי פורש. אבל התיאטרון הוא הדבר הכי חשוב לי, והמצב של הבמאים הצעירים היום מטריד מאוד. ברגע שמישהו מעלה משהו שהוא פחות או יותר טוב מתחילים להזמין אותו לכל התיאטרונים והוא מעלה הרבה הפקות בשנה, וזה מסוכן, אי אפשר לעבוד ככה ברצינות".

אריה (71) חתום על כמה מההפקות האיכותיות והמרהיבות ביותר של התיאטרון הישראלי, בהן "אדם בן כלב", "אידיוט", "כפר", "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים". בימים אלה זוכה לעיבוד מחודש ההצגה "העבד", עיבוד שלו לרומן של יצחק בשביס זינגר, שעלתה בגשר בבימויו לפני 16 שנה. במרכז ההצגה, שזכתה לשבחים ופרסים, כולל פרס התיאטרון להצגת השנה ולבימוי, סיפור אהבה המתרחש במאה ה־17 בין יעקב, תלמיד יהודי הנמכר לעבדות לאחר הפרעות בפולין לבת אדונו הנוצרייה ואנדה. בני הזוג לא מוצאים מקום לאהבתם האסורה לא בין הפולנים ולא בין היהודים, או כפי שמגדיר אותם אריה "אנשים שנישאים ברוח".

סשה דמידוב בתפקיד העבד בהפקה המחודשת, צילום: ישעיה פיינברג סשה דמידוב בתפקיד העבד בהפקה המחודשת | צילום: ישעיה פיינברג סשה דמידוב בתפקיד העבד בהפקה המחודשת, צילום: ישעיה פיינברג

מה מביא אותך להעלות אותה שוב?

"מאז ההפקה ההיא החיים שלנו השתנו, התפיסה השתנתה, הקהל. התיאטרון הוא אורגניזם חי שזז ומשתנה כל הזמן, זו ללא ספק הולכת להיות הצגה חדשה. שמרתי כמה סצנות ואת המוזיקה אבל הקיום של השחקנים על הבמה אחר. כשביימתי את 'העבד' לראשונה היה חשוב לי לעשות הצגה אפית. הפעם היה לי חשוב לחתור אל האנושי, האישי, ולהשליך מעליי את הפאתוס. כשהתחלנו לעבוד צפיתי בווידיאו של ההצגה הישנה ואמרתי: אני עשיתי את הדבר הזה? ככה שחקנים משחקים אצלי? הרגשתי שאני צריך לחזור לעבודה הזאת, אף שבכל מקרה אנשים יגידו שהקודמת היתה טובה יותר".

את תפקיד העבד יעקב יגלם, כמו בהצגה המקורית, סשה דמידוב. "הוא מתאים לתפקיד גם היום. מבחינה חיצונית סשה לא מזדקן, ופנימית הוא התבגר. היה לי חשוב מאוד לעשות את זה איתו, ולו היה חשוב לעשות את זה אחרת. הוא מביא משהו חדש לגמרי". לנעליה של יבגניה דודינה, שגילמה את ואנדה בהפקה הקודמת וגרפה את פרס שחקנית השנה, נכנסת השחקנית הצעירה לנה פרייפלד.

סשה דמידוב בתפקיד העבד בהפקה מ-2002 סשה דמידוב בתפקיד העבד בהפקה מ-2002 סשה דמידוב בתפקיד העבד בהפקה מ-2002

גם אריה, כמו גיבור המחזה, נשוי לאשה לא יהודייה כבר 45 שנה — עובדה שאילצה אותו להתמודד עם קשיים לאורך השנים. "כשהיגרנו מרוסיה עברנו לארה"ב. אני עליתי משם לישראל, והם היו אמורים לעלות בעקבותיי, אבל הבן שלי התחיל ללמוד שם אז הם כבר נשארו. 20 שנה חיינו במטוסים. והנה, אשתי יצאה לפנסיה והגיעה לפה, והייתי בטוח שעם המעמד שלי היא תוכל לקבל אזרחות בקלות, אבל התברר שהיא צריכה לחיות פה ארבע שנים ואנחנו צריכים להוכיח שהנישואים שלנו אמיתיים".

"נס שאנחנו שורדים"

אריה (באמצע) על הסט. “תיאטרון הוא אורגניזם חי”, צילום: ויקטוריה שוב אריה (באמצע) על הסט. “תיאטרון הוא אורגניזם חי” | צילום: ויקטוריה שוב אריה (באמצע) על הסט. “תיאטרון הוא אורגניזם חי”, צילום: ויקטוריה שוב

אנחנו נפגשים יום אחרי ההכרזה על הבחירות לממשלה. אריה, שכבר מזמן הפסיק לדבר על פוליטיקה ("פעם מאוד התעניינתי בזה אבל אני לא מאמין לאף אחד"), מביע את מורת רוחו מהסיוע הדל של המדינה לתיאטרון, שהגירעון שלו עומד על כ־5 מיליון שקל וכבר שנים נמצא בתת־תקצוב ביחס לתיאטרונים כמו באר שבע, חיפה והחאן, שמקבלים תוספת משמעותית מהעירייה בשל היותם עירוניים. "המערכת הבירוקרטית כל כך חזקה שמאוד קשה לשנות משהו. גם היום במשרד התרבות אומרים לנו עד כמה הם אוהבים את התיאטרון, אבל הם לא יכולים לעשות שום דבר כדי לשנות את המצב הכספי שלנו. עדיין קשה מאוד. אנחנו לא אמורים לשרוד עם המימון שיש לנו, וזה נס שאנחנו ממשיכים לעבוד. אנחנו שורדים אבל לא ממש חיים". 

"נאבקים על דור האמצע"

כאחד שגדל ועבד ברוסיה הוא יודע היטב מהי צנזורה, והעיסוק בה מהדהד אצלו שוב לנוכח חוק הנאמנות בתרבות. "אם באמת יתקבל חוק כזה תהיה קטסטרופה, אסון תרבותי. כשהייתי במאי צעיר ביימתי בריגה מחזה על תלמידים שהביאו את המורה שלהם להתאבד. הצופים שברו פיזית את דלתות התיאטרון, ואחרי עשר הצגות הממשלה הורידה אותה".

הקהל של גשר כבר מזמן לא מורכב מרוב רוסי, ולדברי אריה מדובר ב־25% ממנו בלבד. "האינטליגנטים הרוסים שהגיעו לפה לאט לאט הולכים לעולמם, ואנחנו נאבקים על דור האמצע. הצעירים לא מגיעים לתיאטרון כמעט. זה הקהל שיש לנו, הוא אוהב קומדיה, שיהיה קל וקצר. הכי חשוב לי שיהיה קשר אמיתי איתו ושבמשך שעתיים משהו ייגע בו. ההבדל בין הצגה מתה להצגה חיה עצום, זה משהו אנרגטי שקורה כמו נס. זו המטרה, וזה ההבדל מסדרות וסרטים, הרגעים האלה יכולים לקרות רק בתיאטרון".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות