אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
חיים ומוות במסך נגיעה

חיים ומוות במסך נגיעה

"בנדרסנאץ'" הוא סרט אינטראקטיבי שכאילו נותן לצופיו לבחור איך יתפתח, אבל בעצם כופה עליהם את הנראטיב שרוצים יוצריו. כך נוצר משל על העדר הבחירה החופשית בעידן של ריבוי אופציות

31.12.2018, 08:18 | יאיר רוה

יוצר יושב ליד שולחנו ומנסה לכתוב, אבל נתקע במחסום יצירתי ובהדרגה מאבד את שפיותו ומפסיק להבדיל בין המציאות להזיות שלו. זוהי תמצית העלילה של "בנדרסנאץ'", הסרט החדש בסדרת "מראה שחורה", שעלה בנטפליקס ביום שישי, ומספק מעין גרסת משחקי המחשב למותחן האימה "הניצוץ". אלא שיש בו טוויסט משמעותי — אתם, הצופים, צריכים להחליט איך יתקדם הסרט.

ילדי שנות השמונים מכירים את הרעיון מסדרת ספרי "בחרו את ההרפתקאה בעצמכם", שבהם בסוף כל עמוד ניתנה אפשרות לדפדף לעמוד אחר בספר על פי בחירת הקורא איך ימשיך את הסיפור. הרעיון נשמר גם בסרט האינטראקטיבי, רק הטכנולוגיה השתנתה. במקום לדפדף, תידרשו להכריע אילו החלטות יקבל הגיבור בלחיצה על שלט, ג'ויסטיק, עכבר או מסך מגע.

וייטהד כסטפן באחד מצמתי ההחלטה ב"בנדרסנאץ וייטהד כסטפן באחד מצמתי ההחלטה ב"בנדרסנאץ'". הצופה נותר דרוך ומוכן לפעולה במשך הצפייה | צילום: מסך: נטפליקס וייטהד כסטפן באחד מצמתי ההחלטה ב"בנדרסנאץ

הבחירות מתחילות באופן הכי יומיומי. סטפן (פין ווייטהד, "דאנקרק") הוא מתכנת צעיר שקם בבוקר לצלילי "פרנקי הולך להוליווד" ומתיישב לאכול ארוחת בוקר. עליכם להחליט אם הוא יאכל דגני פרוסטיז או שוגר פאפס. בהמשך תצטרכו כבר לבחור אם יקפוץ ממרפסת קומה עשירית, ייקח כדורים פסיכיאטריים או ירצח אדם. ולא, אלה לא ספוילרים. איך בכלל תדעו מה היו רצף הבחירות שעשינו כדי להגיע לסצינות האלה?

יש משהו מעניין בחוויית הצפייה הזאת, שגורמת לך לבחור עבור הגיבור מה הוא יעשה הלאה. כל עוד אנחנו חושבים על הגיבור שהוא כמונו, הנטייה היא להגן עליו ולבחור עבורו מה שלא יכניס אותו לסכנה ויוביל אותו לסוף הטוב, אבל לתסריטאים יש אג'נדה שונה לחלוטין: הם ינסו להכניס את הגיבור לפינות הכי אפלות והכי מסוכנות ולראות איך ייצא משם. הסרט האינטראקטיבי, אם כך, גורם לנו להפסיק לחשוב עליו כאל בן אדם ולהתחיל להתיחס אליו כאל דמות וירטואלית. זו לאו דווקא חוויה נעימה, או הומנית.

ואכן אנחנו מדרדרים את סטפן במורד מחילת הארנב. זה לא דימוי מקרי. "בנדרסנאץ'" הוא שמו של יצור שהמציא לואיס קרול ב"אליס בארץ המראה", לכן בכל פעם שתתקלו בבחירה שמזכירה לכם משהו מהעולם של ארץ הפלאות — ארנב לבן, סם לבליעה או כניסה לתוך מראה — דעו שאתם בכיוון הנכון.

הבחירה הראשונה. בהמשך הצופה יכריע אם לקחת כדורים, לקפוץ מבניין או לרצוח, צילום: מסך: נטפליקס הבחירה הראשונה. בהמשך הצופה יכריע אם לקחת כדורים, לקפוץ מבניין או לרצוח | צילום: מסך: נטפליקס הבחירה הראשונה. בהמשך הצופה יכריע אם לקחת כדורים, לקפוץ מבניין או לרצוח, צילום: מסך: נטפליקס

סטפן טובע בתוך המשחק ומאבד את אחיזתו במציאות, בדיוק כפי שקרה לסופר שכתב את הספר שאותו הוא מנסה לעבד. הוא מתחיל לחשוד שיש מישהו ששולט במעשים שלו, שבוחר את הבחירות עבורו. כן, צופי נטפליקס, הוא מסתכל עליכם - ואתם מסתכלים עליו ועדים לסימפטומים מובהקים של סכיזופרניה ופרנויה שהוא מפגין. הרגעים המעניינים בסרט הם אלה שבהם הגיבור נהיה מודע לכך שאנחנו בוחרים עבורו ומתחיל להתנגד להם.

חמש שעות וחצי של סרט

ההישג הכי משמעותי ב"בנדרסנאץ'" לא קשור באינטראקטיביות שלו, אלא בניסוי הטכנולוגי שנופליקס לקחה על עצמה: האם שרתי המחשב של החברה יצליחו לעמוד בכמות הטראפיק שתיווצר כשבבת אחת, עם רגע השקת הסרט, מיליוני צופים יעמיסו עשרות בקשות שידרשו ממנה לנגן עשרות קטעי וידיאו נפרדים במקביל מסרט אחד. יותר משזה היה ניסוי בתסריטאות זה היה ניסוי בסטרימינג, ועד כה לא דווח שהרשת של נטפליקס קרסה.

מי שניסה להפעיל את הסרט ביום ההשקה דרך אפל טי.וי קיבל הודעת התנצלות עשויה היטב שמעדכנת שכדי לצפות בסרט האינטראקטיבי צריך להשתמש בפלטפורמה אחרת: מחשב, טלפון או קונסולת משחקים. מי שעבר לצפייה בפלייסטיישן קיבל התממשקות מעניינת בין הטלוויזיה ובין עולם משחקי הווידיאו. הסרט מתנגן כרגיל, אבל עד מהרה הג'ויסטיק של פלייסטיישן מתחיל לרעוד, הפריים מתכווץ ועל המסך מופיעות שתי חלופות לבחירה.

נטפליקס התחילה לערוך ניסויים בצפייה אינטראקטיבית לפני שנה וחצי עם סרט האנימציה הקצר "החתול במגפיים". לפניה נעשו נסיונות בודדים לייצר סרטים אינטאקטיביים — אחד מהם היה סרט וידיאו עם ג'ון הרט מלפני עשרים שנה — שמעולם לא הפכו מסחריים ונותרו בשלבי פיילוט.

לפני כמה שנים איימקס הכריזה שעתיד הקולנוע יהיה באולמות VR (מציאות וירטואלית) שבהם הקהל צופה באותו סרט במשקפות VR ובוחר בעצמו לאן ללכת, אבל בשבוע שעבר הודיעה שהיא יורדת מהפרויקט הזה. מעבר לאתגר הטכנולוגי ניתן להסיק מכך שהקהל, בבואו לבית הקולנוע, לא רוצה לעשות את הבחירות עבור הגיבור ורוצה לקבל סיפור מוכן וסגור.

אבל בטלוויזיה זה סיפור אחר. צ'רלי ברוקר, יוצר "מראה שחורה", והבמאי דיוויד סלייד ("שלושים ימים של לילה") צילמו חמש שעות וחצי של סצינות כדי ליצור סרט רצוף אחד. כלומר, זה מוצג כסרט אחד, אבל למעשה זו עונה שלמה של "מראה שחורה", שמבקשת מכם לחזור שוב ושוב לנקודות הפיצול, לנסות את האופציות שאותן לא בחרתם לפני כן, ולקבל סרט חדש לגמרי.

יותר משחק וידיאו מסרט

"צ'רלי ברוקר הרס את הטלוויזיה", היה משפט הפתיחה של כתבת "הגרדיאן" על "בנדרסנאץ'". ובכן, ברוקר לא הרס דבר, אבל הוא כן יצר כמה שעות של טלוויזיה שמתחילה כמרתקת ומשעשעת ואז הופכת למתישה ומייגעת. הוא יצר סרט רקורסיבי ומודע לעצמו, שעוסק לכאורה ברעיון הבחירה החופשית, בשעה שהוא מנסה לדרדר אתכם להתמכר לו ולחזור ולחפש עוד אפשרויות וסופים אפשריים. וכך, כל חלוקת האנרגיה שאנחנו מכירים מצפיה בסרטים — של הישענות לאחור וציפייה למה שיקרה הלאה — משתנה בסרט הזה. זו ישיבה דרוכה, עם יד על השלט (או הטאבלט וכו'), בציפייה לצומת ההכרעות הבא, דריכות שבשבלב מסוים כבר מתחילה להתיש, גם כי דווקא הקטעים הטובים ביותר בסרט הם אלה שבהם הסיפור מתקדם ומתנהל מעצמו.

הבחירות, שהיו משעשעות בתחילה, מקבלות גוון גימיקי ככל שהסרט נמשך וככל שנקודת המבט האפלה של הסיפור מתחילה להתחוור: אין לנו סיכוי להציל את סטפן. הגורל שלו נע בין הצלחה אישית שתוביל לכישלון מסחרי (המשחק שלו ייקטל על ידי הביקורת וייכשל), או שהוא יצטרך להקריב את עצמו, את חייו ואת שפיותו, כדי שהמשחק שלו יצליח.

זה הרגע שבו הסרט, שאמור להיות כל כך לא צפוי, הופך להיות מאוד צפוי. זה סרט על בחירה חופשית שמוכיח שאין כזה דבר, כל פניה שהוא יקח תביא אותו בסופו של מסע לאותו מקום. הבחירה החופשית, אם כן, היא לכבות את זה או לעבור לסרט הבא, זה שכל הבחירות בו כבר נעשו מראש על ידי תסריטאים ובמאים. כי בסופו של דבר "בנדרסנאץ'" הוא לא באמת סרט טלוויזיה, הוא בסך הכל משחק וידיאו.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות