צילום: מישל אברמוביץ
אבי נשר וכל היתר
2018 היתה רעה לקולנוע הישראלי. אחרי 15 שנה של הצלחה מסחרית, הקהל הצביע ברגליים והתעלם מרוב הסרטים המקומיים שיצאו השנה. מי אשם במצב (דווקא לא מירי רגב) ומה אפשר ללמוד מהמצליח היחיד מאז ומתמיד — אבי נשר. סיקור מיוחד
כבר 20 שנה תעשיית הסרטים בארץ חולמת להיות דנמרק. מאז שחוק הקולנוע נכנס לתוקפו בשנת 2000 וכתרי שחורי החל לנהל את קרן הקולנוע הישראלי, ראשי התעשייה כאן החלו לראות את המדינה הסקנדינבית כמודל לחיקוי; האוכלוסייה בשתי המדינות דומה בגודלה, ולשתיהן יש שפה שרק הן מדברות, כלומר אין הרבה סיכוי להצלחה בינלאומית של הסרטים שלהן בקרב קהל שלא חפץ בצפייה בשפה זרה.
לאורך השנים הקולנוע הדני שגשג, הנפיק במאים־כוכבים כמו לארס פון־טרייר, תומס וינטרברג ("החגיגה") וסוזן בייר ("בעולם טוב יותר"), זכה בפסטיבלים ובאוסקרים והכניס הרבה כסף מקומי בקופות. זה הצימוד הקדוש שקולנוע לאומי מייחל לו: הצלחה בקרב הקהל המקומי אבל גם הערכה בינלאומית. באשר לישראל, בשני העשורים האחרונים משאלת הלב של ראשי התעשייה נענתה במידת מה: חוק הקולנוע וימיו הראשונים של שחורי בראשות הקרן עשו מהפך גדול בענף, שבזכות סרטים כמו "אור", "ביקור התזמורת", "ואלס עם בשיר", "לבנון", "מי מפחד מהזאב הרע", "הגננת" ו"הערת שוליים" הפך בעצמו למותג בינלאומי נחשק.
עיון בטבלאות סיכומי השנה של ישראל ודנמרק מהשנים האחרונות מראה שהצלחנו להשתוות לדנמרק במכירת כרטיסים לקולנוע בקופות (ישראל אפילו רשמה נתון גבוה יותר) ובכמות הסרטים המקומיים שהופצו. אבל בנתון אחד הקולנוע הדני מצטיין בעקביות: הרבה יותר דנים מישראלים הולכים לראות סרטים מקומיים.
בשנה החולפת 20% מכלל כרטיסי הקולנוע שנמכרו בדנמרק היו לסרטים מקומיים לעומת 7.8% בישראל. שנת השיא שלנו היתה 2016, אז תפסו מכירות הסרטים הישראליים נתח של 13%, אולם מאז הקולנוע הישראלי בדעיכה. ולא רק שכמות הכרטיסים ירדה, סרטים ישראליים גם נעדרו בשנתיים האחרונות מהתחרויות הרשמיות של הפסטיבלים המשמעותיים. אז נשאלת השאלה: אם הסרטים המקומיים לא זוכים לאהדה בקרב הקהל הישראלי ולהכרה בעולם, בשביל מי הם נעשים?
אז אין ספק שהקולנוע בארץ על סף משבר, אולם ניסיון עבר מלמד שהזינוק של התעשייה ממשבר להצלחה יכול להיות מהיר. עם זאת, כדי שזינוק כזה יקרה נדרש מקבל החלטות שייטיב עם הענף — הישג בלתי אפשרי בימים שבהם התעשייה הזאת מתנהלת ללא הנהגה.
כך, שחורי, אחד האנשים החשובים בקידום הקולנוע הישראלי החדש, הודיע על פרישתו מראשות קרן הקולנוע ברגע שיימצא לו מחליף (וכרגע אין אחד באופק); פרופ' דוד אלכסנדר, יו"ר מועצת הקולנוע, סיים באחרונה את הקדנציה שלו והוחלף על ידי אייל בורס; המפיק והמפיץ משה אדרי, איש העסקים הפרטי העיקרי שעשוי להרוויח מהתעשייה הזאת, עסוק בחודשים האחרונים (מאז מותו של אחיו לאון) בניהול רשת בתי הקולנוע שבבעלותו.
הוואקום הזה מעביר את עיקר הכוח לאיגודי היוצרים, שמצליחים להשפיע לא מעט בשטח, וכך מיטיבים עם היוצר הבודד, אבל מזיקים לתעשייה בכללותה.
אלרגים להצלחה
לקולנוענים בארץ יש תכונה שאין לה אח ורע בעולם: אלרגיה להצלחה. אוהבים אותך כשאתה עובד על סרט הביכורים שלך, אבל אם הצלחת, הקולגות יעשו לך חיים קשים. רואים את זה בפרסי אופיר, שנוטים באופן מובהק לטובת סרטי ביכורים, ולעתים נדירות ניתנו ללהיט קופתי.
דוגמה לכך הוא הסרט "סיפור אחר" של אבי נשר, שיצא השנה, ומכר 320 אלף כרטיסים. אם תוציאו אותו מטבלת המכירות בארץ תקבלו נתון קטסטרופלי שיורד מתחת למיליון כרטיסים. לפיכך זו תעשייה שמחזיק יוצר אחד. אלא שבעוד הקהל נוהר בעקביות לסרטיו של נשר בקולנוע, יוצרי התעשייה מעקמים כלפיו את האף. באופיר, למשל, הוא מעולם לא זכה.
"יש לו חופשי־חודשי בקרנות", אומר על נשר בטון מזלזל איש קולנוע ותיק שמלמד סטודנטים צעירים בבתי ספר לקולנוע שמי שסרטיו מצליחים אצל הקהל הוא כנראה במאי רע. מבחינתו הצלחותיו של נשר, חביב הקרנות, הן סיבה להפסיק לתמוך בו.
קולנוען אחר מתמרמר על כך שהקרנות נוטות דווקא לתמוך בעיקר ביוצרים צעירים: "זה כמו שנבחרת ישראל בכדורגל תעלה להרכב הפותח רק שחקנים מנבחרת הנוער ולא תשבץ את הבוגרים שהבקיעו שערים בליגה ובחו"ל". ואכן, ב־2018 הוקרנו בישראל 17 סרטי ביכורים, פי 2 לעומת 2016.
שחורי, שהבין היטב את תרומת אהדת הקהל לקולנוע, מצא במהלך הקדנציה הארוכה שלו דרך לעודד במאים מצליחים להזדרז ולהוציא את הסרט הבא. הוא קבע נוהל שלפיו במאי שסרטו מכר יותר מ־100 אלף כרטיסים והוקרן בפסטיבל בינלאומי חשוב — סרטו החדש יוקפץ אוטומטית לשלב המיון האחרון בזכאות לתמיכה. בעת האחרונה ובלחץ איגודי היוצרים, כך על פי אנשים מהתעשייה, הנוהל הזה בוטל. לבמאים שעשו סרטים שהקהל רוצה לראות אין כעת שום עדיפות על פני כאלה שמעולם לא ביימו או שעשו סרט שאיש לא צפה בו.
במקביל הצליחו איגודי היוצרים להשפיע על שחורי ועל מועצת הקולנוע ולהפחית במחצית את כמות הסרטים שהקרן מעניקה להם את התמיכה המקסימלית שלה — 2 מיליון שקל. וכך, יותר סרטים מקבלים תמיכה, אבל כל אחד מהם מקבל פחות. וזה עוד נוסף לעובדה שתקציב הקרן כשלעצמו נחתך בתוך שנתיים ב־25% ל־14.7 מיליון שקל ב־2017 (בשנה האחרונה, מעדכן שחורי, עלה התקציב).
הקולנוע הישראלי אף פעם לא היה עשיר בתקציבים, אבל קל להבחין בהבדלים בין הסרטים שהופקו בתקציב כולל גבוה ממיליון דולר לבין אלה שהופקו בפחות. הנושא הזה הוא כבר שנים נקודת מחלוקת בין איגודי התסריטאים והבמאים, שרוצים שכמה שיותר פרויקטים יאושרו, גם בתקציבים נמוכים, לבין איגוד המפיקים, שרוצה פחות סרטים ותקציבים יותר גבוהים.
שחורי הצליח למצוא איזון אפקטיבי מסוים בין כל הצדדים — סרטי ביכורים מול סרטי ותיקים, סרטים דלי־תקציב מול סרטים בתקציב מלא. אבל השנה כל זה קרס.
המצליחים עוברים לחו"ל
ואיפה מירי רגב בתמונה? ובכן, היא לא. לשרת התרבות אין שום השפעה על תוצרת הקולנוע שראיתם ב־2018. את כל המהלכים הבעייתיים מול קרנות הקולנוע עושים איגודי היוצרים בעצמם. רגב, בערמומיותה, הבחינה שהתעשייה מסתובבת עם בטן מלאה על הקרנות ושיטות חלוקת התקציבים שלה, וכינסה ועדה לבדיקת עבודתן, שפרסמה השנה את מסקנותיה והכניסה תיקונים לחוק הקולנוע. רגב אמנם צבעה את המחאה שלה בצבעים פוליטיים שגרמו לאיגודי היוצרים לזעוק "צנזורה!", אבל היא סך הכל פירקה תעשייה שכבר היתה מפוררת ומסוכסכת. תעשייה ששוברי קופות מרתיעים אותה. תעשייה שרואה בקהל אויב.
ליוצרים הוותיקים מתחיל להימאס. נשר סירב להכניס את "סיפור אחר" לפרסי אופיר השנה כמחאה על ההתעלמות מסרטיו הקודמים, ויוצרי הלהיטים הגדולים של השנים האחרונות לא נראים באופק: יוסף סידר עבר עם משפחתו לניו יורק, שם הוא עובד על סדרה ל־HBO; ארי פולמן עובד על שני פרויקטים קולנועיים במימון אירופי; אהרון קשלס ונבות פפושדו, שעדיין לא הצליחו להרים את סרטם הישראלי “היו זמנים בפלסטינה", עובדים בלונדון על פרויקט דובר אנגלית; הגר בן אשר, גיא נתיב, אסף ברנשטיין ונדב לפיד מינפו את הצלחותיהם הקודמות לטובת עשיית סרטים בחו"ל. רק ערן קולירין וטליה לביא נשארו כאן, וצילמו באחרונה סרטים חדשים — שהתקציב שלהם אושר בקרן הקולנוע ב־2015.
אבל הבעיה לא נגמרת בקרנות הקולנוע. נניח שהקרנות תומכות בסרטים ללא שום עניין בקהל, אלא רק באמנות קולנוע טהורה — אז מה התירוץ של בעלי יונייטד קינג וסינמה סיטי משה אדרי, שמשקיע ביותר מ־50% מכלל הסרטים שנעשים בארץ? למה הוא, שהוכתר ב־2010 כ"איש השיווק של השנה", משקיע מכיסו כמפיק וכמפיץ בסרטים שאין שום ספק לאיש שלא יביאו קהל? מה פשר פרסום המיניבוסים המושקע של "ליידי טיטי"? מה פשר שלטי החוצות ל"רכבת קלה" של עמוס גיתאי?
לזכותו של אדרי ייאמר שהוא גם מנסה ליזום ולממן סרטים מסחריים, כמו "עד הקצה — ג'סטה 2", שזכה השנה להצלחה קופתית נאה בקרב ילדים. אבל כאן גם צריך לשים לב לטעמו האנין של הקהל הרחב שבסופו של דבר מעדיף, שנה אחרי שנה, סרטי קרנות כמו "ישמח חתני", "אפס ביחסי אנוש" ו"סיפור אחר", שמגיעים עם תקציב גבוה יותר, הפקה מלוטשת יותר ותסריט שעבר לקטורה ולכן הושקעו בו יותר זמן למחשבה ושכתוב. לעומתם, הסרטים "המסחריים" של אדרי, המיועדים לרוב לילדים ונוער, נראים כמו חלטורה חפוזה ודלת תקציב. האם לא היה הגיוני יותר שגם כאן, אדרי ישקיע יותר כסף בפחות סרטים וייתן להם את הזמן ואת המשאבים להיראות ולהישמע מושקעים יותר?
להילחם על הצופים
אם כך, הקדנציה של כתרי שחורי בקרן הקולנוע, שהתחילה עם הזנקת הקולנוע הישראלי מעלה־מעלה, מסתיימת בדעיכה. מי שיחליף אותו יצטרך לא רק להילחם בצנזורה, אלא בעיקר לדאוג לתמהיל נכון של סרטים בעלי אופי ניסיוני ושל סרטים שהאפיל המסחרי שלהם גבוה יותר. איגודי היוצרים חייבים להילחם למען הקהל באותו הלהט שבו הם נלחמים נגד צנזורה. הקולנוע הישראלי חייב לתמוך ולקדם את הבמאים שמצליחים גם בסרטיהם הבאים, ולא לנטוש אותם. כי בסופו של דבר מה שיעורר אמון אצל הקהל הוא תמיכה בבמאים שכבר הצליחו, במאים שהוא כבר מכיר, אוהב וסומך עליהם. ואין קולנוע ללא קהל.
כתרי שחורי מסר בתגובה: "ההחלטה לכמה סרטים להעניק כסף וכמה כסף לתת לכל סרט נעשית על פי קריטוריונים המוכתבים לקרן בידי מועצת הקולנוע החל משנת 2014. לקרן במקרים אלה אין שיקול דעת או חופש פעולה. ההנחיות הן חד משמעיות לגבי גובה התמיכה וגם מספר הסרטים. דווקא בשנה החולפת אפשר היה לראות שסרט שנעשה בידי במאי צעיר, 'הבלתי רשמים' של אלירן מלכה, הצליח מאוד בקופות, לצד 'שרוכים' של ינקול גולדווסר הוותיק, כך שאי אפשר לחזות ולנבא הצלחות או כשלונות בהתבסס על נסיון בענף".
4 תגובות לכתיבת תגובה