חקר ביצועים: השבוע של תחזית הצמיחה, הפוליטיקאים ו"מראה שחורה"

"בתחום הכלכלי הדבר החשוב ביותר שיכול לתרום לצמיחה, עלייה בפריון וירידה ביוקר המחיה הוא מלחמת חורמה בביורוקרטיה וברגולציה", הצהיר השבוע גדעון סער כשנשאל איזה שינוי הוא רוצה לחולל במדינה. מסר דומה השמיעה שרת המשפטים איילת שקד, שדיברה על רצונה להילחם ב"אינפלציה הרגולטורית". אלא שפרופ' ענת אדמתי, מומחית למימון וכלכלה מסטנפורד, הסבירה לאחרונה בראיון ל"כלכליסט" שהשאלה היא בכלל לא אם יש הרבה או מעט רגולציה, אלא אם היא מוצלחת; יכולות להיות הרבה תקנות טובות, או מעט תקנות שאינן טובות. כל שוק צריך כללי משחק, השאלה היא איך הם ישיגו את מה שאנחנו רוצים. וזו כבר השאלה האמיתית: מה אנחנו רוצים, בעצם? "מלחמה ברגולציה" היא בכל מקרה לא יעד סופי.

אורי פסובסקי

גדעון סער | צילום: יוסי זליגר.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

כץ: שקוף שזה פוליטי

שר העבודה והרווחה חיים כץ החליט השבוע, בצעד כוחני, להפסיק להעביר את העודף מכספי הביטוח הלאומי למשרד האוצר, החלטה שתיושם בתחילת מרץ. הוא עשה זאת באמתלה פיוטית של "שמירה על כספי המבוטחים" ותוך רמיזות לא מעודנות שלפיהן הגן על כספי הציבור מפני אנשי האוצר, ואף רץ לספר לחבר'ה על "הפיכת הביטוח הלאומי לעצמאי". אבל התמריץ הפוליטי שמאחורי המהלך שקוף: בעוד חודשיים, בעיצומם של הפריימריז, הוא יוכל לנופף שוב בניצחון לכאורה במאבקו להגן על כספי החלשים. הסיבות העמוקות לגירעונות של הביטוח הלאומי יישארו בעינן, כי בכל הקדנציה שלו כץ לא באמת התמודד איתן. הפיכת הביטוח הלאומי לעצמאי אינה הפתרון למשבר המתרגש עלינו, וכץ, במיוחד רגע לפני הבחירות, הוא ודאי לא האיש שבידיו אפשר להפקיד את הקופה הקטנה הזאת.

גלית חמי

חיים כץ | צילום: אלכס קולומויסקי

הצמיחה מאטה

כחלון: עוצם עיניים

הלמ"ס פרסמה השבוע אומדן ראשוני שלפיו בשנה החולפת המשק צמח ב־3.2%. סך הכל נתון חיובי — צמיחה של יותר מ־3% זה עניין טוב. אבל ב־2016 היינו ב־4%, שנה אחר כך ב־3.5%, וגם לגבי 2018 דיברו על מספר דומה. כך שהכיוון הוא למטה. זה לא אמור להפתיע אף אחד, אחרי כמה שנים טובות באות כמה שנים קצת יותר קשות; אבל שר האוצר משה כחלון ואנשי משרדו מנסים להסתיר את המציאות הזאת, ומתעלמים ממנה — מגדילים הוצאות ומפחיתים מסים, כאילו אין שנים קשות להיערך אליהן. הבחירות והקמת ממשלה חדשה עלולות רק להחמיר את המצב, ומותירות אותנו בפתחן של כמה שנים שבלי מבוגר אחראי עלולות להיות חמורות מ"קצת יותר קשות".

עמרי מילמן

משה כחלון | צילום: ענר גרין

שטייניץ וכחלון: אחריהם הייבוש

אחרי חמש שנות בצורת, במשרדי האנרגיה והאוצר נזכרו שכדאי לטפל במשבר המים - להשקיע בפיתוח, בקידוחים נוספים, בבניית עוד מתקני התפלה. אבל הממשלה מתפרקת, הכנסת כבר התפזרה, וכעת הפקידות המקצועית, זו שהתעוררה בעצמה באיחור, תולשת את השערות ומחכה שמישהו ייקח אחריות. הנהלת מקורות שיגרה השבוע לממשלה אזהרה חריפה, שלפיה ללא שינוי מבני והתנהלות מקיפה בחברה תעריף המים יזנק ויש חשש מפגיעה באספקת המים השוטפת לבתים. וכלום לא קורה. שר האנרגיה יובל שטייניץ ממשיך למלא פיו מים - סליחה - ושר האוצר ממילא טובע - סליחה שוב - כבר חודשים בקמפיין בחירות אינסופי. עד הבחירות יהיו מים? אז הכל בסדר. אחריהם הייבוש.

ליאור גוטמן

יובל שטייניץ | צילום: עמית שעל

אירונאוטיקס: האחריות מורחבת

הפשיטה של רשות ניירות ערך השבוע על משרדי אירונאוטיקס הגבירה את אי־הנוחות לנוכח ההאשמות נגד בכירי החברה והחקירות שבהן היא מצויה, בענייני מרמה וחשדות נוספים המצויים תחת צו איסור פרסום. בחזית עומדת ההנהלה, בראשות המנכ"ל עמוס מתן, אבל אי אפשר להתעלם מחלקם של בעלי המניות בעניין (גם אם לא יתברר בסופו של דבר כפלילי). קרן ההשקעות ויולה, בעלת השליטה, וקרנות המנוף KCPS ובראשית - שהוקמו בכלל במשבר 2008 כדי לסייע לחברות ישראליות - הן חלק מהכישלון, בכך שאפשרו כנראה צמיחה של ממשל תאגידי כה קלוקל. כשזה קרה מתחת לאף שלהן, הן גם מימשו מניות בהיקף של כ־400 מיליון שקל ומאז שווי החברה נחתך בחצי, ובמקביל מעמידות אותה למכירה. המנהלים ייפגשו בבית המשפט, הבעלים ייפגשו עם הכסף.

גולן חזני

עמוס מתן

זוהר: הפסיד אבל מנצח

בסופו של דבר, זה היה בעיקר רעש וצלצולים. חוק הצנזורה של מיקי זוהר, שאושר בקריאה ראשונה רגע לפני שהכנסת התפזרה, איים בהתחלה לצנזר אתרי פורנו כברירת מחדל, ולרגע שקל לתת לספקיות אינטרנט גישה למרשם האוכלוסין ואף לנתק מהרשת גולשים. הגרסה שאושרה השבוע לא כוללת את כל אלה, ולמעשה אינה שונה בהרבה מהחוק הקיים: ספקיות יציעו למשתמשים תוכנות סינון בחינם, ומעתה יחויבו להודיע להם באופן ברור יותר על זכותם לקבל אותן. בדרך לתוצאה הזאת, הרבה מחוקקים ומומחים השקיעו הרבה זמן ומשאבים כדי להסביר לזוהר כמה הרעיונות שלו מגוחכים, ובכל זאת עם כמות הסיקור שהוא קיבל סביב העניין, הוא יצא מנצח, בדיוק בזמן לפריימריז.

עומר כביר

מיקי זוהר | צילום: אוהד צויגנברג

טראמפ: מי בא לעבוד

המחלוקת על מימון החומה בגבול מקסיקו הובילה להשבתת הממשל הפדרלי, ולכך שנשיא ארצות הברית ויתר על חופשת חג המולד והשנה החדשה ונשאר בבית הלבן. מאותו רגע, הוא לא הפסיק להתלונן. "אני בחדר הסגלגל. דמוקרטים, חזרו מהחופשה שלכם מיד ותנו לנו את הקולות הדרושים למען ביטחון הגבול, כולל החומה", כתב בציוץ אחד, ובאחר: "ביליתי את חג המולד בבית הלבן, ביליתי עכשיו את ערב השנה החדשה בבית הלבן. אני כאן, מוכן ומזומן". ב־1 בינואר הוא צייץ עשר פעמים לפני 12 בצהריים, ובאף אחד מהציוצים לא התייחס לבקשתו של נשיא סין לשיפור ההידברות בין שתי הכלכלות הגדולות בעולם, שבאותו יום מלאו 40 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים ביניהן. הדמוקרטים תכף חוזרים מחופשה של שבועיים, אבל טראמפ עצמו, כבר די הרבה זמן, לא ממש בא לעבודה.

תמר טוניק

דונלד טראמפ | צילום: Douliery Olivier

 

להאזנה לפודקאסט
לחץ כאן

אינטראקטיביות: זה לא העתיד

בסוף השבוע האחרון שחררה נטפליקס בלון ניסוי: פרק אינטראקטיבי של "מראה שחורה", שבו בכל כמה דקות התבקשו הצופים לבחור באחת משתי אפשרויות להתקדמות העלילה. ההתלהבות שהוא עורר ברשת היתה אדירה, ופתאום שוב דיברו על צפייה אינטראקטיבית כ"מהפכה שמעבר לפינה". על פניו זה הגיוני: למה לא לתת לצופים לקבוע את גורל הדמויות בעצמם במקום לנטור טינה במשך שנים על מה שרוס עשה לרייצ'ל ב־1997? אבל בפועל יש כאן התעלמות מכוח המשיכה העיקרי של הטלוויזיה: הפאסיביות. זה האסקפיזם, האפשרות לא לעשות כלום, לא לקבל שום החלטה, סתם לבהות. התמרמרות על מה שרואים, אגב, היא כוח משיכה נוסף. והעובדה שכולם רואים אותו דבר ומדברים על זה גם היא חלק מהקסם (עם פוטנציאל להתמרמרות קולקטיבית). ובמילים אחרות: אם הצופה צריך לקבל החלטות, על התקדמות עלילה שרק הוא רואה, ושהוא לא יכול להתלונן עליה — זו כבר לא טלוויזיה.

הגר רבט

מתוך מראה שחורה - בנדרסנאץ' | צילום: מסך: נטפליקס