בתנועה: חייבים לזכור את עמיחי

הם תוחבים את היד לשקע הקטן שבאבן, גומחה בצורת יד, ועושים סלפי. הם לא מאמינים שהגומחה נוצרה כשישו כרע תחת נטל הצלב ונשען כלפי הקיר. הצליינים הברזילאים שעברו לפנינו בוויה דולורוזה נגעו בשקע הזה ברגש רב. אבל התיירים שבאים לסיור עם חוסאם ואיתי, אלה שבחרו במסע עם שני מדריכים, ישראלי ופלסטיני, באים ממקום רציונלי יותר. גם הדתיים שבהם מאמינים כשאני מסביר שפני הרחוב בימי הרומאים היו נמוכים בשלושה מטרים מכפי שהם היום. "אז או שישו היה גבוה מאוד, או שהמסורת לא מדויקת".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

אני אומר את המשפט הזה כבר שנים, והוא לא נמאס עליי. הדרכת תיירים אף פעם אינה משעממת, כי התיירים תמיד אחרים וכי אי אפשר לחצות את אותה ירושלים פעמיים: תמיד היא תשתנה לנו מתחת לרגליים. מצד אחר, הפעם זה שונה. באתי ארצה להדרכה אחת. אלישה ועכו נשארו בצרפת, עם האח הבוערת ועם סבא חמוד שטס במיוחד לסייע.

אכלתי סרטים בימים שלפני הטיסה: הילדה תשכח אותי! היא תחווה חרדת נטישה כל חייה! כדי לרכך את הנחיתה ביקשתי מהחברה שתשכן אותי במלונות מפנקים קצת יותר מהרגיל. נמסר לי שבירושלים אלון במלון סיינט ג'ורג', ושמחתי. יש בו מיטות ענקיות, אמבטיה ומרפסת. אולם אבוי, בעיר יש שני מלונות הקרויים על שם אותו קדוש. וכמובן שלחו אותי לזה שהוא בית ההארחה הצנוע של הכנסייה האנגליקנית. את כל העולם שיגעתי בטלפון, אבל לפחות לילה אחד נגזר עליי ללון שם.

עכשיו אני פוסע בעקבות הצלב, רחוק מאהובתי בערב השנה החדשה, שבור גב מהמזרן של סיינט ג'ורג' הפושטי. חוסאם מצעיד את הקבוצה לפניי ופונה ימינה לתוך חנות קטנה של מטאטאים ומברשות. הם צועדים בעקבותיו וגם אני. "אתם בטח תוהים למה נכנסנו לכאן", הוא אומר. "מה אנחנו עושים בחנות כזאת באמצע הליכה משמעותית מאוד מבחינה דתית והיסטורית. ניחשתם נכונה, זאת אכן לא תחנה של הצלב. זאת התחנה שלנו".

הקבוצה מאזינה בבלבול. "המקום הזה שייך לאגודה שתומכת בעיוורים", הוא מספר, "וסבא שלי, שהיה עיוור, היה בא לכאן מבית סאחור בכל בוקר להכין מטאטאים. בית סאחור הוא הכפר שלי, ליד בית לחם. אז, זה עוד היה קל כי לא היו מחסומים וגדרות. מספרים שאנשים מבית סאחור שהלכו לאיבוד בעיר העתיקה היו רואים אותו יוצא מכאן ואומרים: 'יא אבו נאג'י! בטח הסתבכת, בוא אראה לך את הדרך לשער שכם!' כמובן הוא זה שידע איפה שער שכם והיה מוביל אותם".

הם צוחקים. "אתם יודעים", ממשיך חוסאם, "פעם שמעתי את יובל קורא שיר לקבוצה. זה שיר של משורר ישראלי שהלך לעולמו, קראו לו יהודה עמיחי. בשיר עמיחי מספר על קבוצה של תיירים עם מדריך, ואיך המדריך השתמש במשורר עצמו כדי לכוון את העיניים של הקבוצה לשריד עתיק. המדריך אמר להם: ‘אתם רואים את האיש עם הסלים על הספסל? הסתכלו למעלה ושמאלה, יש שם קשת רומית’. ועמיחי חשב: המשיח יבוא רק כשהמדריך יאמר להם: 'אתם רואים את הקשת הרומית? הסתכלו ימינה ולמטה, יש שם איש עייף בדרך להביא אוכל למשפחתו'. אני זוכר ששמעתי את השיר וחשבתי, זה בדיוק העניין. צריך לדבר על האיש החי גם כשההיסטוריה מקיפה אותנו. מאז אנחנו עוצרים כאן".

את זה חוסאם זוכר, ואני זוכר אותו יוצא מכאן לראשונה אחרי שסיפר על סבו, תופס בזרועי ולוחש: "עמיחי. חייבים תמיד לזכור את עמיחי". אני זוכר את החלחול האיטי של משמעות אותו הרגע: הנה אחד מגדולי הפורעים של האינתיפאדה הראשונה, איש שישב ביותר מכלא ישראלי אחד, שהיה מבוקש, שכמעט איבד רגל מקליע צה"לי שנשלח אליו בכוונה גמורה, הנה האיש הזה מספר לי מנין באה ההשראה שלו: ממשורר עברי. הנה הוא מזכיר לי שצריך לזכור את עמיחי.

וזה לא היה הכל. כעבור כשנה של ביקורים בחנות המטאטאים, שאותה כינה "התחנה שלי", פתאום אמר: "זאת התחנה שלנו". כמו שעמיחי נהפך קצת למשורר שלו, כך אבו נאג'י נהיה פתאום קצת הסבא העיוור שלי. זה מה שקורה כשעושים יחד דברים עם משמעות. אני יוצא שוב אל סמטת האבן, עדיין רחוק מהקטנה ומאמה יפת־המחלפות, אבל ער שוב לסיבה שאני כאן.

כל מה שצריך הוא תזכורת קטנה שכזאת, אחת ביום, ודי בה כל עוד מבחינים בה. לא אכחיש שאפילו מלון סיינט ג'ורג' הלא נכון סיפק לי אחת אתמול. הבל בוי ליווה את פרצופי הזועף אל חדרי, והדרך לשם היתה ארוכה להפתיע. יצאנו מבית ההארחה והתהלכנו בגני הכנסייה, חלפנו על פני בית הספר ומגורי הבישופ, ופתאום הבנתי לאן הוא מוביל אותי: אל מבנה הצריח.

 

להאזנה לפודקאסט
לחץ כאן

החדר שקיבלתי הסריח מסיגריות, אבל מדרגות אבן סליליות הובילו ממנו מעלה אל היכל פעמונים, והמשיכו אל הגג שארבעה זיזים של אבן מזדקרים מפינותיו. כל חיי הבטתי במגדל הזה מן הרחובות המטונפים של שייח' ג'ראח, והנה אני בראשו, מופתע שיש עליו דודי שמש, נפעם מגודלם האמיתי של הזיזים, מוקסם מארצי ומהשפנים החבויים בכובעה.