כשהשאלטר יהיה בידי עופר: העידן החדש לא מחמם את הלב

ההיתר שוועדת הריכוזיות נתנה אתמול לחברות של עידן עופר לרכוש עוד תחנות כוח הוא צעד אמיץ, אולי אמיץ מדי. כבר היום עופר – באמצעות החברות שבשליטתו – קרוב להיות יצרן החשמל הפרטי הגדול במשק. העסקה של תחנת הכוח בקריית גת והאפשרות לרכוש עוד תחנת כוח גדולה של חברת החשמל, עשויות למקם אותו כבעל שליטה רחבה על משק ייצור החשמל בישראל.

לכאורה אפשר לומר שאין זה משנה מי מספק לצרכנים את החשמל, כל עוד הוא זול וכל עוד הוא מגיע 24/7. הטענה הזו עקרונית נכונה – השוק הפרטי הוכיח בשנים האחרונות שהוא יעיל ומהיר יותר מחברת החשמל הוותיקה, ותחנות הכוח שלו קמות מהר יותר, זול יותר ועם מעט מאוד שומנים. אין כאן אלפי עובדים עם פנסיה תקציבית ואין כאן חוזה גז עקום ולא כלכלי. תחנת כוח פרטית מוכרת כבר היום לגופים גדולים חשמל בהנחה של עד 10%, וההערכות הן שחלק מהן יכלו להגיע לרף הנחה של 15% ולהישאר מאוד רווחיות.

אילוסטרציה | צילום: cc by עמוס מרון

אבל כאן מגיע ההבדל הגדול – משק החשמל מספק מצרך בסיסי. כאן יש משמעות נגזרת להפרטה, כיוון שלא מדובר במישהו שימכור לך משקה תוסס, זוג נעליים או מוצרי מזון בפחות כסף. כאן מדובר על תשומת ייצור עיקרית, כזו שכל מפעל או משק בית משקלל היטב בסל ההוצאות שלו, ועלייה או התייקרות בתעריף החשמל

בהכרח תוביל להתייקרות בתעריף המים. אפשר לראות רק אילו שמיניות באוויר עשה שר האוצר משה כחלון כדי לצמצם את ההתייקרות המיועדת בתעריף החשמל מ־8.1% ל־2.9% בלבד.

ולכן השורה התחתונה היא אחת: אם לכל הפרטה משקית מצורפת הערת אזהרה שיש לעשות הכל במתינות ועם שולי ביטחון ראויים, להפרטה במשק החשמל יש לצרף כוכבית ענקית, שמא נגלה עוד כמה שנים שהמונופול הפרטי החליף את המונופול הממשלתי. זה האחרון אולי מחזיק ועד עובדים מיליטנטי, ומכעיס לעתים את הציבור עם שביתות לא הגיוניות, אבל ההבדל הגדול בין חברה ממשלתית לסקטור הפרטי הוא שהסקטור הפרטי תמיד יעבוד בשביל להשיג רווח. שם, בעולמות שלו, אין חיה כזו של עבודה שהיא לא כלכלית, כמו למשל חיבור חשמל לישוב מבודד באמצע כביש הערבה. לעומתו, חברה ממשלתית כן מתעלמת משיקולי הכיס של בעל הבית, ולכן על המדינה לוודא שלא נתעורר בעוד כמה שנים ונגלה שלא רק אוצרות הטבע שלנו בידי השוק הפרטי אלא גם היכולת להדליק חימום בחורף ומזגן בקיץ.