מה לא שאלה המפקחת את הבנקים

1. עכשיו: מורידים את הרגל מהגז

"הורדנו את הרגל מהגז" ‑ זוהי האמירה הנפוצה מצדם של הבנקים בכל הקשור לאשראי הצרכני לאחרונה. לאחר שמשקי הבית היו בשנים האחרונות קהל היעד האסטרטגי של הבנקים, וזכו לאשראי נדיב ביותר מהמערכת, הם הפכו לקהל פחות אטרקטיבי. דבר זה גם משתקף בהיקף תיק האשראי של הבנקים למשקי הבית (שלא לדיור), שעמד בסוף הרבעון השלישי של 2018 על 157 מיליארד שקל, לעומת 159 מיליארד שקל בסוף 2017, ונשאר די סטטי במהלכה - אך מספר זה חושף רק חלק מהסיפור.

הפיקוח על הבנקים אף הגדיל וערך בחינה מקיפה של פרקטיקות מתן האשראי של הבנקים, והודיע כי אין מקום לדאגה. קריטריונים פסולים לשיווק אשראי כמו פניות חוזרות ונשנות ללקוחות שאמרו שהם לא מעוניינים באשראי, הצעת הלוואה יקרה על מנת למחזר הלוואות זולות, שיווק יזום ללקוחות שיתקשו להחזיר הלוואה - כל אלו נבדקו ובסך הכל המצב טוב. ובכן, המצב טוב משום שהרגולטור לא שאל את השאלות המתאימות, ובראשן האם הבנקים מפנים את הלקוחות לשוק האשראי החוץ־בנקאי על מנת שייקחו הלוואה שתסגור את החוב הבנקאי?

זוהי שאלה חשובה מאין כמוה. בוועדת החקירה שתקום בעשור הבא כדי לברר כיצד הסתבכו אזרחי ישראל בהלוואות בהיקפים הזויים, יישבו הבנקאים על הכיסא ויתפארו בכך שהם הורידו את הרגל מהגז ואצלם לא היו הרבה חובות לא מסופקים. הם גם יפנו אצבע מאשימה אל שוק האשראי החוץ־בנקאי, ויגידו בתוכחה "מה חשבתם שיקרה כשיפתחו את שוק האשראי לתחרות". ואז נצטרך לזכור איך הדברים מתנהלים באמת.

2. הפרקטיקה שמתחת לפנס

הריבית הנמוכה ששוררת כאן כבר עשור מעודדת צריכה. יחד עם מחיר זול של הכסף, היא גם מעודדת צריכה במינוף. זה מתחיל במינוס. המינוס גדל וגדל וגדל, ואז מתקשרים מהבנק ומציעים הלוואה שתסגור את המינוס. הלוואה זו בדרך כלל תהיה יותר זולה מהריבית על המינוס. אז סוגרים. הבעיה היא שמהר מאוד המינוס מרים שוב את ראשו.

המסגרות בבנק גדלות בהתאם, עד לרגע שבו יכולת ההחזר של הלווה מוטלת בספק. זה השלב שבו הבנקים הופכים להיות סוכני המכירות המצטיינים של אשראי חוץ־בנקאי. בלחץ מתון ובהכוונה חצי מרומזת, מופנה הלקוח אחר כבוד לשוק האשראי החוץ־בנקאי, משם הוא לוקח הלוואה ומחזיר את החוב לבנק. והבנק? הרוויח ריבית לאורך הדרך, לא צריך למחוק את ההלוואה או לבצע הפרשה, והלקוח הפך לבעיה של מישהו אחר. הבנק רק ניפח את הבלון והעביר אותו להתפוצץ בפרצוף של מישהו אחר.

3. כולם מרוויחים חוץ מהלקוח

מבחינת הגופים החוץ־בנקאיים עדיין משתלם לתת ללקוח אשראי כיוון שמדובר בלקוח שאפשר להרוויח ממנו. ראשית, הריבית שהם גובים תהיה יותר גבוהה מזו של הבנקים. מעבר לכך, הסיכון שלו מגולגל על חוסכים לפנסיה: אם זה דרך ההון שהגופים החוץ־בנקאיים העמידו כהלוואה ללקוח, הון שגויס כאג"ח מציבור החוסכים, או דרך איגוח תיקי ההלוואות ומכירתם הלאה לגופים המוסדיים.

והלקוח? כששוק האשראי החוץ־בנקאי החל להתגבש לאחר ועדת בכר, החברות הגדולות עמדו במוקד האסטרטגיה של הגופים המוסדיים, שהחלו להעניק אשראי חוץ־בנקאי. אחת הפרקטיקות שרווחו אז היתה החלפת חוב בנקאי יקר, בחוב מוסדי זול. כלומר, התחרות על החברות הגדולות הוזילה עבורן את האשראי, והמוסדיים שהיו להם סכומי עתק להשקעה, הציעו תנאים טובים יותר.

אולם, הלקוח הפרטי שמחליף אשראי בנקאי באשראי חוץ בנקאי איננו חברת ענק, וכשהוא מועבר מזרועות המערכת הבנקאית אל השוק החוץ־בנקאי כשהוא שקוע בחובות, הוא נמצא בעמדת מיקוח חלשה מאוד. בנוסף, פערי המידע על הלקוח בין המערכת הבנקאית לבין המלווים החוץ־בנקאיים מובילים לכך שההצעה שהוא יקבל מגופים אלו תהיה יקרה יותר.

אף שזה הגיוני שאשראי למיחזור חובות ללקוח מסוכן יהיה יקר, צריך לזכור שמדובר בלקוח שבין כה וכה התקשה בהחזר ההלוואות, והוא יצטרך כעת להתמודד עם אותם חובות רק במחיר יקר יותר.

4. בראשית: שמנו את הרגל על הגז

כשהבנקים אומרים "הורדנו את הרגל מהגז", צריך לשאול האם תיק ההלוואות שלהם לא גדל בגלל שהם לא נותנים עוד אשראי, או משום שהלקוחות הבעייתיים מוצאים את דרכם אל השוק החוץ־בנקאי ולוקחים עוד הלוואה על מנת שיוכלו לסגור את החוב הבנקאי. וכשהבנקים אומרים "הורדנו את הרגל מהגז", צריך גם לזכור שהם אלו ששמו אותה על הגז ולחצו, והם אלו שהתחילו את חגיגת ההלוואות, בחסות הריבית האפסית.

פעם הלוואה היתה נלקחת לאחר התלבטויות רבות ונועדה לממן אירוע מיוחד. היום הלוואה נועדה לקפיצה לתאילנד או לפינוק בשופינג. פעם הלוואה ניתנה לאחר בחינות חוזרות ונשנות של מסמכים, והיום היא מאושרת בן רגע. פעם היה קשה מאוד להגדיל מסגרות - היום זה נעשה בנדיבות. ומי ששינה את חוקי המשחק הם הבנקים, ולא שוק האשראי החוץ־בנקאי.