סטטיסטיקה זה טוב ויפה, אבל בסופו של דבר האדם הוא שקובע

כשהיה שחקן נערים ונוער, נחשב וירג'יל ואן דייק על ידי כמה ממאמניו ל"עצלן". זה כנראה בגלל שלא אהבו את הסגנון הרגוע שלו. ואולם, כשדיברו איתו הבינו שמדובר בילד נחוש ששואף להגיע הכי רחוק שיש - הוא רצה לברצלונה בזמנו. גם כילד בוילהם II וגם כנער בחרונינגן.

כשהיה בן 12 התקשה להרשים במגרש וייתכן שאם לא היה נחוש לעשות קריירה במשחק היה פורש. הסיבה לדעיכה היתה שאביו, סטיבן, עזב את המשפחה והלן, אימו, נאלצה בעצמה לדאוג לווירג'יל ולאחיו ואחותו הקטנים. אבל הוא לקח על עצמו אחריות עצומה ואסף מדי יום את אחיו ואחותו מבית ספר, האכיל אותם ודאג להם עד שהלן חזרה הביתה, ורק אז היה יוצא לאימונים. לעתים נאלץ לוותר על אימון או איחר אליו בגלל שהיה צריך לדאוג למשפחתו. פעם לא הגיע לאימון בגלל שנאלץ ללכת לסופרמרקט ולקנות חמאת בוטנים לאחיו שלא הסכים לאכול שום דבר אחר מלבד כריך עם חמאת בוטנים.

לפי יאן ואן לון, שאימן אותו בוילהם טילבורג, "זו היתה התקופה שעיצבה אותו כשחקן וכאדם". אגב, בגלל אותה תקופה הוא משחק עם השם הפרטי שלו על גב החולצה (וירג'יל) ולא עם שם משפחתו.

כשחקן בוגרים, בגיל 20, סבל ואן דייק מדלקת בכליות, דלקת במעי הגס ודלקת בתוספתן שהרופאים לא אבחנו בזמן. הוא הושבת ונאלץ לעבור ניתוח וטיפולים תרופתיים אגרסיביים. "הייתי יכול למות", אמר בזמנו. "אני זוכר איך שכבתי במיטה וכל מה שיכולותי לראות זה את הצינורות שמחוברים אליי. הכדורגל נהפך למשהו משני בחיי. חיי היו בסיכון. הייתי צריך לחתום על מסמך שלפיו אם אמות, הכסף שחייבים לי יילך לאמא שלי. הוא הרזה בצורה קיצונית וחזר לכדורגל כ"איש חלש" - אבל מאז התאושש ואף קיבל הצעות די גדולות להצטרף לקבוצות טורקיות אך הוא סירב והחליט להגיע לסלטיק מאחר "שזו היתה ההחלטה הנכונה יותר מבחינת הקריירה שרציתי לעצמי" - כך אמר בראיון ל"פור-פור-טו".

לעשות סקאוטינג על האישיות

כל הדברים הללו מלמדים הרבה מאוד על השחקן והאדם. על הנחישות שלו, על האחריות שלו, על היכולת שלו להתאושש מקשיים עצומים, על התמודדות עם אתגרים. את כל הדברים הללו היה חשוב מאוד לליברפול לדעת לפני שהיא החתימה אותו ב-75 מיליון ליש"ט - סכום שיא לבלם. ואת כל הדברים הללו בליברפול ידעו בזכות הסקאוט בארי האנטר (לשעבר במנצ'סטר סיטי) שמתמחה במה שנקרא "סקאוטינג על האישיות".

האנטר, לפי כתבה שעשו עליו בפור-פור-טו, מגיש תיק של 56-60 עמודים על כל שחקן. תיק שעוסק באדם ולא בשחקן. האנטר, למשל, יצא למשימת ריגול אחרי אלכסיס סאנצ'ס ב-2011. האנטר דיווח על השחקן הצ'ילאני של אודינזה שהוא מנגן על פסנתר, חובב טניס וריצות עם הכלבים. הוא אפילו דיווח על כך שאלכסיס אוהב לטפס על עצים. מן הסתם גם דיווח על התנהגותו באימונים ואיך קיבל הוראות המאמן (הכל באישור אודינזה).

כך הוא ורבים אחרים עושים כדי להבין לעומק את הנכס שהם מביאים לקבוצה ומכניסים לחדר ההלבשה. "בסופו של דבר, זה לא משנה מה השחקן עושה על המגרש", הסביר לפור-פור-טו, הסקאוט לשעבר של בורנמות', דס טיילור. "הכל קשור למה שהוא עושה מחוץ למגרש. מוסר עבודה, גישה, מחויבות, האם הוא ווינר, איך הוא מתמודד עם הפסדים. אפשר להסתכל על שחקן על המגרש ולראות שיש לו כישרון, כישורים נפלאים אבל אז אתה רואה דברים באימון שגורמים לך לספקות בקשר ליכולת שלו להביא לביטוי את אותם הכישורים ביום גשום במילוול. האם להביא שחקן שלא יכול להתמודד עם לחץ? שלא מתאמן קשה מספיק? בסופו של יום, אי אפשר שיהיו לך טרמפיסטים בקבוצה. צריך לדעת ששחקנים לא ייעדרו מסיבה כזו או אחרת מהמאמץ הקולקטיבי".

האדם הנכון בזמן הנכון למקום הנכון

על פניו, סקאוטינג תמיד היתה אומנות של מציאת האדם הנכון, בזמן הנכון למקום הנכון.

ארגוני ספורט חכמים מצליחים להימנע או לצמצם את תופעת הדעה הקדומה על שחקנים על ידי הסתמכות על סטטיסטיקות ומודלים אובייקטיביים. ב-FC מיידטלנד , למשל, מודדים שחקנים על פי מדד עולמי (כל השחקנים והמועדונים נמצאים באותה טבלה ונמדדים על פי מדדים סטטיסטיים). מיידטלנד לא שולחת סקאוטים לראות את השחקנים אלא שולחת אותם לתפקד כסוג של בלשים פרטיים. "צפייה בשחקן יכולה רק לבלבל את הדעה בקשר אליו", לפי המנהל הספורטיבי של המועדון, ראסמוס אנקרסן, שרוצה שהסקאוטים שלו "לא יסמכו על העיניים שלהם" ושתפקידם לא יהיה "לבלבל את המודל עם דעות" - אלא להביא נתונים על השחקנים שאי אפשר לראות בסטטיסטיקה - כגון מצב משפחתי, התנהגות ביחס לשחקנים אחרים, התנהגות מחוץ למגרש, בעיות פסיכולוגיות וכו'. "יש לנו סקאוטים שמכסים יותר מ־60 מדינות" אמרו במועדון לאתר פיפ"א, "אנחנו מחפשים את נקודת המבט המתמטית על כל שחקן כדי שלא נשלח מישהו, הוא יתאהב בשחקן ואז ישכנע את עצמו שהוא יכול להתאים למועדון. אנחנו מנסים להיות כמה שיותר אובייקטיביים".

מועדונים רבים אימצו את הגישה הזו של מיידטלנד כלומר, הסקאוטינג האנושי כיום חלק ממערך מבחן. ברדפורד גריפית' מחברת הסטטיסטיקות Scout7 מדגיש: "המטרה שלנו היא לסייע בעצם להבין איך שחקן משחק בקבוצה ואיך הקבוצה משחקת סביבו. עניינים טכניים הם יותר קלים להבנה, אבל אנחנו רואים הרבה יותר קבוצות שמשקיעות המון זמן וכסף בבניית פרופיל חברתי של השחקן לפני שהן מקבלות החלטה לגביו. בודקים מי הוא כאדם ואם הוא יוכל להתאים לפרופיל של הקבוצה שהם רוצים. בודקים את הרקע שלו, את חיי המשפחה שלו, את חיי החברה שלו וזה משתלב עם השאלה - איך הוא יתערבב עם השחקנים האחרים. החשיבות של זה הרבה יותר משמעותית בימינו. פעם זה היה משהו שחושבים עליו רק אחרי שרוכשים את השחקן. היום זה יקבע אם ירכשו אותו".

מועדונים משתמשים בפסיכולוגים כדי לאבחן את המצטרפים החדשים לקבוצה, לעתים גם במבחנים פסיכוטכניים וגם בראיונות - אבל כל אלו הם כלים מודיעיניים מוגבלים. ומועדונים רבים הבינו שהדרך הכי יעילה לבדוק אישיות של שחקן היא על ידי חקירת האישיות שלו על ידי "סקאוט" שמתפקד כמעין בלש פרטי. יש אפילו חברת סקאוטינג שמתמחה בסוג הסקאוטינג הזה: ThinkPRO של כדורגלן נוריץ' לשעבר, פול מקוויי. ב-NBA זה ידוע שקבוצות חוקרות לעומק מועמדים לדראפט. לעתים הן מגיעות עד למורה שלו בכיתה ג' כדי לשאול איך הוא היה כתלמיד (לא צחוק).

כשמשקיעים עשרות מיליונים באדם, זה רק הגיוני לבצע בדיקה כזו מקיפה.