קחו חרס, וספרו לכל אנשי העתיד מי הייתם

ין הרי דכשטיין המחודדים שבקצה הצפוני של האלפים האוסטריים לאגם האלשטאט התכול שוכן הכפר האלשטאט. פחות מאלף תושבים מתגוררים בו, בבתים עתיקים, צבעוניים ואפורי רעפים שמתרפקים על ההר. בקיץ האזור כולו מיוער בירוק בוהק, בחורף השלג עוטף אותו. הכפר כל כך יפה עד שהסינים בנו העתק שלו במחוז גואנדונג.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

במעמקי ההר נמצא מכרה המלח העתיק בעולם, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. הוא בן 4,000 שנה, ועדיין פעיל. בשטחו העצום (65 ק"מ של מנהרות) פועלים 14 מתקני כרייה שמפיקים בכל שנה 550 אלף מ"ק תמלחת. באזור צדדי, 2 ק"מ בעומק המכרה, במין מערה ששטחה 25 מ"ר וגובהה 5 מ"ר, מתגבש פרויקטMemory of Mankind (MOM) — קפסולת זמן שאפתנית במיוחד.

האיש שעומד מאחוריה הוא מרטין קונזֶה (Kunze), קרמיקאי שחי בכפר הסמוך גמונדן עם אשתו מאשה, וחמשת ילדיהם המשותפים ומנישואים קודמים. לפני עשר שנים הוא קרא את הספר עטור השבחים "העולם בלעדינו" ("The World Without Us"), ניסוי מחשבתי שמתאר מה עשוי לקרות לטבע ולסביבה הבנויה אם בני האדם ייעלמו מהעולם. כמי שעוסק בחומר עצמו, עם קריאת הספר קונזה החל לתהות: אולי הדברים היחידים שיישארו מבני האדם יהיו כלים ממתכת, למשל לבישול, ומקרמיקה, כמו אריחי אמבטיה? ואם כך, ייתכן שהדבר הכתוב היחיד מימי חיינו שייכנס אל הנצח יהיה לוגואים של חברות על צינורות ביוב מקרמיקה? האם יש אפשרות שלא נשאיר אחרינו דבר מכל הדברים שאנחנו כותבים כיום, העידן שבו נכתב הרבה יותר מאי פעם?

מטבע עם מפה המובילה למערה; אריחים שמשמרים עבודות אמנות; ומיקרופילם חרוט בקרמיקה שפיתח בעצמו. "המידע שאנחנו מייצרים אינו מוחשי, הוא דיגיטלי, ולכן עלול להיעלם בעתיד" | צילום: MOM

התהיות האלה הולידו את פרויקט חייו של קונזה: שימור הידע האנושי הנוכחי על חומר שישרוד אלפי שנים אחרינו. ואולי צריך לדייק: לא את הידע האנושי הוא מבקש לשמור, ואין לו שאיפה לגבות את כולו. הוא בעצם מבקש לנסות לתפוס את התרבות של בני דורנו; כך למשל האחסון של ויקיפדיה לא נעשה כמקור מידע עבור אנשי העתיד, אלא כדי להראות מה נחשב "ידע" ראוי לכתיבה והפצה במאה ה־21.

לשם כך קונזה פיתח טכניקה מיוחדת שמאפשרת לו להדפיס מידע על אריחי קרמיקה בגודל 20X20 ס"מ, כמו אלה שמחפים חדרי אמבטיה ואמורים להישמר במשך מאות ואלפי שנים. מאז 2012 אריחי הקרמיקה שלו משמרים שלושה סוגי מידע: תוכן שנוצר במוסדות (עבודות שזכו בפרסים, חומר ממוזיאונים, ספרים וגם מידע מהתעשייה הגרעינית, כדי שבעתיד יוכלו לדעת היכן נמצאת פסולת מסוכנת); מאמרי מערכת של העיתונים הגדולים במדינות שונות; ותוכן פרטי, שאנשים שולחים אליו. זה התיעוד החשוב ביותר מבחינתו — אותם טקסטים ותמונות שמגיעים, מכל מדינה ובכל שפה, לאתר האינטרנט של MOM, ממסמכים המעידים על הישגים מקצועיים אישיים עד מתכונים שעוברים בין הדורות במשפחה או תיאור של הופעות מוזיקה מצוינות.

600 אריחי קרמיקה כבר מאוחסנים במערה שלו, ומתבססים על חומרים שקיבל מגופים רשמיים ומאות אנשים פרטיים ברחבי העולם. וקונזה יודע שאף שהפרויקט הזה מכוון לעתיד, הוא גם הולך בכיוון הפוך מהקִדמה. הרי בעשורים האחרונים זנחו את החומר לטובת כל מה שדיגיטלי: אנחנו לא מדפיסים תמונות או טקסטים אלא שומרים וקוראים אותם בענן, כמו גם ספרים ועיתונים. היומנים האישיים היו לבלוגים, המכתבים לאימיילים. רבים מהחפצים שמשמשים חוקרים כדי ללמוד את העבר קיימים כיום רק בפורמטים שאין לדעת אם יתקיימו או יהיו שמישים בעוד מאות ואלפי שנים. לכן קונזה חוזר לקרמיקה, כדי שמשהו פיזי יישאר ויוכל להיחקר. "אני עושה את הדרך ההפוכה, מדיגיטל ואונליין לאריחי קרמיקה", הוא מסביר ל"מוסף כלכליסט". "אני לא מתנגד למכשירים דיגיטליים, הם חשובים, אבל אני משלב בין טכנולוגיה חדשה לחומר ישן כדי לאחסן את ההיסטוריה שלנו, למען העתיד".

קונזה (50) למד באוניברסיטה לאמנויות ועיצוב תעשייתי בלינז, העיר השלישית בגודלה באוסטריה, ולפרנסתו מייצר כלי קרמיקה בסדנה שמתחת לביתו. את שאר הזמן הוא מקדיש ל־MOM, שמציב בפניו אתגרים מורכבים ומחייב חשיבה מתמדת על המהות של הפרויקט, על התוכן המתועד, ועל הדרכים לשמור אותו. עד כה הוא הגה שתי שיטות לאחסון מידע על קרמיקה. הראשונה היא הדפסה דומה לדפוס לייזר צבעוני, שנעשית ברזולוציית 300dpi ושעמידה למשך זמן רב (טכנולוגיה שפיתח עם אנשים נוספים עוד לפני שנולדה קפסולת הזמן). השנייה היא מיקרופילם קרמי, שיטה שפיתח במשך שנתיים ושעובדת כמו מיקרופילם רגיל, רק בהדפסה בתהליכים כימיים על אריחי הקרמיקה, שאחר כך נשרפים בתנור. מיקרופילם שמודפס על אריח אחד מכיל 5 מיליון תווים — כמו חמישה ספרים של 400 עמודים כל אחד. המשמעות של אחסון כזה היא שלארכיון של קונזה בעצם אין מגבלת מקום ממשית.

קונזה במערה. "אין מספיק משאבים בעולם לשימור כל המידע הקיים, ואז תבוא השִכחה הגדולה" | צילום: Antony Lyons

ובכל זאת הוא עובד על עוד פיתוחים. למשל, הוא ניסה ליצור ויניל מפורצלן כדי לשמור מוזיקה. "זה לא עבד", הוא צוחק, "זה לא היה מספיק טוב. אבל אנחנו מנסים. חשוב לשמור מוזיקה כי הצליל של הרחוב ישתנה משמעותית בעוד מאה שנה, ויהיה מעניין לשמוע איך רחוב נשמע בעבר".

למה חשוב לתעד את רעש הרחוב?

"אותי היה מעניין לדעת איך נשמע רחוב לפני מאה שנה, ואני לא לבד בעניין, יש פרויקטים אינטרנטיים שבהם אפשר לבחור מקומות ולשמוע איך הם נשמעו במשך השנים. מעניין אותנו לתעד את הקולות של מקומות שונים על כדור הארץ, וזה אפשרי".

התוכן באריחים מגוון לא רק מבחינת המקומות שמהם הוא מגיע, אלא גם מבחינת אינספור הנושאים שבהם הוא עוסק. "האגודה האוסטרית של בריכות שחייה טבעיות, כאלה שיוצרים בטבע, רוצה לתעד את האופן שבו אנשים יצרו אותן", קונזה מדגים. "אשה אחת ביקשה לתעד את אוסף בגדי הכלבים שלה. היא הסבירה שאנחנו יודעים עד כמה המצרים העריצו את החתולים שלהם כי הם פחלצו אותם; האם מישהו ידע בעוד 5,000 שנה עד כמה כלבים היו חשובים לחברה שלנו? יש אנשים שרוצים לתעד את התחביבים שלהם, החתונה שלהם, התזה שלהם. ולשמחתי מתחיל להגיע גם תוכן מאפריקה ואסיה, כך שבהדרגה נוצר תיאור עשיר של התקופה שלנו מרחבי העולם".

יש דברים שלא תפרסם?

"יש שני דברים שאנחנו לא מקבלים, בהתאם לחוק האוסטרי. הראשון הוא פורנוגרפיה, השני הוא תעמולה נאצית — שאיננה חלק מתיאור ההיסטוריה".

צילומים: Antony Lyons, MOM

מעבר לכך הוא מקבל הכל. האם למישהו בעתיד יהיה אכפת מהסלפי עם סטטיק ובן אל, ממכתב אישי שכתב ילד קטן להורה שלו, מפורטנייט או מתמונות מחתונות? לקונזה אין ספק שזה חשוב. "זו היסטוריה שמסופרת מלמטה למעלה", הוא אומר. כלומר לא כזאת הנכתבת בידי היסטוריונים (אליטה מצומצמת) ובדיעבד, אלא כזאת הנאגרת בזמן הווה בידי כולם, כשכל פיסת מידע אישית היא חלק מתמונה רחבה יותר שמשקפת את התרבות כולה. "בהתחלה כמה ארגונים כמו אונסק"ו מתחו עלינו ביקורת ואמרו שיהיו אצלנו עשרות אלפי חתונות מתועדות, אבל אם זה יקרה זה רק ימחיש עד כמה חתונות חשובות בחיינו".

למה אנשים מעבירים לכם מידע לתיעוד?

"אולי שמת לב, כשתורמים טקסט לא חייבים למסור שם או כתובת מייל, הדבר היחיד שאנחנו מחייבים הוא להשיב לשאלה 'למה אתה חושב שצריך להעביר את הטקסט הזה לעתיד?'. את התשובה אנחנו מאחסנים על אריח הקרמיקה יחד עם הטקסט עצמו, ולפעמים התשובות ארוכות ממנו; גם זה ישמש היסטוריונים עתידיים. ל־80% מהאנשים ששולחים לנו טקסטים יש תשוקה אמיתית להעביר לעתיד משהו שמסביר את ההווה שלנו. אלה טקסטים שגם אם הם אישיים יש בהם ביקורת דתית או על הקפיטליזם, אמירה על המערכות החברתיות. שאר ה־20% עושים את זה כדי להשאיר משהו מעצמם בעתיד. ואנשי העתיד יוכלו לראות איך אנשים חיו, ובמה התגאו. זו הסיבה שהפרויקט נקרא 'זיכרון האנושות' ולא 'מורשת' או 'עיזבון האנושות' — זיכרון ממשיך לחיות גם כשמישהו מת. אולי חלק מהמשיכה שלי לפרויקט הזה היא ליצור משהו שיחיה בעתיד, גם אחרי שאני אמות".

דורות קודמים הותירו אחריהם עדויות פיזיות — ציורי מערות, כלים, ספרים. על האשורים, למשל, למדנו באמצעות מחקר ארכיאולוגי שבחן כתב יתדות על שרידי קרמיקה. כיום, לעומת זאת, "המידע שאנחנו מייצרים אינו מוחשי, ועלול להיעלם בעתיד", מסביר קונזה. "אני לחלוטין לא מצפה שהמידע שאנחנו מאחסנים בענן ישרוד. הטכנולוגיה תשתנה ומכשירים ישתנו ואם לא תמיר את התוכן שלך לטכנולוגיה החדשה הוא ילך לאיבוד. אבל זה יותר מזה: אנחנו מקצים הרבה מאוד משאבים לאחסון, עיבוד ומשלוח של נתונים. כבר עתה השימוש באינטרנט צורך אנרגיה חשמלית כמו כל הצריכה של גרמניה וצרפת יחד. הצריכה הזו אחראית ל־3% מפליטות הפחמן הדו־חמצני בעולם, וזה כפליים מתעשיית התעופה הגלובלית. מסיבות כלכליות ואקולוגיות במוקדם או במאוחר נצטרך להתחיל למחוק מידע באופן מסיבי, כי לא נוכל להרשות לעצמנו לשמור הכל. זו תהיה השִכחה הגדולה".

האתר של MOM מפנה לאתר אחר, שמייצר סטטיסטיקה על האינטרנט בזמן אמת. בעת כתיבת שורות אלה השעה 21:00 בישראל, ולפי האתר בתאריך הזה, מחצות עד 21:00, נשלחו יותר מ־218 מיליארד מיילים, נצפו כמעט 6 מיליארד סרטונים ביוטיוב, הועלו כ־67 מיליון תמונות לאינסטגרם, בוצעו 267 מיליון שיחות סקייפ ופורסמו 633 מיליון ציוצים בטוויטר. יחד עם פעולות נוספות שמנוטרות באתר, מדובר בסך הכל בטראפיק של 7 מיליארד ג'יגהבייט, שצרך 3.3 מיליון מגהוואט חשמל ופלט 2.8 טונות פחמן דו־חמצני. וחוות השרתים הממשיות שמאחסנות את הענן האמורפי נהפכות לעצומות בגודלן ודורשות השקעות נדל"ן ותשתית גדולות ויקרות; במדינת נבאדה, למשל, מוקמת כעת חוות שרתים על שטח של 600 אלף מ"ר. כלומר החלל הממשי שבו אנחנו מאחסנים הכל דיגיטלית אינו אינסופי והוא גם לא זול.

וכשהשִכחה הגדולה תתחיל, אומר קונזה, "המחיקה לא תהיה מאורגנת; לא יהיה מיון של מה שרוצים ולא רוצים לשמור. אלגוריתמים ישוטטו באינטרנט וימחקו מה שאנשים ניגשים אליו מעט מאוד פעמים או שאינו מעודכן. 99% מהדברים ברשת כנראה יימחקו, אף שיש דברים שצריך לשמור ולהעביר הלאה. למשל בלוגים, שהם מראה מיידית של התקופה שלנו — כמו יומנים כתובים מהעבר, דורות עתידיים יוכלו להבין את ההווה שלנו באמצעות הבלוגים. לכן צריך לשמור אותם גם אחרי שהמחברים שלהם ימותו. אבל אם כותבי הבלוג יפסיקו לעדכן אותו או ימותו, או שכרטיס האשראי שלהם לא יהיה בתוקף, במוקדם או במאוחר הפלטפורמה תמחק את הבלוג. זה ייצור חברה שאולי תזכור מה קרה לפני מאות שנים, אבל לא תוכל לזכור את העבר הקרוב שלה, כמו באלצהיימר, כשאתה יכול לזכור מה קרה בילדות שלך אבל לא מה קרה אתמול. ההווה עומד להימחק".

אז הוא רושם אותו, בלי לדעת לאן כל זה הולך. "יש שני אופקי זמן שאני רואה לפרויקט הזה. הראשון הוא בעתיד הקרוב מאוד — אולי הנכדים שלנו או אנשים בעוד מאה־מאתיים שנה ייזכרו שהיה ארכיון כזה ויחפשו אותו, כי המידע שיש בו יהיה נחוץ להם. התרחיש השני הוא הרבה מעבר לאנושות, בעוד אלפי שנים, כשתיווצר אינטליגנציה דומה לשלנו".

כדי שאנשי העתיד יֵדעו להגיע למערה, קונזה מפזר מין מפות אוצר שמובילות אליה. הוא מייצר מטבעות קרמיקה בגודל של מטבע דולר ומחלק "טוקן" אחד כזה לכל מי שתורם טקסט ל־MOM או מעורב בפרויקט באופן אחר ("עד כה הפצתי מאות כאלה"). בצדו האחד של כל אסימון כזה חרוטה מפה של אירופה, שבה צלב מסמן את מיקום המכרה באוסטריה. בצדו האחר מצוירים אגם האלשטאט וקריסטל מלח, שרטוט פשטני של ארגזים והלוגו של MOM, זה שמעטר את הארגזים והאריחים שבתוך המכרה. מי שימצא את האסימונים וינסה ללכת בעקבות מפת האוצר יהיה זקוק לידע דומה לזה שלנו בגיאולוגיה, מיפוי ולינגוויסטיקה. ידע דומה יידרש ממי שימצאו את MOM וינסו לפענח את הידע שנמצא בו, אבל קונזה מנסה לעזור להם כבר עכשיו — ומכין פיקשנרי (מילון בתמונות), בסיועם של בלשנים. "יהיו בו הרבה מאוד תמונות ומצבים שיתוארו באותיות ומשפטים, ולצדם ידע תיאורטי על דקדוק, מבנה משפטים ומילונים. כך שאם למי שימצא את זה לא יהיה שום ידע על השפה, ניתן להם דרך שימושית להבין את השפות הנוכחיות שלנו".

 

להאזנה לפודקאסט
לחץ כאן

נכון לעכשיו, קונזה ואנשים שמאמינים בפרויקט — בלשנים, ארכיאולוגים, היסטוריונים ועוד — עובדים עליו בזמנם החופשי, ובהתנדבות, וגם את המערה הם קיבלו בחינם, לנצח. אבל מימון מוסדר יוכל לקדם אותו יותר. "בוויש־ליסט שלי מופיע ספונסר גדול שאומר שזה פרויקט נהדר ומממן אותו, כדי שהרבה אנשים יוכלו לעבוד בו ולהקדיש לו 100% מזמנם", אומר קונזה. בינתיים הוא מכין את אריחי הקרמיקה לבד, ומגייס קצת כסף בדרכים יצירתיות: מי שתורם טקסט ותמונה יכול לקנות עותק שלהם על אריח כמזכרת, כשהמחיר, למען ההגינות, נגזר מההכנסה הממוצעת לנפש במדינה שלו (כלומר שוויצרי וניגרי ישלמו מחירים שונים תמורת אותו אריח); ובחודשים הקרובים קונזה מתכנן קמפיין מימון המונים.

לקחת על עצמך פרויקט עצום, להשאיר משהו אחרינו מהמאה ה־21. אתה מרגיש את כובד האחריות?

"לא", קונזה מפתיע. "אני רק יוצר את האפשרות אבל לא לוקח את האחריות. האחריות היא של הקהילה הגלובלית — ונראה מה היא תעשה עם זה".