אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
אני גיטרה: התערוכה "מלודיות של נזק ודאי (אופוס 3)" צילום: יובל חן

אני גיטרה: התערוכה "מלודיות של נזק ודאי (אופוס 3)"

נעמה צבר לוקחת גיטרות שבורות, דימוי של גבריות כוחנית, מחברת אותן מחדש ומזמינה נשים לנגן בהן: "אני רוצה לכתוב היסטוריה במקום עם שליטה גברית"

10.01.2019, 08:38 | רעות ברנע

"אני מזמינה גיטרות חדשות, מכוונת אותן ושוברת אותן. בצורה שבה הן נשברות אני מניחה את החלקים השונים וכך הם מוצגים", מתארת האמנית נעמה צבר, שתערוכתה "מלודיות של נזק ודאי (אופוס 3)" מוצגת בימים אלה (עד 9.2) במרכז לאמנות עכשווית CCA בתל אביב. "את השברים אני מחברת לרצפה, ואז מחברת ביניהם סטים חדשים של מיתרים. הגיטרות מקבלות צורה לא קונבנציונלית".

קראו עוד בכלכליסט

צבר והגיטרות שיצרה, המוצגות בתערוכה במרכז לאמנות עכשווית (CCA) בתל אביב. "ברגע שמוסיפים לאמנות סאונד, היא מתרחבת", צילום: יובל חן צבר והגיטרות שיצרה, המוצגות בתערוכה במרכז לאמנות עכשווית (CCA) בתל אביב. "ברגע שמוסיפים לאמנות סאונד, היא מתרחבת" | צילום: יובל חן צבר והגיטרות שיצרה, המוצגות בתערוכה במרכז לאמנות עכשווית (CCA) בתל אביב. "ברגע שמוסיפים לאמנות סאונד, היא מתרחבת", צילום: יובל חן

הגיטרות השבורות־מחוברות הן התשתית לפרפורמנס שהציגה עד כה בדאלאס, בבואנוס איירס ובישראל, שבו נשים מוזיקאיות, ובהן נעמה עצמה, מנגנות במשך 35 דקות בשברי גיטרות, כשהן כמעט נכנסות לתוכם — שוכבות על הכלי או רכונות כלפיו על הרצפה ויוצרות יצירה שלא תבייש שום תזמורת מקצועית. בתערוכה המוצגת כעת ב־CCA מוזמן הקהל לראות את האובייקטים ולנגן בהם. החוויה הזאת לא דומה לחוויית צפייה בתערוכת אמנות רגילה, אבל גם לא דומה לצפייה במופע מוזיקלי — יש בה כל הזמן התרחשות ולכן המבט נגרר בכל פעם אל מוקד אחר, אל מוזיקאית אחרת והכלי בו היא מנגנת, ובכל התבוננות כזו יש גילויים חדשים.

המשתתפות במופע לא נודדות עם צבר, ובכל יעד היא מרכיבה להקה של מוזיקאיות מקומיות שהיא בוחרת ועושה איתן חזרות אינטנסיביות במשך שבוע. "ההשתתפות היא חוויה אינטימית מאוד, פגיעה כמעט, של נוכחות גוף בתוך פרפורמנס. אנחנו רוב הזמן על הרצפה והקהל נמצא מעלינו. המטרה שלי היתה להכניס את המשתתפות למערך הזה ממקום של כוח, אבל להשאיר גם מקום פגיע. העובדה שאני בוחרת לפרפורמנס הזה נשים בלבד (או ליתר דיוק: כאלה המגדירות עצמן נשים או לא קונפורמיסטיות מבחינה מגדרית) היא כדי לכתוב היסטוריה מגדרית חדשה במקום שיש בו לרוב שליטה גברית".

אף שבישראל עדיין לא מכירים אותה מספיק, בעולם צבר (36) היא אחת הנציגות האמנותיות הבולטות שלנו. זה עשר שנים היא חיה ועובדת בניו יורק, ומציגה המון. רק בשנתיים האחרונות העלתה חמש תערוכות יחיד בארה"ב ועוד תערוכות בשוויץ, בואנוס איירס, בלגיה וישראל. היא מיוצגת על ידי גלריה דביר המקומית וגלריה Kasmin הניו־יורקית.

אובייקט מהתערוכה, צילום: Carolina Bonfanti אובייקט מהתערוכה | צילום: Carolina Bonfanti אובייקט מהתערוכה, צילום: Carolina Bonfanti

הסאונד, שעומד במרכז הפרפורמנס והתערוכה, הוא אחד המדיומים האמנותיים שמלווים אותה מראשית דרכה. "כבר ב־2008 התחלתי לעסוק בדימוי האיקוני של שבירת הגיטרה — דימוי גברי שנוכח מאוד ברוקנ'רול. העבודה הראשונה בנושא היתה גיטרה שלא מצליחה להישבר במהלך הופעה והניסיון הזה הופך לסוג של תבוסה. לאורך השנים גם טיפלתי במוטיב הגיטרה בהכפלה: יצרתי ממנה פסל ששתי נשים יכולות לנגן עליו במקום הכלי הסוליסטי שהיא באמת. החזרה לאובייקט הזה בתערוכה הנוכחית היא מהנקודה שבה באיזשהו מובן הוא נגמר. רגע אחרי השבירה צריך לחשב מחדש את החלקים ולהכניס אותם לסדר. האובייקט הוא כבר לא רק אובייקט, הוא נהפך להיות מקום. צריך להכניס את הגוף כדי לנגן בו. נוסף על כך, אין מוקד אחד של חשיבות, אלא הרבה מוקדים, פיזור של נקודות כוח".

למה דווקא מוזיקה?

"שנים ניגנתי על פסנתר ועל גיטרה חשמלית ואפילו היתה לי להקה בארץ. מוזיקה היא האהבה הראשונה שלי, זו אמנות שעובדת עליי, על הגוף שלי, מרגיעה אותי, מפעילה אותי. יש משהו בז'אנר הזה של אמנות סאונד שלא פועל רק בממד הוויזואלי. אפשר תמיד להיכנס לגלריה ולחוות את הסביבה הפיסולית, אבל ברגע שמתווסף אליה סאונד, העבודות מתרחבות, הקריאה מתרחבת. זו כבר לא רק עבודת אמנות, אלא כלי נגינה, אפילו ריקוד. טשטוש הגבולות האלה חשוב, גבולות צריכים להיות פחות ופחות רלבנטיים בדרך שבה אנחנו חווים היום".

לערב פתיחת התערוכה, שבה גם עלה הפרפורמנס בשלושה סבבים, הגיעו כל בכירי עולם האמנות המקומי. "אני כבר עשר שנים לא פה ויש לי מערכת יחסים מורכבת עם ישראל. באיזשהו מקום הלב שלי תמיד יהיה כאן, אבל אני יכולה לראות דברים מהצד בצורה הקרה יותר כי החוויה שלי היא לא יומיומית".

כמה חשוב לך להיות נוכחת בסצנת האמנות המקומית?

"גם. יש פה אמנים מדהימים ואוצרות נהדרות ואני מאמינה מאוד בגלריה שלי. אבל פחות נראה שישראל תהיה יום אחד מקום מזמין עבור אנשי יצירה. הקיום פה די קשוח. אני נהנית מהחוויה הניו־יורקית האמנותית שלא מתחבאת מפוליטיקה ומעיסוק בסוגיות היום".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות