המשבר בענף האופנה: בזברה חוששים מתרחיש הוניגמן

הקפאת ההליכים הכושלת של רשת הוניגמן, לפני כמעט שנה, הצליחה להכניס לחרדה את עולם האופנה. בבקשת ההקפאה לזברה יש לכך רמז, כשהחברה ביקשה למנות לה נאמן מנוסה בלבד והביעה חשש מהפעלה הפסדית.

בפברואר 2018 פנתה הוניגמן, שמנתה אז כ־139 סניפים, בבקשה להקפאת הליכים עקב חובות של קרוב לרבע מיליארד שקל. הנאמנים קיבלו שני נכסים לעבוד אתם: הראשון הוא מלאי בשווי 120 מיליון שקל שישב בחנויות ובמחסנים והשני הוא בעלי הרשת, האחים הוניגמן, שהסכימו למסור נכסים ורכוש בשווי עשרות מיליוני שקלים לטובת הסדר נושים.

מיכה ויעקב הוניגמן בדיון על הקפאת ההליכים בבית המשפט. הנושים נאלצו למחוק סכומי עתק | צילום: אלעד גרשגורן

אם הכל היה הולך כשורה, הרשת אמורה היתה להימכר תמורת 60-50 מיליון שקל לפחות. זה לא אמור היה להיות קשה במיוחד לנוכח העובדה שמדובר ברשת עם פריסת חנויות מעוצבות במיקומים מצוינים, ועם מלאי שכאמור לבדו היה שווה לרוכש יותר ממה שהוא ישלם תמורת העסקה כולה. כשמוסיפים לסכום את תרומת הבעלים, די בקלות אפשר לגבש הסדר נושים סביר שכולל החזר של כ־50% מהחובות.

אבל מה שקרה לבסוף היה רחוק מאוד מהתוכנית הזאת, ומדובר כנראה באחת מהשמדות הערך הגדולות והמהירות בהיסטוריית ה"הבראות" של עולם חדלות הפרעון בישראל. כמה חודשים לאחר מכן מכרו הנאמנים את המותגים, הציוד והמיקומים בפחות מ־10 מיליון שקל. עם הסכום הזה אי אפשר לעשות הסדר, מה שאומר שהרשת עברה לפירוק, הבעלים לפשיטת רגל, והבנקים ויתר הנושים נאלצים למחוק סכומי עתק.

דו”ח שהגישו לאחרונה הנאמנים מחדד עוד יותר את עומק הכישלון: עלה ממנו שבזמן הקפאת ההליכים מכירות הרשת הכניסו לקופתם כמעט 67 מיליון שקל — סכום עצום. לאן נעלם? לפי הדו”ח, ההוצאות באותה תקופה הסתכמו ב־64 מיליון שקל והנתון הזה לא כולל את ערך המלאי (שכלל לא הובא בחשבון) אלא דמי שכירות, שכר עובדים ומסים. במלים אחרות: המלאי היקר של הוניגמן "נשרף" בהפעלה בזבזנית.

מה שעולה למעשה מהתיאור הזה הוא שמצבם של הנושים אחרי הקפאת ההליכים היה גרוע בהרבה מכפי שהיה ביום הקריסה: אם ביום הקריסה היו חובות פלוס מלאי, אחרי ההקפאה היו אותם חובות — אבל הפעם בלי מלאי ובלי כסף בקופה. המצב הזה סותר את המטרה שבבסיס תחום חדלות הפרעון שהיא שיפור מצבם של הנושים והאיסור להרע את מצבם.

ומה שעוד אפשר ללמוד מהסיפור הזה הוא כמה חשוב גיבוש מהיר של תוכנית הבראה שמעבירה רשת מפסידה לרווחיות, או לפחות לאיזון. לפעמים למשל עדיף "להיפטר" מהמלאי במכירת חיסול בתוך שבועיים, במקום להשאיר חנויות פתוחות שלושה חודשים ולשרוף את כל ההכנסות.