בתנועה: ממריא ברוח

קומיקאי אחד אמר פעם שזה מדהים שאנחנו מקטרים על שיבושים בטיסות ושאר ייסורי תעופה, ומתעלמים מכך שמטוסים ענקיים מסיעים אותנו לשחקים. זה קומיקאי שהוא זבל של בן אדם, אבל פה הוא צודק לגמרי. עם זאת, אחרי שבועיים של עבודה מאומצת הייתי זקוק נואשות לטיסה נעימה, אבל בלבי ידעתי שלא אזכה לכך.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

מלכתחילה טיסות מהארץ אינן פשוטות, משום שרובן יוצאות בשעות שבהן נמלי תעופה אחרים בעולם ישנים שנת ישרים. אחרי פרידה מההורים ומהחברים נותרו לי שעתיים לישון, שלא התגשמו בגלל צרחות של שיכורים למטה ברחוב. לא הערתי להם כי הייתי עייף מכדי לקום, אז פשוט שכבתי שם, שוקע אט־אט בשינה, ואז ניעור ממנה לקול השאגות. הייתי אדיש יותר מאשר כועס, ובעיקר עצוב. בסוף קמתי וכתבתי מכתב לחבר שהעליב אותי. מכתב ארוך מאוד שלא הייתי צריך לשלוח כנראה, אבל מילא, אין מה לעשות עכשיו.

איור: שמרית אלקנתי

העייפות מלמדת אותנו לקבל את העולם על פגמיו. הלילה הזה היה אמור לרגש אותי, הרי הוא נועד להביא אותי בחזרה אל היפות שלי, אבל הייתי אחוז חרדה. חשתי שביני לבינן עומד סיוט. טיסה רעה דומה לטריפ רע. זה לא נגמר עד שזה נגמר, ועד אז הרגליים מתנפחות, העיניים מאדימות, הגוף ממריא והנפש נקברת.

הטיסה ארצה הכינה אותי לאכזבות. אל על שנמכו בדרמטיות את התזונה בטיסות. במקום מגש סעודה צנוע ועגלת משקאות הגיע סנדביץ' בעטיפת ניילון ובקבוקון של מים מינרליים. הסנדביץ׳ הכיל עוף יבש משוח בעיסה אדמדמה, ולא היה בו אפילו עלה אריסטוקרטי יחיד של חסה. אי אפשר שלא להעריץ את אל על. הנה חברה שנתונה למטר של תלונות מצד נוסעים מותשים, ובלב הסערה, בגובה 30 אלף רגל, היא מבצעת מעשה חלוצי ומוותרת על ארוחת הצהריים.

בהלוך לפחות המראנו בשעה סבירה. כדי לטוס בחזרה כיוונתי שעון לשתיים בלילה. יצאתי לרחוב, טרוט עיניים ומרוקן־נפש. תל אביב של ליל יום ראשון חורפי שקטה הרבה יותר מכפי שמבטיחים לתיירים. היא די נעימה ככה, ובכל זאת בגלגול המזוודה ברחובות גיליתי כי השיר "הולך נגד הרוח" מתחבב עליי מחדש.

מונית שקטה, רכבת עייפה ובום! הנה נתב"ג בהתפרצות געשית־אנושית. העייפות מלמדת אותנו לקבל את העולם על פגמיו. עמדתי בתור בשקט פנימי מפתיע, כמעט שעה, בין משפחות חרדיות גדושות בילדים מתוקים ובין קבוצות חברים העושות את דרכן לחופשות סקי עליזות. הרגשתי בודד מאוד, אבל יש יופי בבדידות. עומד אדם לבדו באור עז בחדר עצום באישון לילה. הוא חייב לגלות משהו חדש על עצמו. בכל מקרה אסור לו להביט יותר מדי סביבו, אחרת יחוש אימה מצמיתה מנוכחותה הטוטליטרית של בר רפאלי.

יש דברים שאני יודע על עצמי כבר מזמן: אני איש רחב כתפיים שלא נוח לו במושב אמצעי. כמובן קיבלתי מושב אמצעי, ועוד בשורה שמושביה לא נוטים לאחור. מובן שיכולתי לשלם מראש על בחירת מושב, אבל נאלצתי לשלם בנפרד על מזוודות, וחשתי שדוד משום שלא השקעתי בזה.

"אפשר לעשות משהו?" שאלתי ברפיון.

"אתה יכול לשדרג לביזנס ב־700 דולר במטוס", הציעה דיילת הקרקע הריאלית.

בדיעבד, אלה היו המילים היחידות שאמרתי כל הלילה מלבד "תודה". הגשתי לה את כרטיסי ביד תשושה מכדי שתהיה זועפת, וירדתי במורד השרוול. הוא כמובן הוביל לגרם מדרגות שירד אל הלילה הקר ואל האוטובוס.

העייפות מלמדת אותנו לקבל את העולם על פגמיו, וגם הזיקנה עוזרת. בגיל אחר, בלילה אחר, הייתי עושה סצנה, הייתי חוטף את המטוס למלאווי ובלבד שאקבל מושב נשען. הפעם לא התחרפנתי, דיברתי בנימוס. דיילת מקסימה מצאה לי מחליפה והעבירה אותי למושב במעבר, אבל ליד בית השימוש. בכל פעם שהתחלתי להירדם, בא מישהו והתנגש בידי או ברגלי, מוודא שאנחת במרסיי כשבאמתחתי לא מעט מאותה עייפות יעילה וחינוכית כל כך.

 

להאזנה לפודקאסט
לחץ כאן

מדהים להיות אדם מעופף, לעמוד באור העז של אולם קבלת המזוודות, להביט במסוע זז ואז נעצר ונותר דומם שעה ארוכה, ולקבל את כל זה משום שאין ברירה. אין מה לבעוט במסוע. אין מה להתלונן על העולם ועל הסנדביצ'ים בניילון. זה לא יועיל. הגעתי ליבשת אחרת. זה הסיפור הגדול. אני כל כך הרוס ובודד, ומרגיש כאילו פרשתי כנפיים וטפחתי בהן שוב ושוב ושוב בקור של הלילה האינסופי הזה עד שהגעתי לכאן. אבל עוד מעט תיפתח הדלת שמעבר לשלט הירוק, עיניי ילכו לאיבוד בהמון הממתינים, ופתאום הן יפגשו בשתיים אחרות, וכבר לא יהיו באיבוד.