צילום: Joachim Wall Copyright. IWMF 2017
סיפורה של קים ואל: לחלץ את הזיכרון מצוללת המוות
באוגוסט 2017 יצאה קים ואל לראיין את פטר מדסן, "אלון מאסק הדני", בצוללת שלו. עשרה ימים לאחר מכן נמצאה גופתה המבותרת. בשיחה עם כלכליסט מספרים הוריה על הכאב והצורך להנציח את בתם: "מגיעה לקים הכרה"
מחוץ לחדר השינה של קים ואל בבית הוריה שבטרלבוי, עיירה בדרום שבדיה, תלויות 30 תמונות משפחתיות — אחת מכל שנה משנות חייה. הוריה יוקה (יואכים) ואינגריד התעקשו לשמר את המסורת הזאת במשך שנים ארוכות, והתמונות נלקחו בחצר האחורית של ביתם. בתמונה הראשונה קים בת שנה, ואחיה הצעיר טום עדיין עובר בבטן של אינגריד. בתמונה האחרונה קים היא כבר אישה בת 30, לבושה בשמלת גולף שחורה ושפתיה משוחות באודם אדום. אינגריד התקשתה לאסוף את בני המשפחה לצילום האחרון, כי טום היה עייף ממשמרת לילה וקים מיהרה לנסוע למאלמו לאסוף את בן זוגה. התמונה צולמה ב־9 באוגוסט 2017. למחרת קים נרצחה.
"צלצול הטלפון הצווחני חותך את דממת הלילה. השעון שמאיר על התקרה מראה את השעה 5:31. לפנות בוקר של ה־11 באוגוסט 2017. הקול בצד השני של הקו מדבר מהר ובעצבנות. וכך מתחיל הסיוט, אותו סיוט שלעולם לא נתעורר ממנו". במילים אלה נפתח ספרם של אינגריד ויוקה, "הספר של קים ואל: קול שנדם", שמוקדש לבתם העיתונאית עטורת הפרסים שפרסמה כתבות בכלי התקשורת הכי נחשבים, ובהם "הניו יורק טיימס", "גרדיאן" ומגזין "טיים". הפרשה סוקרה בהרחבה בעולם, בין היתר בשל זהותו של הרוצח — הממציא האקצנטרי פטר מדסן, שזכה לכינוי "אלון מאסק הדני".
"התחלתי לכתוב כמעט באותו יום שבו גילינו שקים נעדרת", מספרת אינגריד ל"כלכליסט". "זה התחיל כיומן שנועד לעזור לנו לזכור, ובשלב מסוים החלטתי שזה צריך להיות ספר, אפילו בעותק בודד עבורנו. במהלך כל התהליך הארוך של החקירה, המשפט וגזר הדין, פורסמו 100 אלף כתבות שהתמקדו בגבר שרצח אותה. זה הזמן שקים תקבל הכרה, ושהעולם ילמד עליה ועל הישגיה".
הספר ראה אור לפני כחודשיים בשבדית, ותרגומו לגרמנית ולאנגלית (בידי אגנס ברום) יראה אור בשנתיים הקרובות. במקביל הבמאי המוערך טוביאס לינדהולם ("ניצוד") עובד בימים אלה על מיני סדרת פשע חדשה, "החקירה", שתתמקד בבלש החוקר; ואפילו הקולנוענית הישראלית דבורית שרגל עובדת על סרט תיעודי עצמאי על הפרשייה בשם "הרצח בצוללת".
פטר מדסן בן ה־48 היה אחת הדמויות האהובות בדנמרק. יזם, איש עסקים, ומהנדס אוטודידקט, שבנה לעצמו צוללת לצורכי מחקר והרפתקאות ושאף להיות האדם הפרטי הראשון שמשגר את עצמו לחלל.
ב־10 באוגוסט 2017 עלתה קים ואל לצוללת של מדסן כדי לראיינו. שעתיים לאחר מכן היתה אמורה להתלוות לארוסה במסיבה, אך מעולם לא הגיעה. כשהמשטרה התערבה מדסן טען כי הוריד את קים במזח בערב היעלמותה. לאחר כמה שעות הוא שינה גרסה וטען שקים מתה בצוללת כתוצאה מכך שדלת נפלה עליה, והוא עשה לה קבורת מלחים.
עשרה ימים לאחר מכן נסחפו חלקים מגופתה המבותרת לחופי האי אמאגר בקופנהגן, מחוברים לחלקי מתכת כבדים שנועדו להטביעם. נתיחת הגופה העלתה כי ואל נפלה קורבן לתקיפה ברברית באמצעות מברגים מחודדים וסכינים שהוחדרו לאיברי המין שלה, ואיבריה נוסרו בעודה בחיים.
מדסן ניסה גם להטביע את הצוללת כדי להעלים עדויות, אך לבסוף הורשע ונשפט למאסר עולם. "בתנו יצאה לרדוף אחרי כתבה", כתבו הוריה של קים בפתיחת ספרם, "אך במקום לכתוב כותרות, היא נהפכה לכותרות".
אבל לפני החקירה והרצח, היתה קים ואל. מסיבה זו, נקטה אמה בשורת פעולות שנועדו להבטיח שמילותיה של קים יחיו לנצח. פרט לספר, היא הקימה קרן מלגות לתמיכה בעיתונאיות עצמאיות צעירות, שגייסה קרוב ל־400 אלף דולר עד כה, וארגנה מרוץ לזכרה.
"קים היתה מאוד סקרנית, מאז שהיתה קטנה", מספרת אינגריד על בתה. אינגריד היתה כתבת מקומית ובעלה היה צלם עיתונות, והתשוקה לסיפורים ולעשיית צדק עברה לקים בגנים. כך למשל, כשחשה קים שהסיפורים שהוקראו לה לפני השינה הפכו קצרים ומעטים מדי, היא לימדה את עצמה לקרוא. וכשהעץ בגן שלה עמד בפני כריתה כי היווה סיכון לילדים, היא וחברתה הפכו ל"מחבקות עצים" במטרה להגן עליו. 25 שנה לאחר מכן, העץ עדיין עומד במקומו.
קים פסעה בדרך של הוריה ונהפכה לעיתונאית. "היא לא הרימה ידיים עד שקיבלה תשובה שהניחה את דעתה", מספרת אינגריד, "היא גילתה עניין כן ב'אנשים הקטנים' ובסיפורים שלהם, ורצתה להוות שופר עבורם, לא עבור אנשים עם כוח".
לאורך הקריירה שלה, פרסמה ואל כתבות מרשימות, תוצר של עבודה מאומצת, לעיתים של כמה חודשים, כמעט תמיד תוך כדי מגורים במקום שכתבה עליו. "היא הייתה גאה במיוחד בכתבה על איי מרשל שבה היא והקולגות שלה סיפרו לעולם סיפור חשוב מאוד על פסולת גרעינית, תוצר של ניסויים שערכו בו האמריקאים. מתחילת דרכה היא הייתה טובה מאוד בלמצוא את הסיפורים הנכונים".
למרות הטרגדיה האישית, כשהיא נשאלת אם תמליץ על מקצוע העיתונות לנשים צעירות, אינגריד אינה מהססת. "עיתונות היא העבודה הכי טובה שיכולה להיות. אני יכולה להמליץ עליה מבוקר עד לילה, אף שיש הרבה בעיות כיום כמו שנאה שמופנית לעיתונאים, קיצוצים כבדים ופייק ניוז. עיתונאים ראויים לכבוד על עבודתם החשובה כמגיני הדמוקרטיה".
2 תגובות לכתיבת תגובה