צופן דה־וינצ'י: הבינה המלאכותית משנה גם את עולם האמנות

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

קשה לדבר על אמנות בינה מלאכותית בלי להסביר מהי, ועוד יותר קשה להסביר מהי בדיוק. אפשר לומר שזו אמנות שנוצרת באמצעות אלגוריתם שמוזן על ידי אמן בשר ודם. כלומר סוג של שיתוף פעולה. למשל, "דיוקנו של אדמונד בלאמי" המדובר נוצר באמצעות אלגוריתם שהוזן ברצף של 15 אלף דיוקנאות שצוירו בין המאה ה־14 למאה ה־20, ויצר דימוי חדש שדומה לאלה שאותם סרק. לאחר מכן הוצג הפורטרט בפני אלגוריתם אחר, שאומן להבחין בין דימויים שנוצרו על ידי אנשים לבין כאלה שנוצרו באמצעות מכונות, עד שהצליח לשטות בו לחשוב שהוא נוצר בידי אדם אמיתי.

צילום: Christie’s

המכירה בכריסטי'ס היתה הפעם הראשונה שבה אמנות שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית מוצעת למכירה על ידי בית מכירות נחשב. זאת אבן דרך היסטורית בעולם האמנות, ושיא ברצף אירועים שהתקיימו בחודשים האחרונים והפכו את אמנות הבינה המלאכותית לאחד הז׳אנרים המסקרנים והמדוברים בסצנה הבינלאומית: במוזיאון הגרנד פאלה בפריז התקיימה באפריל תערוכה גדולה שסקרה את מדיום אמנות המחשב מראשית שנות החמישים (מתברר שכבר אז היה קולקטיב אמנים ששמו The Algorists, שפיתח את התחום אך לא זכה להכרה) ועד היום.

באוגוסט נפתחה בניו דלהי, הודו, גלריה מסחרית ראשונה לאמנות בינה מלאכותית: Nature Morte, שהציגה עבודות של שבעה אמנים חלוצים בתחום וטענה כי זאת מהפכה ששקולה להופעת הצילום והווידיאו, שיצרו שינוי משמעותי בעולם האמנות ובשפה שבה אמנים פועלים. "זאת אחת הפעמים הראשונות בקריירה שלי שאני רואה את תחילתה של תנועה", אמרה מנהלת הגלריה. "אני מרגישה כאילו אנחנו על סף של משהו גדול למדי".

המכירה של "דיוקנו של אדמונד בלאמי" היתה אמנם סנסציה, אך האלגוריתם שעמד מאחוריו הוא די בסיסי ושכיח בקרב אמני הבינה המלאכותית בשנתיים האחרונות. באתר של Barrat Robbie, אחד האמנים הבולטים בז'אנר, אפשר לראות עוד דוגמאות רבות ומוצלחות ליצירות מסוג זה. אחת מהן היא סדרת ציורי העירום שנוצרו באמצעות האלגוריתם על בסיס ציורים שנלקחו מ־WikiArt (מאגר של יצירות אמנות). בסדרה זו, הדיוקנאות שהתקבלו היו לא ריאליסטיים במכוון. "המכונה כשלה בניסיון ללמוד את כל התכונות המתאימות של דיוקנאות בעירום", נכתב בדף האמן, "ובמקום זאת נוצר מין ציור מינימליסטי עם כתמים סוריאליסטיים של בשר".

בדצמבר הוצג ביריד האמנות החשוב "סקופ" שבמיאמי האלגוריתם AICAN, שנולד במעבדה החלוצית לאמנות ובינה מלאכותית באוניברסיטת Rutgers, ומתיימר לקחת את יכולות הלמידה של הבינה המלאכותית צעד קדימה. לא רק לסרוק ולמצות יצירות היסטוריות, שעל בסיסן תיווצר יצירה חדשה, אלא גם להפעיל עליהן יכולות של חשיבה אנושית לא־מודעת, כלומר להפגין יצירתיות אמיתית שתיוולד מקונספטים חדשים. ביריד הוצגו עבודות שנוצרו משיתוף פעולה בין האלגוריתם לבין שני אמנים: טים בנגל (Bengel) ודווין גרקניאן (Gharakhanian), ונמכרו בטווח של 8–25 אלף דולר.

"ההבדל בין שימוש באסיסטנטים אנושיים לבין אלגוריתם הוא לא אבסולוטי כל כך", אומרת זילינסקה, "אנחנו בעצמנו, באופן מסוים, מורצים על ידי אלגוריתם. גופינו מונעים על ידי DNA"

גם בישראל אפשר לראות ניצנים של אמנות בינה מלאכותית. השנה נפתחה במחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל מעבדה ניסיונית המשלבת בינה מלאכותית עם פיסול, בהנחייתו של ד"ר ערן ארליך, ראש המחלקה, ובניהולו של האמן סשה סרבר. בלב המעבדה מתקיימת עבודה עם תוכנת בינה מלאכותית, "בוטס 101", שאותה כתב הארכיטקט אייל ניר. החידוש בתוכנה הוא שאפשר לתקשר איתה בשפה רגילה: כל אחד יכול לכתוב לה איזה גרפיקה, ציור או פסל הוא רוצה ליצור ובתוך שניות היא מייצרת קובץ מוכן להדפסה במדפסת הקרמית שנרכשה למחלקה.

לפני שבועיים התקיים באוניברסיטת בן גוריון כנס בינלאומי ראשון בנושא אמנות, עיצוב ובינה מלאכותית, יוזמה משותפת של בצלאל ואוניברסיטת בן גוריון. פרופ׳ ג׳ואנה זילינסקה (47), ראש המחלקה לניו מדיה ותקשורת באוניברסיטת גולדסמית׳ ואחת האורחות המרכזיות בכנס, חוקרת את הנושא בשנים האחרונות מפרספקטיבה פילוסופית וביקורתית. "סיפור המכירה בכריסטי'ס מעניין במובן הזה שהוא מעורר אנשים לשאול אם גורם לא אנושי יכול לייצר אמנות. הוא שם על השולחן את המחשבות שלנו על מקוריות, שאלת המחבר, זכויות יוצרים וכו’", היא אומרת בשיחה עם "מוסף כלכליסט".

הטענה העיקרית נגד אמנות בינה מלאכותית היא שמערכות עיבוד מידע לא יצליחו לחקות הדמיה של חשיבה אנושית והיגיון, במיוחד חשיבה יצירתית. אבל יש חוקרים שחושבים אחרת. "היצירתיות אינה מתנה מיסטית כלשהי מעבר למחקר המדעי, אלא משהו שניתן לחקור, לדמות ולרתום לטובת החברה", טוען הפרופ' לאמנות רמון לופז דה מנטרס (López de Mántaras) במאמר שחיבר בנושא. לופז דה מנטרס מציין כי תבונה מלאכותית משנה את טבעו של תהליך היצירה וכי מחשבים ממילא ממלאים תפקיד מרכזי יותר ויותר ביצירת מוזיקה, ארכיטקטורה, אמנות ומדע. "יצירתיות היא תהליך חברתי וניתן להגדילה באמצעות הטכנולוגיה", הוא כותב. "על ידי הקרנת רעיונות אלה אל העתיד, נוכל לדמיין עולם שבו היצירתיות נגישה מאוד (כמעט), כל אחד יכול לכתוב ברמה של הסופרים הטובים ביותר, לצייר כמו המאסטרים הגדולים, להלחין מוזיקה באיכות גבוהה, ואפילו לגלות צורות חדשות של ביטוי יצירתי. עבור אדם שאין לו כישרון יצירתי מסוים, השגת יכולת חדשה באמצעות מערכות סיוע היא מעצימה".

תמונה שנוצרה בפילטר הוויראלי של גוגל deep dream. לא כל תוצר אסתטי הוא אמנות עם משמעות | צילום: TWITTER / VILLAGE ROADSHOW

גם זילינסקה אינה מאמינה בדמות היוצר ה”גאון״, אך כן רואה בכניסתה של הבינה המלאכותית לתחום האמנות מהלך דרמטי פחות משנדמה. בעיניה זהו כלי עזר נוסף לייצור אמנות ולא תחליף לאמן עצמו. "נכון שעכשיו תכנתו אלגוריתם לבצע משהו אך באותו מובן למאסטרים הוותיקים ולחלופין לדמיאן הירסט היה רעיון והם שכרו אנשים לבצע אותו, וחתמו עליו בסוף", היא אומרת ומציעה נקודת מבט מקורית הרואה בבינה המלאכותית דבר שהיה מאז ומעולם חלק מהאנושות. "זה נכון שבמקרה אחד מדובר באנשים אנושיים, ובאחר באלגוריתם, אבל ההבדלים הם לא אבסולוטיים כל כך, משום שאנחנו בעצמנו, באופן מסוים, מורצים על ידי אלגוריתם. הגופים שלנו מונעים על ידי DNA, שמוביל להתנהגויות מסוימות. זה לא בא לומר שאנחנו מתוכנתים מראש. אבל יש אלגוריתם גם בהתנהגויות תרבותיות ואפשר לראות אותו בתצלומים שאנשים מפרסמים. רוב תצלומי החתונה ואלה של החופשות נראים פחות או יותר אותו דבר. יש הבדלים תרבותיים אבל עדיין יש ׳אלגוריתם תרבותי׳ שחוזר על עצמו".

בכל מדיום אמנותי חדש המבוסס על טכנולוגיה יש ניסיון להבחין בין תוצר אסתטי נטול מעוף, שיודע לנצל את הכלים החדשים ליצירת פיתוי (למשל האלגוריתם הפסיכדלי DeepDream של גוגל, שנהפך למגפת רשת ב־2015) לבין אמנות בעלת משמעות, כזו שבוחנת את המדיום החדש. "השימוש בבינה מלאכותית יכול ללמד אותנו ליצור קשרים בין דברים שלא היינו מייצרים בעצמנו ולאפשר לנו לראות אחרת", מסבירה זילינסקה.

הדיוקן שנמכר בכריסטי’ס הוא לא כזה. הוא תוצר של טכנולוגיה חדשה, אבל לא באמת מאפשר מבט חדש, ולכן הוא גם זכה למטח של ביקורות. רבים מאמני הבינה המלאכותית טענו שזהו שימוש טכני ולא מעניין שנוצר על ידי שימוש בסיסי באלגוריתם. מריו קלינגמן (Klingemann), אחד האמנים הבולטים בתחום, אמר בראיון ל־artnet: "כל מי שעובד ברצינות בתחום זה מניד את ראשו בתדהמה לנוכח חוסר השיפוט לגבי העבודה, וכמובן לאור ההחלטה של כריסטי'ס לבחור בקבוצה זו מתוך כל האמנים שעובדים עם רשתות עצביות". לדברי רובי בראט, אמן בולט נוסף בז'אנר: "העבודה לא מקורית ולא מעניינת. אף אחד בתחום לא רואה אותם באמת כאמנים — הם יותר כמו משווקים".

אלא שההתפעלות מהדיוקן נבעה כנראה מהדמיון שלו לאלפי הדיוקנאות המכובדים של המאסטרים של עידן הרנסנס. דווקא בגלל זה הוא התקבל למכירה וזכה למחיר שיא. את החדש צריך לעכל לאט, ולכן בהתחלה מצליחים הדברים שדומים יותר למודל המסורתי. "יש אמנים שמשתמשים בטכנולוגיה החדשה רק כדי לפתות את הצופה, להמם אותו", אומרת זילינסקה. "אלה עבודות שלא מכניסות אותך לקופסה השחורה שלהן. מבחינתי אמנות כזו היא כמו קנדי קראש, כמו סוכר.

זה כיף, ממכר, מענג, אבל האם זה טוב לך?

"יש אמן פורטוגזי ששמו ליאונל מורה (Moura), שמלמד רובוטים קטנים לצייר (תנועה המבוססת על אלגוריתם שמחקה מסלול של נמלים אמיתיות, ד"ג). מה שמעניין בו הוא, שהוא מתאר את העשייה כשיתוף פעולה עם המכונה. מובן שישנו האמן שמחליט על הפרויקט, אבל זו יצירה משותפת שמוותרת על הגישה הגברית בעלת החשיבות העצמית של האמן כ'אני ואפסי עוד'. אני מוצאת את זה מעניין יותר מבחינה פואטית ופילוסופית. אני גם חושבת שבינה מלאכותית יכולה לתת לאמנים כלים חדשים, וגם להגיע לצורות חדשות של ויזואליות, שעדיין אין לנו".

בימים אלו מוצגת תערוכה של פייר וויג (Huyghe) בגלריה סרפנטיין בלונדון, שבה הוא מציג רצפים של דימויים שנוצרו מתרגום מחשבות של אנשים במכשיר MRI. על סוג כזה של שיתופי פעולה את מדברת?

“במובן מסוים כן, אך את לא באמת יודעת איך יצרו את הדימויים האלה. אחד העובדים בגלריה דיבר על זה כעל קסם: ׳זה הכל בינה מלאכותית, זה הכל למידה, זה הכל אינטליגנציה׳. כשמתחילים לחשוב על זה כמובן הכל מתפרק כי עדיין אין סריקת מחשבות".

מדובר בשקר? אני האמנתי לזה.

"זו האמנות — לגרום לך להאמין במה שאת רואה אבל הסיפור הוא לא באמת כפי שמסופר. הוא מראה משהו אבל לא חושף את מלאכת התרגום. משהו תורגם אבל אף אחד לא באמת יודע מה. הסריקה כנראה בוצעה אבל הרגע של הפרשנות — זו הקופסה השחורה. וויג מרמז עליה, על מה שאנחנו לא יודעים, באמצעות אלמנט נוסף שהוא מציג בגלריה: מאות הזבובים שנמצאים בכל מקום, עפים, מתים, נכנסים לתוך השיער שלי. הם מעלים את השאלה מה הם עושים פה, ואיזו מערכת תצמח יום אחד, שנוכל לקרוא באמצעותה מחשבות".

 

להאזנה לפודקאסט
לחץ כאן

האם זה גם מעלה שאלות אתיות חדשות?

“בהחלט. ולא שאלות פשוטות כמו אם צריך רובוטים. רובוטים הם לא רק דמויות שמחקות מראה של אנשים, הם גם מערכות שאת לא יכולה לראות אבל שולטות בחייך: דרכך לעבודה, חופשות, ביקורת גבולות. אלה אסטרטגיות של כוח, ואף אחד לא בשליטה.

"הוויכוח עכשיו בארצות הברית נוגע לכוח שיש למדינה. הרבה ארגונים פעלו כדי להחליש אותה. ועכשיו עמק הסיליקון רוצה לקחת את התפקיד של המדינה. לא כולנו צריכים ללמוד לכתוב קודים, אבל כולנו צריכים להבין את המכניזם של ייצור הקידוד, להבין איך הדבר הזה עובד ומה ההשלכות שלו על החיים שלנו".