מתחבורה ועד בריאות: הפקקים של חיינו מתקרבים לנקודת קיצון

פקקים אינם גזירת גורל. לא פקקים בכביש, בטח לא פקקים של מיטות במסדרונות בתי החולים. אלה ואלה - העומסים הבלתי נסבלים שאנחנו נתקלים בהם בכל יציאה לנסיעה או כניסה למיון - הם אינדיקציה למערכות קורסות. עדות לתשתיות שאינן מסוגלות עוד לספק מענה לצרכים בסיסיים של אזרחי ישראל: בריאות ונגישות.

הנתונים הקשים מוכרים היטב, מעליב לחזור עליהם: לפי דו"ח ה־OECD, בישראל יש 2.3 מיטות אשפוז לאלף נפש, כשהממוצע הוא 3.6 מיטות - פער של 56%. מהממוצע, לא מהפסגה. התוצאה היא תפוסת מיטות בלתי אפשרית, שמציבה אותנו במקום הלפני אחרון, ומציבה את הורינו החולים בפינות אשפוז מעליבות. פערים מבהילים מתגלים גם כשבודקים פרמטרים כמו שיעור האחיות, הרופאים או ההשקעה הציבורית בבריאות.

התמונה העגומה חוזרת גם כשעולים לכביש: דו"ח קרן המטבע מצא שבעיית הפקקים כאן היא החמורה ביותר ב־OECD - והמצב יחמיר כי מספר המכוניות גדל בקצב מהיר פי 3 מאורך הכבישים.

למה בעצם? מדוע מדינת ישראל, שיודעת להוביל בהרבה תחומים, מזלזלת כך באיכות החיים של אזרחיה?

זה לא חייב להיות כך. הפתרונות קיימים. הם עולים כסף (לא בהכרח המון), הם דורשים זמן (לא בהכרח ארוך), אבל הם בעיקר מחייבים פוליטיקאי שיהפוך את הטיפול בפצצות המתקתקות הללו לציפור נפשו. שר שיציג תוכנית קונקרטית, יציב מטרות ניתנות לכימות, ו"יתאבד" עליהן. מישהו שישתמש בכוחו הפוליטי כדי לרכז סמכויות, יתעקש על גיבוי ממשלתי ותקציבים, יציב אנשי ביצוע בצווארי בקבוק, ולא יחדל עד שיחול שינוי. במילים פשוטות קוראים לזה לקחת אחריות.

עד היום לא היה פוליטיקאי שבאמת לקח את האחריות הזאת וקשר בה את עתידו הפוליטי. שרי בריאות ותחבורה לדורותיהם הסתפקו בפתרונות נקודתיים. הם לא התיימרו לספק פתרון כולל, כאילו פתרון כזה אינו אפשרי. ובכן, הוא כן. ולאזרחי ישראל הזכות המלאה לתבוע אותו. בחירות הן הזמן הטוב ביותר לדרוש אחריות מהנבחרים לעתיד. הקלפי הוא חלון הזדמנויות מצוין, ובסדרת הכתבות שנפתחת היום ב"כלכליסט" נחשוף לעומק את הבעיות - ואת הפתרונות להן.

לא מופרז לקבוע שהפקקים של חיינו מתקרבים לנקודת קיצון. את הזעם הציבורי יש לתעל לא כדי להתנגח בשר זה או אחר, אלא כדי לכפות על זה שאחריו להתחייב לנטרל את הפצצות המתקתקות של חיינו.