אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מוסף שבועי 31.1.19 אפריקה פרופ' יגאל צמיר עם בני אבאיודאיה קבוצה שאימצה את היהדות

מוסף כלכליסט

הישראלי שמשרטט מחדש את אפריקה

פרופ' יגאל צמיר, מחלוצי התכנון העירוני בישראל, הוא האיש שנבחר לבנות את תוכניות המתאר הלאומיות של אוגנדה ורואנדה, כדי לחלץ את מיליוני תושביהן מעוני מחפיר. למוסף כלכליסט הוא מספר על הקשיים הייחודיים, מאינספור חלקות קבר שאסור להפקיר ועד מתיחות אתנית רצחנית שאסור להזכיר. וגם: מה פספסנו כשוויתרנו על התוכנית להקמת מדינה ליהודים באוגנדה

01.02.2019, 16:49 | נמרוד בוסו
"

כשהגעתי לביקור באחד הכפרים באוגנדה, המקומיים התכנסו ואמרו לי: 'טוב פרופסור, בוא תסביר לנו מה אתה רוצה'", משחזר פרופ' יגאל צמיר. "אמרתי להם: 'תפסיקו לעבד חלקות קטנות, תתרכזו לנקודה אחת עם בתים טובים יותר מהבית הנוכחי, וכך תתפנה לכם יותר קרקע לחקלאות. במקום להרוויח דולר ליום, תרוויחו 20 דולר ליום'. הנשים פרצו ביללות שמחה, אבל הגברים הסתכלו עליי במבט עקום, ואמרו: 'זה בלתי אפשרי'. מתברר שבמשך השנים כל משפחה נהגה לקבור את מתיה ליד הבית ויצרה חלקת קבר משפחתית. עכשיו הם מסרבים לעזוב כי מה יהיה עם הקברים? זה נושא מרכזי בשיח באוגנדה היום. באחד הכנסים שבהם נכחתי נשא השר לענייני תכנון נאום מלא פאתוס ואמר: 'רבותי תחליטו, או שתוותרו על הקברים או שתיקברו בהם גם אתם'. נוצר שם מאבק תרבותי עמוק".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

צמיר הוא מחלוצי התכנון העירוני בישראל, שחתום על שורת תוכניות חשובות ובהן תוכנית המתאר למחוז חיפה, תוכנית המתאר לרמת הגולן ותוכנית המתאר לחופי הכנרת. אבל בשנים האחרונות יש לו משימה שאפתנית הרבה יותר — הוא מעצב מחדש את פניה של אפריקה. זה החל לפני עשר שנים, כשזכה במכרז לתכנון מחדש של קמפלה, בירת אוגנדה. מאז זכה משרדו בשני מכרזים יוקרתיים נוספים: הראשון, לעריכת תוכנית מתאר לאומית לאוגנדה כולה. והשני, שבו זכה לפני כחודשיים, הוא לעריכת תוכנית מתאר לרואנדה — מדינה קטנה ובעלת היסטוריה מדממת.

עם כניסתו לאפריקה נתקל צמיר באתגרים וסוגיות השונים באופן משמעותי מאלה שהכיר. בראשם — עוני קשה שבו שקועה מרבית האוכלוסייה. "רוב גדול של האוכלוסייה בשתי המדינות עובד בחקלאות קיומית”, הוא אומר. “אתה אוכל את מה שאתה מגדל, אין לך עודף כדי לסחור בו. באוגנדה זה קיצוני, כ־65% מהאוכלוסייה חיה כך. הקרקע בכפרים התחלקה עם השנים בין עוד ועוד משקי בית כפריים, והגיעו שם לחלקות קטנות שמעניקות תוצרת קטנה ביותר. קו העוני שם זה 1.90 דולר ליום. מה אתה עושה עם זה? אוכל ושותה, זהו".

צמיר עם חברי צוות התכנון המקומיים ברואנדה. "הם רואים בישראל מודל חיקוי לחדשנות" צמיר עם חברי צוות התכנון המקומיים ברואנדה. "הם רואים בישראל מודל חיקוי לחדשנות" צמיר עם חברי צוות התכנון המקומיים ברואנדה. "הם רואים בישראל מודל חיקוי לחדשנות"

לדבריו, הפתרון המתבקש הוא ריכוז משקי הבית הכפריים בנקודות יישוב מוגדרות ופינוי שטחים גדולים יותר של קרקע להגדלת התפוקה — אך סוגיית הקברים והיות הקרקע במדינה פרטית כמעט כולה מקשות את השינוי. מצב האוגנדים שנואשו מחיי הכפר ומבקשים להגר לעיר אינו טוב בהרבה. כמו ברוב מדינות אפריקה, גם באוגנדה ישנה עיר מרכזית אחת בלבד, הבירה קמפלה, שאליה מתנקזת האוכלוסייה שנוטשת את הכפר ומתיישבת סביבה באופן לא מתוכנן וללא תשתיות. צמיר אומר ש"חלק מהמהגרים לעיר באים בלי כלום. הם מתיישבים בתוך אזורי ביצות נוראיים שמקיפים את העיר, ומנסים לכלכל את עצמם ולמצוא פרנסה כי בכפר כבר לא נשאר שום דבר. נוצרים סלאמס מכוערים ונוראים. באוגנדה יש כאלה בלי סוף".

כדי להתמודד עם העיור הלא מוסדר, תוכנית המתאר החדשה למדינה, שערך הצוות בראשות צמיר, מציעה שתי ערי לוויין חדשות, אחת ממזרח לעיר ואחת ממערב לה, שיקלטו את המהגרים לעיר באופן מסודר. "בין להגיד ובין לעשות לוקח זמן. אבל זה מה שהתוכנית מציעה", הוא אומר.

עד כמה אתה אופטימי לגבי מימוש התוכנית הזו?

"מהאופן שבו אני מכיר את המציאות באוגנדה כיום זה יהיה קשה, במיוחד בגלל צורת הבעלות על הקרקע. אמרתי להם: 'הבעיה שלכם היא אינדיבידואליזם מופרז. כל אחד דואג לעצמו'. קשה מאוד להשליט מערכות מדינה על קרקעות פרטיות לחלוטין. ברואנדה המצב שונה, וחלק גדול מהקרקע נמצא בידי המדינה. במצב כזה אתה יכול לפתח, ליזום פרויקטים".

"ברואנדה קיים המושג 'אמהורו', חסד ללא סליחה. לא שוכחים, לא סולחים, אבל ניגשים זה לזה בחסד. ביומיום אתה לא מעלה על דל שפתיך את המלחמה, וכמתכנן עליך להתעלם מסוגיית הגיוון האנושי"

"כל שלטון וההרג שלו"

עד לפני כמה שנים עוד שימש צמיר מרצה בכיר בפקולטה לאדריכלות בטכניון, לאחר שבמרוצת שנות השמונים היה ממקימי החוג הראשון בארץ לתכנון ערים (כיום ישנם ארבעה). אחת מתלמידותיו היתה מי שלאחרונה נבחרה לראשות העיר חיפה, עינת קליש־רותם. כיום צמיר מתגורר בחיפה עם רעייתו. לשניים ארבעה ילדים ו־13 נכדים.

במקביל לקריירה האקדמית עסק צמיר במשך העשורים האחרונים בתכנון גם במשרדו הפרטי, שהיה אמון על שורה של תוכניות בולטות בישראל. עם העבודות הבולטות של המשרד מהעת האחרונה נמנות תוכניות לשכונות מגורים גדולות בכפר יונה, חיפה וקריית אתא, וכן תוכניות לשני קניונים עבור קבוצת עזריאלי בקריית אתא ועכו.

מה היה הדרייב שלך להיכנס לאפריקה?

"פשוט עניין טהור. שמעתי על המכרז, הגשתי מועמדות, ומשם הדברים התגלגלו".

לאוזן ישראלית יישמע האופן שבו אושרה תוכנית המתאר שערך צמיר עבור קמפלה כסיפור פנטזיה, ולא רק בגלל האקזוטיות של הלוקיישן. "בדיון הסופי במועצת התכנון הלאומית של אוגנדה אני מציג את התוכנית, מראה מצגת, מסביר, הכל טוב ויפה", הוא מספר. "אני מסיים, יושב הראש מודה לי ומבקש מהחברים הערות לתוכנית. אחד החברים מרים יד, מקבל רשות דיבור, קם ואומר: 'התוכנית יפה מאוד, אני מברך עליה, והתכונות העיקריות שלה הן אל"ף, בי"ת, גימ"ל'. הבא בתור קם לדבר, גם הוא לא אומר מילה רעה, וכך השלישי והרביעי. והתוכנית באמת טובה, אבל דיון בלי שום מילת ביקורת אני לא מכיר. פניתי ליו"ר ושאלתי מה זה צריך להיות, 'ככה מאשרים וזהו?'. הוא לא הבין מה אני רוצה: 'הרי זכית במכרז התכנון, אנחנו ליווינו אותך לאורך כל הדרך, אז מה אתה רוצה, שנגיד עכשיו דברים רעים?'".

חברי מיליציה משבט ההוטו באיזור ג חברי מיליציה משבט ההוטו באיזור ג'יזני, רואנדה בימי מלחמת האזרחים, 1994. החוקה ביטלה את הזיהוי האתני בתעודות הזהות | צילום: אי.אף.פי חברי מיליציה משבט ההוטו באיזור ג

הגישה הזו היתה מהסיבות העיקריות לכך שזמן עריכת התוכנית והאישור שלה נשמע בדיוני במונחים ישראליים: שלוש שנים בדיוק חלפו מיום זכיית משרד האדריכלים של צמיר במכרז לתכנון הבירה האוגנדית ב־2009 ועד אישורה הסופי של התוכנית. לשם השוואה — העבודות על תוכנית המתאר של תל אביב, שאושרה סופית לפני כשנתיים, החלו בתחילת העשור הקודם.

עם זאת צמיר שומר על ריאליות לגבי סיכויי יישומן של התוכניות שערך: "יש אינסוף דו”חות באפריקה. יש מימון עצום של המון גופים, חלק מהם תורמים כסף, חלק מהם משקיעים. המדינות מוצפות בכאלה. הדברים נערמים בדו”חות. הרוב לא מיושם. המדינות האפריקאיות מוצפות ביועצים. לי קוראים לפעמים בישיבות 'דה קונסלטנט'. זה מעין מעמד".

"קו העוני באוגנדה עומד על 1.90 דולר ליום. רוב התושבים אוכלים מה שהם מגדלים, בלי עודף שאפשר לסחור בו. הפתרון הוא ריכוז משקי הבית ופינוי שטחי קרקע גדולים להגדלת התפוקה"

גם אוגנדה וגם רואנדה הפקידו את תכנון התוכנית הלאומית שלהן בידי מערבי ולא מקומי. למה?

"ראשית, אין להן משאבים מספיקים כדי לפתח לעצמן את היכולות הללו. מוסדות התכנון עדיין בתהליך. הם נוסעים המון לכנסים בינלאומיים, לוועידות, לביקורים, רואים מה קורה במקומות אחרים ואומרים לעצמם: 'טוב, למה אני צריך לחנך לעצמי את האנשים, ייקח לי 30 שנה להביא אותם למצב של בקיאות והשכלה כזאת. ניקח ישר את המומחה'. הגישה הזו לא באה מרגשי נחיתות, זו גישה פרקטית. הם יודעים שיש מומחים שכבר עשו דברים דומים ואומרים: 'נביא אותם, אבל שילמדו את החבר'ה שלנו גם כן. שיעשו את זה יחד איתם'. זה נורא יפה. בכל פעם שהגעתי לאוגנדה נתתי הרצאה, כל פעם בנושא אחר, כמו בטכניון. וכל מצגת שאני מעביר שם אומרים לי: 'תביא אותה'. לוקחים את המצגות ולומדים אותן בצורה הכי רצינית.

"חלק מהפעילות התכנונית השוטפת הם נותנים למקומיים כבר עכשיו. אבל אין באפשרותם לעשות משהו אחר כרגע. הם לא מנוסים מספיק. אני מניח שבתוך 10–15 שנה זה יתפתח, ויגיעו יותר אנשים שיכולים לקחת את המשימות האלה על עצמם, אבל הם צריכים את הבסיס".

בכל הפרויקטים שלשמם נשכר צמיר, הוא מתכנן את התוכניות עם צוות בינלאומי, שמורכב בחציו ממקומיים, שלהם יש הבנה מעמיקה בבעיות ובמאפיינים הייחודיים למקום. "באוגנדה עבדנו גם עם צוות מקומי שעסק בעניינים סביבתיים וכן בכל הקשור לביצות ולמשאבי מים באזורים שונים במדינה", הוא מספר. "יש כמויות עצומות של מים אבל הם לא מפוזרים, וכך יש אזורים שהם חסרי מים. למשל, באזור שבו שוכן שבט הקרמוג'ה, בצפון מזרח המדינה, אין מספיק גשם והם גוועים ברעב אף שהם במרחק של חמש שעות נסיעה מקמפלה".

התוכנית החדשה שערך יחד עם שותפיו עבור אוגנדה שרטטה את קווי ההתפתחות של המדינה לשנת 2040, והגדירה שלושה צירי תחבורה ראשיים היוצרים משולש, שלאורכם יקומו ערים מרכזיות וערי משנה, לצד מיליוני דונמים שימשיכו לשמש קרקע חקלאית שתוכל להזין את 80 מיליון תושבי המדינה הצפויים לאותה עת (כיום מספרם הוא 40 מיליון).

פרברי קמפלה, אוגנדה. "המהגרים מהכפר באים בלי כלום ומתיישבים באזורי ביצות נוראיים מסביב לעיר. אוגנדה מלאה בסלאמס כאלה", צילום: שאטרסטוק פרברי קמפלה, אוגנדה. "המהגרים מהכפר באים בלי כלום ומתיישבים באזורי ביצות נוראיים מסביב לעיר. אוגנדה מלאה בסלאמס כאלה" | צילום: שאטרסטוק פרברי קמפלה, אוגנדה. "המהגרים מהכפר באים בלי כלום ומתיישבים באזורי ביצות נוראיים מסביב לעיר. אוגנדה מלאה בסלאמס כאלה", צילום: שאטרסטוק

בלב כל זה מציעה התוכנית מרחב ביוספרי (אזור בעל חשיבות אקולוגית, שבו חלות הגבלות בינוי וחקלאות) שישתרע לאורך שתי גדותיו של נהר הנילוס הלבן, שחוצה את המדינהלאורכה. באזור זה יוטלו הגבלות מחמירות על הפיתוח כדי לשמר את המשאב הטבעי והנופי של הנהר. אזור נרחב זה נצבע במפת התוכנית בכחול. "כשהצגתי לראשונה את התוכנית בפני המועצה הלאומית שאלתי את החברים: ‘מה מזכירה לכם צורת המרחב הביוספרי?’ זו בעצם צורת העגור, הסמל הלאומי שלהם. כולם תפסו את הראש ואמרו 'מדהים'. ברוב המדינות אתה רואה תוכנית בלי סטרוקטורה ברורה, מין ערבוביה. כאן יש לתוכנית צורה שנכנסת מיד לזיכרון של כולם".

ואגב זיכרון קולקטיבי — את מבצע אנטבה, אומר צמיר, האוגנדים זוכרים לטובה, בעיקר משום שהוא נתפס בשעתו כהשפלה לעריץ לשעבר אידי אמין, דמות שנותרה שנואה בזיכרון הלאומי. "כל מי שהייתי איתו בקשר אמר לי בהערכה: 'תשמע, הכנסתם לו'. זה נשמר אצלם כסיפור נועז והם רואים אותו בצורה חיובית מאוד".

זווית ישראלית נוספת שמיד צצה כשמדברים על אוגנדה היא כמובן התוכנית ליישוב היהודים במדינה, שבחנו אבות הציונות בראשית המאה העשרים כחלופה לארץ ישראל. בפועל, השטח שהוצע בידי האימפריה הבריטית שוכן בגבולותיה של קניה כיום.

מהיכרותך את השטח, האם זה פספוס או דווקא מזל שבסוף אנחנו לא שם?

"זה מזל גדול. ראשית, מהסיבה הפשוטה שהשטח שיועד לנו לא טוב. הוא נמצא באזור הררי וקטן מאוד. כשליש משטח מדינת ישראל. שנית, המערך השבטי שם מסובך מאוד, ולהשתלב בו זאת משימה מאוד לא פשוטה. מדובר אחרי הכל באזור רווי מלחמות. באוגנדה, בכל מחזור של חילופי שלטון בין נשיא כזה לאחר נהרגו כמה מאות אלפים. כל שלטון עשה את ההרג שלו. זה קרה, אגב, באשמה מוחלטת של השלטון הבריטי, שהנהיג פה מדיניות של הפרד ומשול, שגייס חיילים מהצפון כדי להשתלט על הדרום, ויצר מתח בין הצפון לדרום ובין השבטים השונים שקיים עד היום. באותו האופן בדיוק הפנו האירופאים את ההוטו והטוטסי זה נגד זה ברואנדה ויצרו את התשתית שעליה התרחש לבסוף רצח העם".

כיום שתי המדינות נהנות מתקופה ממושכת יחסית של שלום. אבל בשני המקרים נעשה הדבר תחת משטר שנמצא על הציר שבין דמוקרטיה נשיאותית לשלטון אבסולוטי. מצד אחד, הבחירות מתקיימות במועדן אחת לחמש שנים (אוגנדה) או שבע שנים (רואנדה), אך בפועל אין חילופי שלטון של ממש, שכן אותם הנשיאים נבחרים שוב ושוב. באוגנדה זהו יוורי מוסווני, השולט במדינה מאז שנת 1986, וברואנדה זהו פול קגאמה, המכהן כנשיא מאז שנת 2000.

קיגאלי, רואנדה, שבה פולקסווגן הקימה מפעל. העיור מואץ מאוד ברואנדה, כ־6% בשנה, אך פיזור האוכלוסייה לא טוב, צילום: שאטרסטוק קיגאלי, רואנדה, שבה פולקסווגן הקימה מפעל. העיור מואץ מאוד ברואנדה, כ־6% בשנה, אך פיזור האוכלוסייה לא טוב | צילום: שאטרסטוק קיגאלי, רואנדה, שבה פולקסווגן הקימה מפעל. העיור מואץ מאוד ברואנדה, כ־6% בשנה, אך פיזור האוכלוסייה לא טוב, צילום: שאטרסטוק

חסד ללא סליחה

בעוד באוגנדה תוכנית המתאר הלאומית מצויה בשלבי אישור אחרונים, ברואנדה התהליך רק בתחילתו, היות שרק בספטמבר התבשר צמיר כי זכה במכרז לתכנון התוכנית. בשבועות האחרונים הוא קיים ישיבות התנעה עם נציגי ממשלת רואנדה, ופגישות עבודה ראשונות עם נציגי המחוזות השונים. התרשמותו הראשונית של צמיר משכנתה הקטנה של אוגנדה חיובית מאוד. "זו מדינה יציבה פיננסית, המינהל הממשלתי תקין, מוסדות השלטון ברמה גבוהה. ההתרשמות שלי מרמת העניין והאנרגיה שמושקעות בתהליך חיובית מאוד. גם כושר הביצוע שלהם רציני ביותר. וגם — מדינה נקייה כל כך לא ראיתי אפילו באירופה. נקייה לחלוטין. יש נוהג שבכל יום שבת אחרון לחודש הנשיא ואשתו יוצאים לשטח ומנקים, וכל המדינה מנקה איתם".

מזכיר את הסיפורים על סינגפור.

"בהחלט. כשהם לוקחים את דגמי המדינות שאליהן הם רוצים להידמות, אז הם מעמידים את סינגפור במקום הראשון. ישראל גם בפנים. שתי מדינות שדומות להם בגודל, ושמאופיינות באינטנסיביות וברוח יזמית".

נקודת דמיון נוספת וטרגית בין רואנדה לישראל היא היסטוריה קרובה של רצח עם. ב־1994, במהלך מלחמת אזרחים בין שני השבטים הגדולים במדינה, בני הוטו, השבט שאליו שייכת מרבית האוכלוסייה, טבחו בחצי מיליון עד מיליון איש משבט טוטסי. המדינה ניסתה ליישם מאז את לקחי הטרגדיה, וב־2003 אישרה במשאל עם חוקה חדשה שבה בוטל הזיהוי האתני, שעד אז הופיע בתעודות הזהות, וחל איסור של הקמת מפלגות על בסיס אתני. בטווח הארוך מכוון השלטון בראשותו של הנשיא קגאמה (בן שבט טוטסי) למצב שבו ייטשטשו ההבדלים בין השבטים וייעלמו לחלוטין.

לשאלה כיצד צפויה ההיסטוריה הכה קרובה להשפיע על ההליך התכנוני, מודה צמיר כי עדיין אינו לגמרי יודע. "יש להם מושג מעניין מאוד שנקרא אמהורו (Amahoro). זה אומר grace without forgiveness — חסד ללא סליחה, ועל כך מושתתת כל התפיסה הלאומית שלהם היום. אנחנו לא שוכחים, לא סולחים, אבל ניגשים זה לזה בגישה של חסד. דיכוטומיה מדהימה. בהתנהלות היומיומית אתה לא מעלה על דל שפתיך את הנושא הזה. המשמעות מבחינתי כמתכנן היא שיש התעלמות מסוגיית הגיוון (Diversity), שכיום בתכנון המודרני נהוג להתייחס אליה בחשיבות ואף לשים אותה במוקד.

"באוגנדה למשל יש שונות ענקית בין השבטים, מכאלה שעברו תהליך מודרניזציה ועד שבטים פרימיטיביים ששימרו אורחות חיים של תקופת האבן, בעיקר בצפון המדינה. באוגנדה דחפתי להם כל הזמן את הנושא של השונות שוב ושוב. ברואנדה, לעומת זאת, רמזו לי: 'יגאל עזוב, כולם אותו דבר. יש אמנם הבדלים ברמה טכנית כלכלית, אבל העניין הזה של שונות תרבותית וחברתית, אל תעלה את הנושא. הנושא פתור על ידינו, אנחנו פועלים לאיחוד טוטאלי. זה לא נושא מעניין, אנחנו לא מדברים על זה בכלל'".

בעצם התבקשת להתעלם מההיסטוריה.

"אני לא מתעלם, אלא מתייחס לזה כאל מצב בהתהוות, שבו כיום לפחות על פני השטח אין מתח. ב־25 השנה האחרונות קם גם דור חדש שלא מכיר את זה בכלל. אז בשלב הזה אני רק יכול לכבד את ה'אמהורו'. תוך כדי העבודה ודאי אבין באופן עמוק יותר עד כמה הוא באמת מצליח, או אם ישנם בכל זאת מתחים גדולים שנותרו מתחת לפני השטח ושצריך לטפל בהם".

מה האתגרים המרכזיים של התוכנית?

"זו מדינה שמתמודדת עם הרבה בעיות נתונות. למשל, מדינה שהיא סגורה מכל הכיוונים, אין לה יציאה לים. הקשר היחיד שלה זה דאר א־סלאם (טנזניה), או דרך אוגנדה למומבסה (קניה). הבעיה שלה היא לייצר את הקשרים לים ואת הרכבות שיגיעו אליה ממומבסה או מדאר א־סלאם.

"אתגר נוסף הוא ניהול נכון של תהליך העיור, שמואץ מאוד ברואנדה — בסביבות 6% לשנה גידול באוכלוסייה העירונית. הם במקביל לנו עושים היום תכנון לשש הערים הראשונות מעבר לקיגאלי. אנחנו צריכים להגיד להם איך לפזר את האוכלוסייה העירונית בין הערים באופן שייצור היררכיה נכונה, קשרים תחבורתיים נכונים וכן הלאה. נוסף על זה, התשתית התקשורתית והטכנולוגית נמצאת כאן בפיתוח מזורז מאוד, הציבו את זה כיעד, כמהלך שיעודד השקעות וקשרים בינלאומיים. עוד יעד ברואנדה הוא הגדלת והרחבת מערכת החינוך. החינוך במדינה הוא חינם וחובה, וזה לא מובן מאליו באפריקה. גם כאן מבינים שזו השקעה הכרחית לטווח הארוך".

מה היתרון היחסי שלהם?

"אין להם שום יתרון יחסי. הם רוצים לייצר אותו. הם רוצים לפתח תעשייה וליצור חדשנות. אחת האינדיקציות המעודדות היא שפולקסווגן פתח מפעל הרכבה בקיגאלי. הם זיהו את היכולות. אזור תעשייה שנראה כמו קיסריה. מטופח ומלוטש. מפעלים מסודרים אחד ליד השני. הבעיה היא שהם צריכים הרבה מפעלים כאלה".

אתגר נוסף בסביבה כה הררית הוא החקלאות. על אף הליכי העיור המואצים, גם ברואנדה רוב מכריע של האוכלוסייה הוא עדיין כפרי, וכך עתיד המצב להיות עוד עשורים קדימה. "זה מחייב טיפול, איך ניתן להגדיל תפוקה בתנאי שטח שכאלה". לצורך כך כולל צוותו של צמיר גם את פרופ' לירון אמדור, יועצת ישראלית שהיתה חברה גם בצוות שתכנן את תוכנית החקלאות הלאומית של ישראל לפני כמה שנים.

ומה עם התיירות?

"לרואנדה יש הרבה טבע להציע. המדינה הררית, הגובה הממוצע הוא 1,500 מטר מעל פני הים. היא טרופית ונעימה. התנאים האקלימיים מדהימים. הרבה מים, הכל ירוק כל השנה. יש במדינה את אזור אגם קיוו, אזור מדהים ביופיו מבחינה תיירותית, שבו לפני כמה שנים התגלה גם גז טבעי בכמויות מסחריות. והאטרקציה הגדולה של התיירות היא גורילות ההרים הענקיות שחיות בגוש הרים שנמצא בדרום אוגנדה ובצפון רואנדה. סיור מודרך של יום בהרים לצפייה בגורילות עולה כ־1,500 דולר לאדם. זה מקור הכנסה משמעותי".

הישראלי שמשרטט מחדש את אפריקה
 
להאזנה לפודקאסט
לחץ כאןהישראלי שמשרטט מחדש את אפריקה

מה ישראל יכולה ללמוד מאוגנדה ורואנדה?

"תרבות הדיון שלהן מרשימה מאוד. יש להן הרבה סובלנות לדעות של כל מי שמסביב לשולחן. לזה אני בהחלט מתגעגע בארץ. דבר נוסף שמאוד הרשים אותי לטובה ושקיים בשתי המדינות הוא מסמך ממשלתי רשמי שיוצא אחת לתקופה, ושקובע את החזון ואת יעדי המדינה 20 ו־30 שנה קדימה בכל התחומים – חינוך, בריאות, תשתיות וכו', ושלפיו עובדים משרדי הממשלה.

"אוגנדה הוציאה ספר כזה לאחרונה, שקובע את חזון המדינה לשנת 2040, וברואנדה יש בהכנה מסמך דומה ל־2050. יכול מאוד להיות שהסיבה להכנת המסמכים הללו היא שההווה במדינות האלה לא פשוט, והם מבקשות לייצר מקום לאופטימיות על ידי הסתכלות על העתיד, אבל זאת התנהלות נכונה שהייתי מאמץ גם בישראל".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות