איך דניאל כהנמן גמל אותי מהסמארטפון

היתה שנה משמעותית עבורי. נולד לנו בן, עברנו לעיר חדשה ופרסמתי ספר. אך דבר נוסף קרה באותה שנה, שבמובנים מסוימים היה אפילו משמעותי יותר: ב־9 בפברואר 2011 קניתי את הסמארטפון הראשון שלי.

באותו הזמן לא הרגשתי שזו אבן דרך בחיים שלי. לא כתבתי על זה ביומן שלי או התחייבתי לנצור את התאריך לנצח. למעשה, רק עותק של הקבלה שמצאתי עזר לי להיזכר בתאריך המדויק. אבל עם הזמן הבנתי שהסמארטפון היה עניין גדול בהחלט.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

חתן פרס נובל דניאל כהנמן ומחבר הספר "לחשוב מהר, לחשוב לאט" (הוצאת מטר, 2013) מבדיל בין "האני החווה" לבין "האני הזוכר". האני הזוכר שלי מתרפק על רגעים מהותיים כמו תינוק חדש, אך האני החווה מתרכז רק בטלפון. אני מבלה יותר זמן באינטראקציה עם הטלפון מאשר עם הילדים שלי. המכשיר נמצא על ידי יותר מאשר אשתי, אבל לפחות אני שומר על סדרי עדיפויות נורמליים כשאני בוחר עם מי להיכנס למיטה.

כפי שמתאר זאת קאל ניופורט בספרו החדש "מינימליזם דיגיטלי", לא לזה פיללנו. חשבון המייל הראשון שלי (1994) קיבל מספר מועט של הודעות בכל יום, רובם ניוזלטרים שנרשמתי אליהם כדי למנוע מקורי עכביש להצטבר בחשבון שלי. לפייסבוק (2004) הצטרפתי מתוך סקרנות, והוא עניין אותי פחות ממשחק המחשב האחרון שיצא.

לאייפון הראשון, שהושק ב־2007, לא היתה שום חנות אפליקציות, והוא נתפס בהתחלה כאייפוד שיכול גם לבצע שיחות טלפון. עם זאת, באותה השנה מילון וובסטר בחר למילת השנה את "crackberry", כינוי להתמכרות למכשיר בלאקברי, כך שכנראה יכולנו לחזות את מה שעתיד לקרות.

אבל לא עשינו זאת. החומרה והתוכנה של עידן המובייל נטמעו בהדרגה אך ביסודיות בכמעט כל היבט בחיי היומיום. כמוני, סביר להניח שגם אתם מרימים את הטלפון שלכם הרבה יותר פעמים ביום משאתם מרימים סכין ומזלג, ומעבירים הרבה יותר זמן בקריאת מיילים מאשר בקריאת ספרים.

לא שאני מתלונן. הכלים האלה חשובים מאוד. בלעדיהם הייתי צריך להעסיק מזכירה, לבלות שעות בניסיונות לתפוס אנשים בטלפון ולוותר על עבודה בזמן נסיעות ארוכות ברכבת ובמטוסים. נכון, הם גם הסיחו את דעתי במהלך הצגת חג המולד בבית הספר של הילדים, אבל האלטרנטיבה היתה לפספס אותה לגמרי, כי המשרד שלי מרוחק כ־80 ק"מ מבית הספר.

אני לא לגמרי מרוצה מהתפקיד של הטכנולוגיות הללו בחיים שלי, אבל גם לא מעוניין לוותר עליהן. ואני יודע שאני לא לבד בתחושות הללו. כבר כמה שנים שאני מפזר עצות להתמודדות עם עומס מיילים לקוראים וגם, אם להיות כן, לעצמי. אך בשלהי השנה שעברה החלטתי לנקוט צעד רדיקלי יותר: ליישם את כל מה שאני יודע על תיאוריות כלכליות ומדעי ההתנהגות, בשילוב עם כמה תגליות פרקטיות שגיליתי בדרך הקשה, כדי לבנות מחדש מהיסוד את מערכת היחסים שלי עם העולם הדיגיטלי. זה הסיפור של מה שלמדתי.

הארפורד. "אני לא מרוצה מהתפקיד של הטכנולוגיה בחיי, אבל גם לא מעוניין לוותר עליה לגמרי" | צילום: Emily Qualey

אינרציה היא תמיד המכשול הראשון. ריצ'רד ת'יילר, שזכה בפרס נובל לכלכלה בשל תרומתו לחקר הכלכלה ההתנהגותית, טבע את המונח "אפקט הבעלות" (endowment effect) להגדרת ההתנהגות של כלכלן חובב יינות.

אותו כלכלן רכש כמה בקבוקי יין בורדו בעלות של 10 דולר לבקבוק, אך אז עלה שוויים ל־200 דולר כל אחד. הוא בחיים לא היה מוכן לשלם 200 דולר תמורת בקבוק יין, אבל גם לא רצה למכור את היין ב־200 דולר. הוא פשוט העדיף לשתות אותו באירועים מיוחדים. ההתנהגות הזו משוללת היגיון: או שהכלכלן יעדיף 200 דולר או שיעדיף את היין, ומה שכבר נמצא בבעלותו לא אמור לשנות. ובכל זאת, הפעולות שלו נראות לנו טבעיות לגמרי, ות'יילר ועמיתיו הצליחו להדגים התנהגות זהה בניסויים מבוקרים.

אנחנו אוהבים את מה שבבעלותנו, והניסויים הראו שהסיבה העיקרית שבגללה אנחנו אוהבים את הדברים שבבעלותנו היא שהם בבעלותנו: החסרונות הנלווים לבחירה במשהו אחר נתפסים לרוב כרבים יותר מהיתרונות. עקב זאת, אנחנו מסרבים לוותר על מה שיש לנו - כולל הכלים הדיגיטליים שהתרגלנו להשתמש בהם. מסיבה זו, אנשים המביעים סקפטיות כלפי העולם הדיגיטלי, כמו קאל ניופורט (Newport) וג'רון לנייר (Lanier), טוענים שהצעד הראשון בהערכה מחדש של ההרגלים הדיגיטליים צריך להיות הפסקה זמנית שלהם.

לנייר, חלוץ בתחום המציאות המדומה ומחבר הספר "10 טיעונים בעד מחיקת החשבונות במדיה החברתית בזה הרגע" (2018), מציע לקחת הפסקה של חצי שנה לפחות מכל המדיות החברתיות. ניופורט מציע חרם קצר, אך נרחב יותר: לא רק להפסיק להשתמש במדיה חברתית, אלא גם להתנזר מנטפליקס, גוגל מפות, וסמארטפונים - בלי כלים דיגיטליים למשך 30 יום, מלבד מה שחיוני מבחינה מקצועית.

הנקודה פה היא לא "ניקוי רעלים". פרישה של חודש מהמחשב לא מייצרת שום תגמול אינהרנטי, בדיוק כפי שהפסקה קצרה ומרעננת מעישון או מצריכת אופיאטים לא באמת מיטיבה. המטרה היא לשנות את הסטטוס קוו כדי לאפשר הערכה מחדש של המצב. רק אחרי שמורידים מהגב את התיק המלא באפשרויות דיגיטליות ומטיילים חופשיים מהמעמסה מגיעים למצב שמאפשר לקבל החלטה הגיונית לגבי הרצון להמשיך להסתובב עם התיק הזה כל היום.

אז הסרתי כמה אפליקציות מהסמארטפון שלי. בפעם הראשונה שגררתי אייקון לעבר פח האשפה הרגשתי שעשיתי צעד ענקי, אך עד מהרה זה הפך להיות תענוג מסחרר. כך הוסרו האפליקציות של אתרי החדשות ו־Feedly (מעין אוסף של כתבות מאתרים שונים), שגזלו חלק ניכר מהזמן ומתשומת הלב שלי. מראש נמנעתי מהורדה של משחקים לטלפון, אבל הייתי מסיר גם אותם בחדווה.

חסתי על האפליקציה של “פייננשל טיימס”, שבו אני עובד (ולכן היא בהחלט עוברת את המבחן של ניופורט ונחשבת נחיצות מקצועית). שמרתי גם על גוגל מפות, נגן פודקאסטים, אפליקציית אספרסו של “האקונומיסט”, המצלמה ואפליקציית מזג האוויר. ניופורט היה מסיר אפליקציות באופן רדיקלי יותר, אבל אני הייתי מרוצה מבחירותיי.

השאלה הגדולה היתה מה לעשות עם חשבונות המדיה החברתית שלי? מחיקת פייסבוק התגלתה כמורכבת מדי, בעיקר מכיוון שהחשבון הפרטי שלי מקושר בדרכים עמומות לדף ששמו "טים הארפורד", שפתחו המוציאים לאור שלי. אבל מעולם לא הורדתי את האפליקציה של פייסבוק לטלפון, כך שאחרי שהפסקתי לעקוב אחרי רוב החברים שלי לא היתה לי בעיה להישאר לא מחובר.

הרגלי הטוויטר שלי היו בעייתיים יותר. יש לי 145 אלף עוקבים, ששכנעתי בעדינות לעקוב אחריי במשך 10 שנים ובאמצעות 40 אלף ציוצים, המקבילים ל־10 ספרים או 20 שנות טור שבועי. זאת אמנם היתה גם תזכורת למאמץ הנדרש מתפעול חשבון טוויטר, אך ברגע שמחקתי את החשבון הרגשתי כאילו לחצתי על הכפתור שמטיל את הפצצה הגרעינית.

אם כך, מה יכולתי לעשות? שנתיים קודם לכן הסתרתי את טור ה"אזכורים" (mentions) כדי שלא אראה מה אנשים אחרים אומרים עליי בטוויטר (הרוב חביב, חלק פוגעני וכמעט הכל מיותר). אך עדיין בזבזתי הרבה זמן בגלישה שם בלי שום תועלת ברורה. אז מחקתי את האפליקציה בסמארטפון, וב־23 בנובמבר 2018 צייצתי שאני מתכוון "לעזוב את טוויטר לזמן מה". בצירוף מקרים מענג, האדם האחרון שתקשרתי איתו לפני שהתנתקתי הוא אותו אדם שטבע את המונח "אפקט הבעלות" - ריצ'רד ת'יילר.

אחד המושגים החשובים ביותר בכלכלה - וגם זה שמובן הכי פחות - הוא "עלות אלטרנטיבית" (opportunity cost). כל דבר שאנחנו עושים הוא החלטה עקיפה שלא לעשות משהו אחר. אם אתם מחליטים ללכת להרצאה בערב, אתם גם מחליטים לא להיות בבית ולהקריא סיפור לפני השינה. אם אתם מעבירים חצי שעה בדפדוף באתרי חדשות, זו חצי שעה שבה לא תצפו בספורט. 40 אלף הציוצים האלה עלו לי משהו, אך אני לא בטוח מה בדיוק, ובהחלט לא חשבתי על העלות בזמן שפרסמתי אותם.

איור: מיכל פדלון

הזנחת העלות האלטרנטיבית היא תכונה אנושית. לעתים קרובות אנחנו שוכחים לחשוב על העלות האלטרנטיבית של הבחירות שלנו. הדגמה מהנה אך מיושנת קצת של התופעה היא הבחירה בין קנייה של נגן תקליטורים מתקדם שעולה אלף פאונד לבין זו של נגן מוצלח קצת פחות ב־700 פאונד. זאת בחירה קשה - עד שהיא מנוסחת כבחירה בין נגן תקליטורים איכותי באלף פאונד לנגן ב־700 פאונד ועוד תקליטורים בשווי 300 פאונד. בשלב הזה, מרבית האנשים מעדיפים את האפשרות השנייה. העלות האלטרנטיבית של הנגן היקר יותר לא יכולה להיות ברורה יותר, ועדיין הבאת המובן מאליו לתשומת לבנו משנה את החלטתנו.

מסיבה זו הייתי נחוש לא להסתפק רק בהפחתה של הפעילות הדיגיטלית שלי, אלא גם לנצל את הזמן והאנרגיה הפנויים כדי לעשות דברים אחרים. התמקדתי בשלושה סוגי פעילויות. הראשונה - להתעמל יותר: החלפתי את טוויטר באפליקציית ספורט שיכולה לספק לי אימונים קצרים אך מתישים.

הפעילות השנייה היתה מהנה יותר: יצרתי קשר עם חברים ותיקים והזמנתי אותם לשחק איתי משחקי תפקידים בכל סוף שבוע שני - כן, לזרוק קוביות ולהעמיד פנים שאנחנו מכשפים (אני מודע לכך ש"מבוכים ודרקונים" זה לא מגניב, אבל גם אני לא, אז לא אכפת לי).

מכיוון שהמדיה החברתית אמורה לעסוק בחיבור אנשים מכל הקצוות, ומכיוון שחג המולד היה בפתח, החלטתי לכתוב מכתבים ולצרפם לכרטיסי הכריסמס. זו היתה הפעילות השלישית. לא יכולתי לכתוב כמו שצריך לכולם, אבל כן הצלחתי לכתוב מכתבים רציניים לכמעט 30 חברים ותיקים, שאת מרביתם לא ראיתי כבר זמן מה. התייחסתי לחברות רבת השנים שלנו, הזכרתי חוויות טובות מהעבר, ובמיוחד שחזרתי רגעים חשובים שחלקנו רק שנינו, ואף אחד אחר לא. המכתבים האלה היו האנטיתזה ללחיצה על כפתור הלייק בפייסבוק. הניסוי החל להיות מעניין.

כפי שדניאל כהנמן הסביר בספרו "לחשוב מהר, לחשוב לאט": כשאנחנו נתקלים בשאלה קשה, אנחנו עונים לרוב על שאלה פשוטה במקום, בדרך כלל בלי להבחין אפילו בהחלפה. במקום לשאול אם כדאי לנו לקנות מניות באמזון, אנחנו שואלים: "האם אני אוהב לקנות באמזון?". במקום לתהות על יכולות המנהיגות והניהול של מועמדים לנשיאות, אנחנו שואלים את עצמנו אם אנחנו נהנה לצאת איתם לבירה.

טריסטן האריס, מנהל המרכז לטכנולוגיה אנושית, טוען שהשירותים הדיגיטליים שבהם אנחנו משתמשים נוהגים לבצע את ההחלפה הזו בשבילנו. דמיינו קבוצת חברים שיוצאים לבלות, אומר האריס, ומנסים להחליט לאן ללכת כדי שהשיחה ביניהם תימשך. הם מחפשים בטלפונים שלהם המלצות ומוצאים את עצמם בוהים בתמונות של קוקטיילים באינסטגרם. לפי האריס, הטלפונים החליפו את השאלה "לאן אפשר ללכת כדי להמשיך לדבר?" בשאלה "באיזה בר אפשר לצלם תמונות טובות של קוקטיילים?". הטלפונים הרי לא יציעו הצעות פשוטות כמו לעלות לדירה של אחד החברים או לטייל ליד החוף.

איור: מיכל פדלון | איור: מיכל פדלון

זה קורה כל הזמן, ולרוב אנחנו לא שמים לב להחלפה. כשאנחנו מחפשים אהבה, אנחנו מחליקים על פני פרצופים בטינדר במקום לחפש מועדונים מקומיים או פעילויות התנדבות. כשאנחנו מסתכלים בטלפון בבוקר כדי לראות מה השעה, השאלה "מה השעה?" מתחלפת במהירות בשאלה "מה פספסתי בזמן שישנתי?".

בעודי כותב את הפסקה האחרונה נתקלתי בדוגמה המושלמת. התחיל לרדת גשם. בניסיון לדעת כמה זמן הוא יימשך הקלדתי בגוגל "מזג אוויר". קיבלתי תשובה מיידית לשאלה, אך גם הוצגה בפניי רשימה של חזאים. פנים אנושיות! זה תמיד תופס את העין.

מכרה ותיקה מהאוניברסיטה החלה להגיש פינת מזג אוויר בטלוויזיה, ותהיתי מה שלומה, כמו שכולם ודאי היו רוצים לדעת. גוגל כמובן החליף לשאלה פשוטה יותר: איך היא נראית בימינו? נוסף על כך, הוצעו לי תמונות של חזאים אחרים מהטלוויזיה, ו־30 שניות לאחר מכן הסתכלתי על תמונות של מגיש אחר לגמרי - תומס שפרנקר בלי חולצה.

לפני 15 שנה, הייתי מתקשה להסביר את השתלשלות האירועים הזאת לאשתי, אבל כיום אין בזה צורך. כולנו יודעים באיזו מהירות וקלות השאלה "מתי יפסיק לרדת גשם?" יכולה להוביל ל"איך נראות הפטמות של תומס שפרנקר?".

הניסיון לעבוד לצד טלפון עם אינטרנט דומה לניסיון לעשות דיאטה כשלידך יש מיני־בר מלא בבירה ובגלידות במרחק נגיעה. אפשר לפתוח פחית ולקחת שלוק לפני שבכלל מבינים מה עושים.

בעיה חמורה מכך היא שהתגמולים המפתים לא צפויים. הפסיכולוג ב.פ. סקינר (Skinner) ניסה פעם לחשב את מלאי מנות המזון שבהן השתמש לתגמל עכברושים. להפתעתו, הוא גילה ש"חיזוק לא קבוע" - לפעמים נתן להם מנה ולפעמים לא - היה מתמרץ יותר מחיזוק שאפשר לסמוך עליו. פינוקים לא צפויים ממכרים ביותר, בדיוק כמו מיילים, מדיה חברתית או כותרות קליק־בייט.

אז מה עושים? זה לא פשוט. בהגדרתה, תגובה אינטואיטיבית מתרחשת לפני שיש לנו זמן לעצור לחשוב. הפתרון הברור הוא ליצור מחסום כלשהו. אז התקנתי על הדפדפן שלי תוסף שנקרא Strict Workflow. בלחיצת כפתור אחת הוא חוסם למשך פרק זמן של 25 דקות מבזבזי זמן כמו טוויטר, יוטיוב ואתרי חדשות שמשתמשים בכותרות קליק־בייט. נדהמתי לגלות כמה פעמים במהלך 25 הדקות האלה אני בודק את האתרים האלה באינסטינקטיביות, נתקל במקומם בהודעת החסימה וחוזר לעבוד. אני מקווה שכמה שבועות או אפילו חודשים עם התוסף הזה ישברו את ההרגל הזה. בכל מקרה, התוכנה עובדת.

בינתיים, הסרת אפליקציות החדשות טוויטר ו־Feedly גרמו לטלפון שלי להרגיש פחות כמו חנות ממתקים. כעדות לכוחו של הרגל לא־מודע, לאחר שהסרתי את Feedly, מחקתי כמה מיילים נכנסים, ואז בלי לחשוב ניסיתי למצוא אותו. נדרש לי רגע להבין שאני מחפש אפליקציה שמחקתי לפני פחות מדקה. זו היתה תזכורת לכך שיש כאן יותר מקבלת החלטות רעה או קצרת רואי: לעתים קרובות כשאנחנו משתמשים בטלפון אנחנו לא מקבלים שום החלטה מודעת.

פול רומר זכה לפני כמה חודשים בפרס נובל לכלכלה על ניתוח האופן שבו המצאות שונות גולשות לתחומים אחרים, מובילות להמצאות נוספות ומניעות תהליך של צמיחה כלכלית. בחלוף ארבעה שבועות לתוך הניסוי שלי, התחלתי להבחין בכמה יתרונות לא צפויים עקב הגלישה הזו. הטלפון נותר מפתה, אך במידה הולכת ופוחתת. לקחתי את הילדים שלי לראות סרט חג מולד, ולראשונה זה שנים לא חשתי צורך לבדוק אותו.

התחלתי לזהות את כוחם של החיזוקים ההדדיים במערכת של הסחות הדעת - דבר שלא ראיתי כשהייתי בתוכה. בנובמבר, לדוגמה, שוטטתי ב־Feedly בחיפוש אחר תכנים מעניינים. סיפרתי לעצמי שאני מחפש מה לקרוא, אך בעצם חיפשתי דברים לצייץ עליהם. אם הייתי לחוץ בזמן, נהגתי לצייץ לפעמים דברים במקום לקרוא אותם. הטיפשות הזו הצביעה על הרגל רע ביותר.

אך לאחר שהסרתי את טוויטר מהטלפון שלי גיליתי שאני מתפתה פחות להציץ בסטטיסטיקות שלי באתר (אין מה לראות), וגם מתפתה פחות לסרוק אתרים במהירות. אחרי הכל, אם אני לא הולך לצייץ עליהם, למה שלא אקרא ספר במקום? כל אפליקציה חדשה שהסרתי מהטלפון החלישה את הנטייה שלי להרים אותו. זה גם הפך אפליקציות אחרות לשימושיות פחות או מושכות פחות. לא חזיתי את ההשפעה הזו, ולא התלוננתי כשהיא קרתה.

איור: מיכל פדלון | איור: מיכל פדלון

האחד בינואר הוא בדרך כלל היום שבו פותחים דף חדש. במבט לאחור, העובדה שהתחלתי את הניסוי שלי בסוף נובמבר במקום בשנה החדשה היתה מהלך גאוני שכלל לא התכוונתי אליו. התקופה שלפני חג המולד עמוסה באופן שונה: נפחי המיילים מצטמצמים ומוחלפים בברכות חג המולד ורשימות קניות. זו תקופה שבה יוצא לנו יותר לפגוש אנשים פנים מול פנים ולא בפייסבוק. בכך שהסרתי את השירותים הדיגיטליים השונים התקדמתי במהירות, עושה במכוון וברצינות מה שככל הנראה הייתי רק נסחף לעברו.

הניסוי עבד היטב. כלל לא התגעגעתי לטוויטר. ביליתי הרבה פחות זמן בטלפון. חברים ותיקים הופיעו שוב בחיי כדי לספר לי כמה נהנו מהמכתב ששלחתי להם. מעטים אמנם חששו שאני עובר משבר כלשהו, אבל באופן כללי המכתבים נתפסו כדרך טובה יותר ליצור קשר עם אנשים מאשר פייסבוק.

כשנפגשתי עם חברים ובני משפחה גיליתי שקל לי יותר להקדיש להם את מלוא תשומת הלב שלי. שרי טורקל (Turkle), מחברת הספר "להחזיר את השיחה" (2015), מצאה שבעבר אנשים השתמשו במסרונים כתוספת לשיחות אישיות, אך עד מהרה נהפכו המסרונים לתחליף - נוחים יותר וקלים יותר לשליטה. הבעיה עם שיחה אמיתית, הסביר לה תלמיד י"ב, היא שהיא "מתקיימת בזמן אמת ואז אי אפשר לשלוט במה שעומדים להגיד".

אני מזדהה עם הדברים, וכולנו כנראה חווינו במהלך חג המולד שיחות פנים מול פנים שהיינו מעדיפים לנהל ממרחק של אלפי קילומטרים. אך אף ששיחות אמיתיות מתישות, הן גם עשירות ומשמעותיות בהרבה מעשרות שורות של הודעות. ככל שהטלפון הסיח פחות את דעתי, כך נהניתי יותר לשוחח עם האנשים שמולי.

סוף דצמבר הביא איתו מבחן מוזר ולא צפוי: הוענק לי תואר "קצין" של מסדר האימפריה הבריטית (OBE) בטקס הענקת תוארי הכבוד המסורתי המתקיים בסוף השנה. לפתע הדממה הדיגיטלית של דמדומי השנה הופרעה על ידי זרם קבוע של הודעות איחולים. יצאתי לטייל עם כמה חברים כדי להתעדכן בחדשות מהחודשים האחרונים ולדבר על השנה שבפתח. בכיסי הטלפון רטט, והתחלתי להילחץ מהאפשרות שההודעות יישארו ללא מענה. ניצלתי פה ושם רגעים כדי להקליד תגובה, הייתי נבוך והשמעתי תירוצים בפני הנוכחים.

זו לא חוויה שהייתי רוצה לחזור עליה, אך היא לימדה אותי כמה דברים. ראשית, גם הודעות דיגיטליות ידידותיות יכולות לעורר חרדה. חששתי שאיראה כפוי טובה אם לא אשיב במהירות. זה היה מטופש. עיכוב לא היה מפריע לאף אחד. אבל לא עמדתי בזה. היה עדיף להשאיר את הטלפון בבית.

שנית, קל לחזור להרגלים רעים. אחרי שבועות אחדים שבהם בדקתי את הטלפון רק כמה פעמים ביום במקום כמה פעמים בשעה, מבול ההודעות דחף אותי בחזרה להרגל כמו עכברוש מעבדה שמתפלל למנת מזון. נדרשו עוד כמה ימים כדי להחזיר לעצמי את תחושת השלווה.

שלישית וחיובית יותר, ההשקעה הנדרשת לביטול המדיה החברתית התחילה להפיק דיבידנדים. אמנם נכנעתי והתחברתי לפייסבוק לראשונה זה כמה שבועות, מתוך רצון לא להתעלם מהודעות האיחולים, אבל הוא היה דומם לחלוטין. נראה שאנשים הבינו שפייסבוק הוא לא דרך טובה להשיג אותי. והצלחתי להימנע לגמרי מכניסה לטוויטר.

בכל זאת, התחלתי לתהות אם הנוהג החדש ישרוד את החזרה לשגרת עבודה בינואר. התקשרתי לג'וסלין גליי (Glei), מחברת הספר "Unsubscribe" (2016) ומגישת הפודקאסט Hurry Slowly. "המחשבה שאתה יכול לשנות את כל הרגליך וזהו, היא מגוחכת", היא הזהירה בהתלהבות. נשמע הגיוני, אבל איך אוכל לשמר

העצה של גליי היתה להישאר דרוך. אפשר להתפתות בחג המולד, אבל לא בספטמבר. הגיוני להיות מנותקים מטוויטר בזמן שכותבים ספר, אבל זה הגיוני פחות בזמן יחסי הציבור עבורו. כל פרויקט חדש, הסבירה, מחייב הערכה מחודשת מהירה כדי לקבוע היכן לשרטט את הגבולות הדיגיטליים. האתחול הוא עבודה בשלבים.

מטרת ההפסקה שלקחתי היתה לאפשר לי הערכה מחושבת לגבי השירותים הדיגיטליים ששווה לי להחזיר לחיי. עכשיו, כשהשנה החדשה כבר התחילה והמיילים זורמים בחזרה בחופשיות, מה למדתי?

ראשית, לא התגעגעתי להיות בטוויטר באופן קבוע. התעלמתי מהתראות במשך שנים, כך שממילא פספסתי חלק מהיתרונות והרבה מהכעסים שמציעה הפלטפורמה, אך עדיין הקפדתי לצייץ מתוך שילוב מוזר של הרגשת חובה ואינרציה.

התוכנית החדשה שלי היא להתחבר לכמה שעות בימי שישי, לייצר כמה לינקים לטורים שלי ולקדם פרויקטים אחרים שעשויים לעניין אחרים, ואז להתנתק בחזרה. אם אמצא בהמשך סיבה טובה להשתמש בפלטפורמה ביתר אינטנסיביות, אשוב אליה.

שנית, נהניתי מכך שהטלפון שלי נהפך למשעמם יותר. לא היה בו הרבה מלבד תיבת מייל שהתרוקנה בקלות והאפליקציה של “פייננשל טיימס”, ולכן הסתכלתי בו לעתים רחוקות יותר ולמשך פחות זמן בכל פעם. גם גברה הסבירות שאעשה עם המכשיר משהו מועיל כשאני כבר בודק אותו.

התקנתי מחדש את Feedly - שהחלטתי שהוא נחוץ לעבודה שלי - אבל אעקוב אחר כמות השימוש שלי בו. בלי הצורך לפרסם ציוצים, האפליקציה נהייתה ליעילה יותר. אני קורא כדי ללמוד, ולא כדי לצייץ.

שלישית, התוסף החוסם עבד באופן נהדר והציל אותי מהדחף האינסטינקטיבי לבדוק אפליקציות, ולכן הוספתי גם את תיבת המייל שלי לרשימת החסימות. היתה לי הצלחה מוגבלת עם חוסם מיילים בעבר, אך הפעם הזאת מוצלחת בהרבה, אולי משום שהחוסם הוא חלק מתוכנית רחבה יותר.

 

להאזנה לפודקאסט
לחץ כאן

לסיכום, היה חכם להתמקד ביתרונות של צמצום העומס הדיגיטלי. אף שזה היה בחלקו תרגול בשבירת הרגלים או הכחשה עצמית, היה מועיל יותר להתייחס לזה כאל אימון בהקדשת זמן ותשומת לב לדברים החשובים.

כמה מחבריי הוותיקים התרגשו עד עמקי לבם לקבל מכתב ממשי. אף אחד מעולם לא התרגש מלייק בפייסבוק. בתחילת ינואר הרגשתי שאני בכושר טוב יותר מכפי שהייתי בתחילת דצמבר, בניגוד למה שקורה בדרך כלל אחרי החגים. הלכתי ברגל, ניהלתי שיחות, אכלתי ושתיתי עם חברים. נלחמתי אפילו בכמה מכשפים דמיוניים.

אין לי שום רצון לוותר על כל זה כדי לבלות יותר זמן עם הטלפון.