פוסט, גם עם חמישה סימני קריאה, לא יעזור

שמעתי בחדשות שתעריפי החשמל יעלו בקרוב, אבל לא התרגשתי. אני גולש בפייסבוק ולכן ידעתי בדיוק מה לעשות: לגשת למחשב, להדפיס את ההודעה הבאה ולתלות אותה על ארון החשמל, בחוץ: "אני מודיע בזאת שאני לא מרשה לחברת החשמל להעלות את תעריפי החשמל או לשנות בדרך אחרת את תנאי ההתקשרות בינינו. העלאת תעריפים בניגוד לרשותי היא הפרה של אמנת רומאUCC1-308-1 1 שדינה עונש!".

זה עבד? כמובן שלא. מופרך לצפות שחברת החשמל (או כל ספק אחר) יוותרו על המגיע לה מכוח ההסכם עם לקוח - רק בגלל שאותו לקוח תלה הודעה כלשהי על קיר. לא כך מתנהלים הדברים.

לכן מפתיע לגלות שמאות אלפי אנשים העלו בימים האחרונים פוסטים בפייסבוק, בזו הלשון: "... אני נותן הודעה לפייסבוק שאסור לחלוטין לחשוף, להעתיק, להפיץ, או לבצע כל פעולה אחרת נגדי בהתבסס על פרופיל זה ו/או את התוכן שלו. התוכן של פרופיל זה הוא פרטי ומידע חסוי. הפרת הפרטיות צפויה לעונש על פי חוק רומא (UCC 1-308-1)...".

מתברר שיותר מעשור, מאז חדר האינטרנט כמעט לכל תחום בחיינו, רבים רואים עדיין במרחב הווירטואלי שטח מופלא, אקס-טריטוריאלי, אשר החוקים הרגילים, אשר שולטים בעולמינו הפיזי – אינם חלים עליו.

האינטרנט כבר לא "שטח ההפקר האלקטרוני"

זו טעות. המגמה השלטת כיום בבתי המשפט בישראל ובמערב הפוכה – היא רואה בחוקי "העולם האמיתי" חוקים שצריך ואפשר ליישם גם בעולם הווירטואלי, גם אם יישום זה טומן בחובו לעתים קשיים וסיבוכים.

כך למשל קבע בית המשפט העליון, כי יש לראות את המילה "מקום" (המופיעה בחוקים שונים) – ככוללת אתר אינטרנט וכי לפיכך אין כל מניעה לראות באתר הימורים אינטרנטי - "מקום משחקים אסורים", אשר בהתאם לחוק המשטרה מוסמכת לסגור (עע"מ 3782/12 - מפקד מחוז ת"א נ' איגוד האינטרנט הישראלי).

יותר מכך: נראה שבתחומים מסוימים, הפעילות במרחב הווירטואלי אף כפופה לרגולציה נוספת, מעבר לזו הקיימת בעולם האמיתי: חוק הגנת הצרכן הישראלי למשל מחמיר מיוחד עם מוכרים וירטואליים ומעניק למי שקונה באינטרנט ("עסקת מכר מרחוק") שורה של הגנות וזכויות ביטול עסקה - העולות על אלה שמוענקות למי שקנה אותו מוצר ממש בחנות פיזית.

הימים בהם האינטרנט נחשב ל"שטח ההפקר האלקטרוני" (electronic frontier) - חלפו אם כן לבלי שוב. כיום שיטוט במרחב הוירטואלי דומה למדי לשיטוט ברחובה של עיר או במרכז מסחרי: בשני המקרים הפעילות במרחב כפופה לשכבות של חוקים, כללים ונהלים הכוללים חוקי מדינה (איסור על גניבה, הונאה, פדופיליה, אפליה וכו') והסכמים מסחריים, בין עסקים ולקוחותיהם.

כמו בעולם האמיתי, חוזים בעולם הוירטואלי נכרתים באמצעות הסכמה אקטיבית (הקלקה על כפתור "אני מסכים" באתר) אך לעתים גם בהתנהגות בלבד – כאשר עצם הגלישה באתר תיחשב להסכמה לתנאי החוזה.

חוזים בין גולשים ובעלי אתרים הינם מסמכים משפטיים אכיפים לכל דבר, גם אם הם מוצנעים בדרך כלל בתחתית דף האינטרנט, ומופיעים תחת שמות כמו "מדיניות", "תנאי שימוש", "תקנון" או "כללי קהילה". חלקם מנוסחים בשפה משפטית קשה להבנה וחלקם מנוסחים בשפה ידידותית ויומיומית - אך לכולם מטרה אחת: להגן על בעלי ומפעילי האתר מפניכם, הגולשים.

כזה הוא גם החוזה שבין תאגיד פייסבוק לבין מי שמחזיק חשבון פייסבוק.

מדובר במסמך ארוך מאד, שכותרתו "התנאים והמדיניות של פייסבוק" ואשר כל מי שמעוניין לפתוח חשבון בפייסבוק נדרש לאשר. באשרו מסמך זה מעניק הגולש לפייסבוק שורה ארוכה של רישיונות והרשאות, בהן: "... רישיון לא בלעדי... להשתמש, להפיץ, לשנות, להפעיל, להעתיק, לבצע או להציג בציבור, לתרגם וליצור עבודות

נגזרות מתוך התוכן שלך... "

"... הרשאה לשימוש בשמך, בתמונת הפרופיל שלך ובמידע על פעולות שביצעת בפייסבוק בקשר עם או למודעות, להצעות ולתוכן ממומן אחר שאנחנו מציגים במגוון המוצרים שלנו, ללא כל פיצוי לך... ".

אם ההרשאות הללו מבהילות או מטרידות אתכם, עומדות בפניכם שלוש אפשרויות:

1. לבדוק את הגדרות החשבון והפרטיות שלכם בפייסבוק - ולשנותן.

2. אם השינויים האפשריים בהגדרות אלה אינם מספקים אתכם – לבטל את חשבונכם בפייסבוק; 

3. אם אתם סבורים שההרשאות שהתקבלו מכם אינן חוקיות - לפנות לבית המשפט לאכיפת זכויותיכם, ממש כפי שהייתם עושים בעולם האמיתי.

פוסטים, הודעות או הצהרות שלפיהם "לפייסבוק אסור לחלוטין לחשוף, להעתיק, להפיץ ..." אינם שווים את הנייר (הווירטואלי) עליו הם כתובים - גם אם הם כוללים שלושה, ארבעה ואפילו חמישה סימני קריאה.

הכותב הוא עו"ד, המתמחה במשפט מסחרי, חוזים ודיני אינטרנט. אין לראות באמור לעיל בגדר ייעוץ משפטי