"הרופאים והמערכת באי־ספיקה גדולה"

העומס במחלקות הפנימיות ובחדרי המיון בישראל רק הולך וגובר, כשכיום ב־110 מחלקות פנימיות מאושפזים מדי שנה כ־330 אלף בני אדם. הראשונים לקרוס תחת העומס הרב הם צוותי הרפואה, בהם המתמחים שנדרשים לעבוד ברציפות במשך יותר מ־24 שעות במשמרת שברובה נראית כמו שדה קרב ואף פעם אי אפשר לדעת כיצד היא תסתיים.

 

אין משמרת סטנדרטית. "העבודה בלתי צפויה. מה שבטוח זה ששום דבר לא יהיה צפוי, שיהיה בלאגן ותוהו ובבוהו. כמתמחה במחלקה פנימית אתה עושה תורנות גם במחקלה הפנימית וגם במיון. במהלך התורנות שאורכה 26 שעות אתה מוצא את עצמך רץ ממקרה למקרה ומכבה שריפות. אתה מקווה שאתה עושה את העבודה הכי טוב שאפשר, אבל אתה גם יודע שאתה לא מצליח לספק רפואה טובה, אז אתה מסתפק בלמנוע קטסטרופות. אלו 26 שעות רצופות שבמהלכן אתה לא אוכל, שותה או נח ובטח שלא ישן. זו אי־ספיקה אחת גדולה שלך ושל המערכת".

תורנות של אובדן שליטה מוחלט. "במחשבים במיון יש תוכנה של מצבת חולים שמסמנת חולים שנבדקו בירוק וכאלו שעוד לא ‑ באדום. בשלוש לפנות בוקר הסתכלתי על המחשב וראיתי שיש עוד 50 חולים במיון שלא נבדקו, ובמבט נוסף אני מבין שחלקם מחכים כבר שבע שעות לרופא. זו היתה תורנות של אובדן שליטה מוחלט, המיון היה כאוס אחד גדול. לקראת סוף המשמרת, בשבע וחצי בבוקר אני מגיע לראות חולה ומגלה שיש לה פרפור מהיר ‑ הפרעת קצב לב שכיחה שצריך לטפל בה, זו לא הפרעה שמסכנת חיים בשניות, אבל זה משהו שאי אפשר להסתובב איתו שעות או ימים. החולה הזו שכבה שם מאחורי הווילון במשך 12 שעות ואף אחד לא ניגש אליה. 12 שעות. פשוט לא האמנתי. אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות שבמדינת ישראל חולים שוכבים במצב כזה ולא רואים רופא. זה מצב שצריך להישמע מאוד לא סביר לא רק לכל רופא אלא גם לכל אדם".

אי אפשר לקבל החלטות טובות. "הצורה שבה אנחנו עובדים משפיעה על כושר קבלת ההחלטות והשיפוט שלנו. זה המקום שבו האינטרסים של הרופאים ושל החולים מצטלבים. כשהרופאים יעבדו פחות שעות ויהיו יותר רופאים ביחס למטופלים אז גם לרופאים יהיה יותר טוב וגם למטופלים. אנחנו תמיד אומרים שרופא טוב זה רופא שטוב לו, והחולים הם המרוויחים העיקריים מכך. אנחנו יודעים שאנחנו לא במיטבנו בשעות הארוכות האלה ובעומסים האלה וגם אם קשה לי להגיד את זה, חובתנו היא לתאר את המציאות כמו שהיא באמת. יש רופאים שיגידו שהם יכולים לטפל בכל מצב שהוא, אבל אני חושב שהם מכחישים".

הפכתי לקהה חושים. "כדי להתמודד עם הסיטואציות הבלתי אפשריות האלה מבחינה רגשית, נפשית ומוסרית פיתחתי מנגנוני הגנה כמו שכל בן־אדם שמתמודד עם מצבי לחץ מפתח. בשלב מסוים הגעתי למצב של קהות חושים. אני חושב שאני בן אדם רגיש מהממוצע ולכן הפתרון שלי היה לפתח שריון מאוד עבה שקשה לחדור אותו. האדישות שפיתחתי עזרה לי לתפקד טוב יותר מבחינה מקצועית כי הרגשות לא השפיעו עליי. אבל אז הבנתי שאני לוקח את זה לחיים האישיים: פתאום אתה לא מבדיל בין הרגשות בעבודה לרגשות עם המשפחה, בבית או במערכות יחסים זוגיות. המחיר ששילמתי זה ההתקהות של החושים. אני מנסה לתקן את זה בימים האלה. זה לא פשוט".