אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מוסף שבועי 7.2.18 עורכת דין דנה פוגץ, צילום: עמית שעל

מוסף כלכליסט

עורכת הדין לרגעים שבהם השמים נופלים

דנה פוגץ' מתמחה בתיקים שאי אפשר לנצח בהם: היא מייצגת נפגעי עבירה - הנשים שנאנסו, הגברים שהותקפו, הילדים שהתייתמו. הגישה שלה מחוללת מהפכה ביחס לנפגעים, מצמצמת את הפגיעה השנייה שהם סופגים, מהמערכת עצמה, ומכריחה את השופטים לראות אותם ולהתחשב בהם. בראיון למוסף כלכליסט היא מתארת תחושת הישג משמעותית אבל חלקית, ואוקיינוס של כאב שהיא סוחבת מהתיקים הקשים ביותר

09.02.2019, 12:04 | דיאנה בחור ניר
ע

ל פניו, כל חייה של דנה פוגץ' הכינו אותה להיות עורכת דין. "גדלתי על ספרי אגאתה כריסטי, ותמיד רציתי להיות הבלש. קראתי המון ספרי מתח, וגם היסטוריה. תמיד אהבתי לדבר ולנאום, ידעתי לכתוב, הייתי תלמידה טובה מאוד בלי מאמץ. ומגיל אפס ידעתי שאהיה עורכת דין", היא מספרת. אבל באותה נשימה כמעט היא מודה ששום דבר לא הכין אותה לעיסוק הספציפי שלה בתוך עולם המשפטים, כמי שמייצגת נפגעי עבירה. כמי ששומעת ומלווה את הילדות שנאנסו, את הנשים שהותקפו, את הגברים שהוכו, את ההורים שבנם או בתם נרצחו או נהרגו. שומעת — ואז מנסה לתת להם קול. להנכיח אותם בזירה המשפטית והציבורית. שום ספר לא הכין אותה לחיים עם הצללים של כל העבירות האלה, ולמחנק הכרוך בהם.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

הנה כמה מהאנשים שאותם ייצגה בשנים האחרונות: רוני קדם, שבן זוגה לשעבר רצח את בתם. ילדי משפחת מעוז, שאחיהם רצח את הוריהם. האשה שארז אפרתי ניסה לאנוס לאחר מסיבת הרווקים שלו בנמל תל אביב. משפחתו של אריק קרפ, שהוכה למוות בטיול ערב בחוף הים. משפחתו של הנער אילון שלו אמסלם, שנדרס למוות על ידי נהג שיכור בקיץ האחרון. משפחתה של עו"ד ענת פלינר, שנרצחה בביתה בידי נער שניסה לשדוד אותה. משפחתה של הנערה שקד שלחוב, שנרצחה כשנקלעה לניסיון חיסול של עבריין. ואלה רק המקרים הידועים יותר, לצד אינספור נפגעים, קורבנות גילוי עריות, משפחות של נרצחים ועוד ועוד. כאילו היא באה כל בוקר למשרד כדי לעבוד למען מי שחוו אכזריות אנושית קשה.

"אני תמיד רואה רק את הצדדים הכי מזעזעים של החיים, החלקים הכי קשים של הקיום האנושי", היא אומרת ל"מוסף כלכליסט". "יש לי הטיה מובהקת לתרחיש הנוראי. לא מזמן חברה הראתה לי תמונה של אדם בכיר הולך עם ילד קטן, ואני ישר ראיתי פדופיל. לצערי הרבה פעמים החשדות האלה מתאמתים. הבנות של בן זוגי שמעו סיפורים מפחידים בארוחות הערב מאז שהיו ילדות. הן גדלו להיות נשים חזקות, אבל הן גם יודעות שצריך להיזהר. לחיות את החיים בלי לפחד כל הזמן ממשהו רע שעומד לקרות, אבל גם להיות כל הזמן מודעת למה שעלול לקרות. אני עוסקת באחד התחומים הקשים ביותר מבחינת ההשלכות הרגשיות, ואי אפשר שלא לקחת את זה הביתה. אבל אני גם מנסה לזכור: לא אני נפגעתי אלא אחרים, ואני פה כדי לעזור להם".

פוגץ פוגץ' (משמאל) עם בני משפחת אמסלם בבית המשפט העליון, בינואר. "היתה לשופטים הזדמנות להושיט יד לנפגעי תאונות דרכים, והם לא עשו זאת" | צילום: עמית שאבי פוגץ

נפגעי העבירה תמיד מפסידים

מאחורי המחיר האישי שמשלמת עו"ד ד"ר דנה פוגץ' (54) מסתתרת מהפכה. במו ידיה, בעבודה רבת שנים ועם כמה שותפים לדרך, היא שינתה את היחס של מערכת המשפט לנפגעי עבירה — ובמידה מסוימת את היחס של החברה כולה. נקודת המוצא היתה נמוכה במיוחד: במשך עשרות שנים נפגעי עבירות פליליות כלל לא היו צד בהליך המשפטי, שהתנהל מעל ראשם ולעתים אף ללא ידיעתם. המדינה היתה תובעת את הנאשם, סנגורים הגנו עליו, בית המשפט היה מכריע. האשה שנאנסה או משפחתו של הנרצח, למשל, לא היו זוכות לשום ליווי. לא בשלב הראשוני שאחרי העבירה, בהגשת התלונה למשטרה, בגביית העדויות ואיסוף הראיות; לא בבית המשפט, שם סנגורים לעתים קרובות מכפישים את הנפגעים כדי להפחית מאחריות הנאשם; לא בשלב גזר הדין וגם לא לאחר שחרורו מהכלא של הפוגע. פעמים רבות נפגעי העבירה רק נפגעו שוב בידי המערכת.

האפשרות להשמיע את קולם באופן רשמי ניתנה לנפגעים רק ב־2001, בחקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה. הוא קבע בין השאר כי יש לעדכן אותם על ההליך הפלילי, כי הם זכאים להביע עמדה בנוגע לעונש ולעסקאות טיעון, רשאים לבקש מלווה בחקירות וכדומה. אבל עדיין לא היה קיים בישראל מנגנון מסודר שאפשר לנפגעים לממש את זכויותיהם, עד שפוגץ' יצרה אותו. "דנה לקחה את החוק והפכה אותו למציאות, היא יצקה לתוכו את התוכן", אומרת קולגה שלה בתחום, עו"ד טלי איזנברג.

"נפגעי העבירה מכונים 'דאבל לוזרס'", מסבירה פוגץ'. "בפעם הראשונה הם מפסידים כשפוגעים בהם, בפעם השנייה הם מפסידים מול מערכת המשפט. קיימים מחקרים על הנזק של זה, בתחום שנקרא ויקטמולוגיה (חקר הקורבנות). את הפגיעה הראשונה כבר אי אפשר למנוע, והחיים של אנשים מתרסקים אחריה. אבל אנחנו איתם, וייצוג הנפגעים מנסה למנוע את הפגיעה השנייה: את המקרים שבהם שוטר מתייחס אליהם לא יפה, שבית המשפט לא הודיע להם על דיונים, שהגיעו להסדר עם הנאשם בלי ליידע אותם, או שמי שפגע בהם משוחרר מהכלא בלי שהם עודכנו. יש עשרות דוגמאות לאופן שבו הנפגעים נהפכים גם לקורבנות של מערכת אכיפת החוק".

"נפגעי עבירה מפסידים כשפוגעים בהם, ואז מפסידים שוב מול מערכת המשפט. את הפגיעה הראשונה כבר אי אפשר למנוע, אבל אנחנו מנסים למנוע את השנייה, במשטרה, בבית המשפט, כשמי שפגע בהם משתחרר מהכלא ללא ידיעתם"

איך את יכולה למנוע את הפגיעה הנוספת?

"בדברים הקטנים ובאמצעות שימוש יצירתי בכלים שלנו כעורכי דין. אם אני מלווה נפגעת אונס, למשל, אבוא איתה לתת עדות במשטרה ואדאג שהיא לא תחכה שם חמש שעות, ושהיא תתקבל בידי חוקרת שאנחנו מכירים, שמתמחה בתחום, כדי שהדברים יהיו קלים יותר.

"דמייני שיום אחד השמים נופלים לך על הראש, ואת צריכה להתמודד גם עם הסיטואציה הכי קשה בחייך, וגם עם מערכת החוק. רוב האנשים לא מבינים בזה שום דבר, גם אם הם עוסקים בתחום. ייצגתי אפילו שופטת כנפגעת עבירה, ועכשיו את קובי ודקלה אמסלם, ההורים של אילון, שניהם עורכי דין. גם אנשי משפט צריכים איש מקצוע מומחה שיכוון אותם בדרך הקשה הזאת, במיוחד בסיטואציה שבה הם לא יכולים לראות בהיר".

את הבעייתיות בטיפול בנפגעים פוגץ' הכירה כאקדמאית שבחנה את הנושא. במשך שנים חקרה וכתבה ולימדה ואף נתנה חוות דעת, אבל לא עבדה בפועל כעורכת דין, עד שהבינה שאין ברירה. מתוך העבודה באקדמיה היא נחשפה לעומק החסך בתחום, ואז הקימה עם עו"ד דיקלה טוטיאן ופרופ' יפעת ביטון את מרכז נגה למען נפגעי עבירה, במסגרת הקריה האקדמית אונו. "התחוור לי שאני לא צריכה רק לכתוב על זה ולדבר על זה, אלא לפעול. שיש פה אוכלוסייה ענקית שאף אחד לא מייצג בתוך מערכת המשפט". השנה היתה 2004, ו"אף אחד לא הבין למה צריך עורכי דין שיעסקו בזה".

נגה נהפך לגוף הראשון והמוביל בארץ שעסק בייצוג נפגעי עבירה, לצד קידום התחום במחקר, הכשרה ומודעות ציבורית. ההישג הגדול ביותר של המרכז, מסבירה פוגץ', ניכר בעובדה שהוא כבר לא צריך לייצג נפגעים. "הפסקנו כי הצלחנו: מ־2015 אנחנו לא מייצגים נפגעים באמצעות נגה. זה קרה בגלל שיקולים כלכליים של הקריה האקדמית אונו — כי אין תקציב — אבל גם משום שהמדינה התחילה לייצג נפגעים של עבירות המתה (בני משפחה של מי שנרצחו או נהרגו) וחלק מהנפגעים בעבירות מין. תמיד אמרנו שהמדינה צריכה לעשות את זה, וב־2011 היא השתכנעה והתחיל סיוע של משרד המשפטים. כך שבמובן מסוים אנחנו אקזיט מוצלח. המדינה עוד לא מייצגת את כל העבירות והנפגעים, אבל כן את החמורים ביותר, וזה צעד חשוב שאני מברכת עליו וגאה בו".

הגבול בין אמפתיה למקצועיות

משהו על המשמעות העמוקה של המהפכה שפוגץ' חוללה בייצוג נפגעי עבירה אפשר ללמוד מניר מעוז, שמרכז נגה ליווה אחרי שב־2011 אחיו רצח את הוריו נורית ונח. "בתקופה הכי קשה בחיים שלי דנה פתחה לי קצת את התריס ונתנה לי קצת אור", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "אני חייב לה את זה שאני חי חיים נורמליים. צריך להבין, אתה מגיע במצב הכי קשה שלך, וצריך להתעסק בביורוקרטיה מגעילה, דרישות מהפרקליטות, בקשות מבית המשפט ופניות מהתקשורת. אתה לא רוצה לעסוק בזה אבל אתה חייב, וחוסר האונים גדול. מבחינת בית המשפט אתה שם ומספר תעודת זהות שצריך לתת עדות, ומבחינת הפרקליטות אתה חלק מתיק שצריך לנהל. לכן קריטי שיש מי שמושיט עזרה, בדברים גדולים כמו דיון על הסדר טיעון, ובדברים קטנים, למשל שיהיה לנו איפה להמתין בבית משפט ולא נעמוד מול הצלמים".

הילה ושרה קרפ, בתו ואלמנתו של אריק קרפ, בבית המשפט בת"א ב־2011. "התעקשנו שיעמידו לדין גם את מי שעמדו מנגד ולא סייעו לקרפ", צילום: דנה קופל הילה ושרה קרפ, בתו ואלמנתו של אריק קרפ, בבית המשפט בת"א ב־2011. "התעקשנו שיעמידו לדין גם את מי שעמדו מנגד ולא סייעו לקרפ" | צילום: דנה קופל הילה ושרה קרפ, בתו ואלמנתו של אריק קרפ, בבית המשפט בת"א ב־2011. "התעקשנו שיעמידו לדין גם את מי שעמדו מנגד ולא סייעו לקרפ", צילום: דנה קופל

פוגץ' מבינה היטב את המשמעות הרגשית של העבודה שלה למען האנשים שהיא מייצגת, אבל חשוב לה להדגיש שהיא לא אחראית לתמיכה הנפשית. "כשאומרים שאני צריכה להיות חצי עובדת סוציאלית, אני מבינה למה מתכוונים — אבל אני לא. באים אליי כי אני עורכת דין טובה, אשת מקצוע, ולא כדי שאני אבכה עם הנפגעים. אם אני בוכה, זה בבית, שהם לא יראו. אני יכולה להיות אמפתית, אבל אני צריכה לתת את התובנה המקצועית הכי טובה שאני יכולה. גם אם זה להגיד דעה שונה משל הלקוחות, מה שמוביל לעתים לכך שדרכינו נפרדות. לאנשים יש תפיסה שגויה של אמפתיה, והרבה פעמים זה מפיל אותם. אצלנו המשמעות היא להבין את המקום של הלקוח בלי להיכנס לנעליו, בלי הזדהות יתר, שהיא המקום המסוכן ביותר לעורך דין. זה גבול שקשה לשמור עליו, אבל הלקוחות לא מצפים שתזדהי איתם, הם מצפים שתביני את הסיטואציה ותציעי פתרונות.

"במרכז נגה, באחד התיקים הכי קשים של גילוי עריות, המשפחה התנכרה לנפגעת, ואחת מעורכות הדין רצתה להזמין אותה אליה הביתה לארוחת ערב חג. הבהרתי שאי אפשר. היא יכולה למצוא לה מקום לחג, אבל לא לקחת אותה הביתה, זה פוגע במקצועיות. התיקים האלה הרי כל כך קשים, המטען הרגשי כל כך כבד, זה גם ככה מחלחל בלי שתפתחי את השער לרווחה".

אז איך נראה התחום המטושטש הזה, בין האמפתיה למקצועיות, בין להכיל את הכאב לניהול התיק?

"אנחנו בעצם צריכים להבין איך לתעל את הכאב לשפה המשפטית. והכאב יכול לעזור בהליך המשפטי, וההליך המשפטי יכול לעזור לכאב. בניגוד למה שנהוג לחשוב, כשנפגעת עבירות מין מעידה בבית המשפט ומספרת על הכאב שלה, הרבה פעמים זה דווקא עוזר לה".

אלא שבדרך חלק מהכאב עובר לעורכת הדין. "יש היום מחקרים על קורבנוּת משנית של עורכי דין", אומרת פוגץ'. "במידה רבה הם אלה שסופגים את הקושי של הנפגעים. הם בולמי הזעזועים שמפנימים חלק מהכאב. אתה חייב להיות חזק כדי לעמוד בזה, ודאי במשך שנים, ויש רגעי משבר. לכן כיום אני שמחה שכיום אני יכולה לעסוק פחות בעבירות מין ויותר בנפגעים של עבירות כלכליות. כך אני יוצרת לעצמי איזונים ובלמים".

כשהשופטים מכירים בנפגעים

כיום פוגץ' היא המובילה בקרב עורכי הדין הפרטיים שעוסקים בזכויות נפגעי עבירה, באמצעות משרד פוגץ' קידר ברוך שהקימה עם עו"ד ענבר קידר ברוך. בשבוע שעבר דחה בג"ץ את העתירה שהגישה פוגץ' בשם הוריו של אילון שלו אמסלם, שבה דרשה להוסיף לכתב האישום נגד הנהג שדרס את בנם גם סעיף של הפקרה. "היה פה ילד מוטל על הכביש, זו הפקרה חמורה", היא מסבירה. "מי שפגע באילון היה צריך לטרוח לצאת ולחפש אותו. לכן עתרנו. הלכנו להליך שידענו שהוא עקרוני, שבית המשפט לא ישנה את החלטת הפרקליטות. אבל כן ציפינו להתייחסות שלו לעובדה שהפרקליטות אף פעם לא העמידה לדין על העבירה הזאת. זו שערורייה, וחבל שהשופטים לא התייחסו לזה. היתה להם הזדמנות להעביר מסר חברתי מהמדרגה הראשונה, להושיט יד לנפגעי תאונות דרכים קשות, שהם בנים חורגים במערכת המשפט, אבל הם נשארו באזור הבטוח. אני מקווה שההד הציבורי ופעולות עתידיות יביאו לשינוי המצב. במקרה של אריק קרפ, אגב, התעקשנו שהפרקליטות תעמיד לדין גם את מי שעמדו מנגד ולא סייעו לו, והם אכן הורשעו".

"הנפגעת בפרשת ארז אפרתי בחרה לבוא לבית המשפט בשלב הטיעונים לעונש. מול נאשם חזק פתאום מגיעה המתלוננת, עדינה שבעדינות. ראית איך רק אז השופטים הבינו מה קרה באותו לילה, וגזרו עליו עונש כבד"

על כל תיק היא מדברת כך, שקועה בו כולה, מסורה למשימה, נושאת משהו מכאב הנפגעים. "גם שנים אחרי נשאר בי משהו מכל תיק", היא אומרת, "גם הגדולים וגם הקטנים. עם חלק מהנפגעים אני שומרת על קשר, ואני שמחה ומתרגשת כשהם מתקשרים בחגים, מזמינים לחתונה, מספרים שנולד בן".

כשאני שואלת את פוגץ' מה היא זוכרת מתיקים מסוימים, היא מצביעה על הישגים שנמצאים בנקודת המפגש בין הכאב האישי לסוגיה המשפטית. במקרה של רוני קדם, שבתה הודיה נרצחה בידי אביה, היא מספרת על שני הישגים: "הראשון הוא שמנענו מכלי התקשורת לפרסם קטעים מחקירת הרוצח שפוגעים בפרטיות של רוני, וזאת היתה הפעם הראשונה שבית המשפט קיבל את הטענה שהעניין הציבורי לא גובר על הפרטיות של נפגעת העבירה. השני הוא שהצלחנו לקבל את הפילם שבו הרוצח צילם את בתו, כלומר קיבלנו קניין של מישהו אחר. זה בסך הכל פילם, אבל המשמעות בשביל הנפגעת גדולה. יש הרבה סמליות בהליכים משפטיים עם נפגעי עבירות, וזו דוגמה לאופן שבו צריך לתרגם עניין רגשי לשפה משפטית. זה מה שאני יודעת לעשות.

"במקרה אחר, כשוועדת השחרורים דנה בשחרור רוצחיו של הילד דני כץ, המשפחה ביקשה להגיע לוועדה ופנתה לבג"ץ בעניין, ואנחנו הצטרפנו כידיד בית המשפט. העמדה שלנו התקבלה, אפשרו למשפחה להגיע, ובזכות פסק הדין הזה נפגעי עבירה יכולים כיום להגיע, פיזית ממש, לוועדת השחרורים, שתשמע אותם ותבין איך השחרור עלול לפגוע בהם ולערער את מצבם הנפשי. בכל פעם שאני שומעת שוועדת השחרורים הקשיבה לנפגע עבירה, אני יודעת שזה בזכות הבג"ץ ההוא".

בסיפורה של הצעירה שארז אפרתי תקף, פוגץ' חוזרת אל שלב הטיעונים לעונש: "היה הסדר טיעון, והיה אפשר לחסוך מהנפגעת את העדות ואת ההגעה לבית המשפט. אבל באופן נדיר היא בחרה לבוא, ואז ראית איך ההכרה של מה שקרה באותו לילה נופלת על השופטים: מול נאשם חזק, חסון, חייל מקצועי, פתאום מגיעה המתלוננת, עדינה שבעדינות, והם רואים כמה קשה לה בכלל לדבר על החוויה, והיא עושה את זה באומץ עצום. אז השופטים הבינו מה קרה באותו לילה, גזרו עליו עונש כבד והעבירו לה מסר מחזק בפסק הדין. הם הכירו בכך שהיא עשתה כל מה שיכלה כדי להתנגד, הכירו בכמה היה לה קשה להתנגד למישהו הרבה יותר חזק וגדול ממנה, והיה לה מאוד חשוב לשמוע את ההכרה הזאת. פסק הדין הזה הבהיר איך שופטים יכולים להעביר מסר מחזק לנפגעי עבירות. שופט שמדבר אל הנפגעת זה דבר עצום, במיוחד כשהרבה פעמים שופטים פשוט לא רואים את הנפגעים, כי 80% מהתיקים נגמרים בהסדרים. שופט בית המשפט העליון יצחק עמית עשה את זה כשפנה בהכרעת הדין לנפגעת בת 12, והוא עשה את זה שוב במקרה של דקלה וקובי אמסלם, כשפתח את הדיון בפנייה להורים. זה שופט שלמעשה אומר כל הזמן: יש פה בני אדם".

לא רק מהשופטים היא מצפה ליותר, אלא גם מהסנגורים. קשה לה עם אלה שמייצגים גם נפגעים: "אני רואה טרנד כזה, וזה לא מקצועי. כמו שעורך דין של דיני עבודה לא יכול לייצג גם מעסיקים וגם עובדים". קשה לה גם עם האופן שבו חלק מהם מגינים על הנאשמים, למשל כמו במקרה של אחיו של ניר מעוז: "הסנגור שם חצה את כל הקווים האדומים האפשריים כשהאשים את ניר עצמו ברצח, לא רק בבית המשפט אלא גם באמירות לתקשורת. הוא הכפיש אדם חף מפשע והרס לו את החיים למשך תקופה ארוכה. יש לנו אחריות כעורכי דין, אי אפשר להשתלח כך באנשים. עכשיו ניר תובע את הסנגור על לשון הרע, ואני מקווה מאוד שהוא יזכה. צריך לשים גבולות לכוח של עורכי דין".

מתרחש הרס של מערכת המשפט

אפרופו גבולות הכוח של עורכי הדין, פוגץ' הופכת נסערת יותר כשהשיחה מגיעה למצבה של מערכת המשפט, משרת המשפטים איילת שקד ועד אפי נוה, ראש לשכת עורכי הדין שפרש בעקבות חשד לשוחד מיני. "צריך לפרק את לשכת עורכי הדין אתמול בבוקר", היא אומרת. "לא ברור לי מה הלשכה נותנת לנו, כנסים באילת? כל אותות הכבוד והכיבודים של הלשכה — זה מגעיל. הסיאוב שנחשף עכשיו קיים הרבה זמן, וצריך לשנות את הלשכה כך שתהיה וולונטרית. כל מי שתמך בנוה צריך ללכת הביתה, כי אני לא מאמינה שאנשים לא ידעו כלום במשך שנים. וחבל שמעט מדי עורכי דין משמיעים את קולם בסיפור הזה, ובכלל. עכשיו הם פתאום מדברים על הפגיעה בפרטיות של נוה. זה מה שמפריע לכם? על זה אתם משמיעים קול? לא על עצם הדברים שהתרחשו, או על זה שהלשכה מכספנו משלמת על תביעת השתקה נגד העיתונאית שרון שפורר? על זה אתם שותקים? זאת תקופה מפחידה".

על המאמצים למנות שופטים שמרנים יותר היא אומרת ש"זה הרבה הייפ. שופט צריך להיות מקצועי, לא חשוב אם הוא שמרן או ליברל. אין ספק שתפיסת עולם של שופטים משפיעה על עבודתם, אבל הדגש הוא על המקצועיות. נעשו מינויים לא ראויים, אבל הם לא ראויים כי הם לא מקצועיים, לא משום שהם ימנים או שמאלנים, שמרנים או ליברליים". בין השאר היא מתייחסת לשופט בית המשפט העליון אלכס שטיין ומציינת שפסק הדין שלו, שקבע שאשה שבגדה בבעלה לא תהיה זכאית למחצית מדירת המגורים שבה התגוררו יחד, הוא "מזעזע".

אבל הבעיה העיקרית שלה עם שקד, לטענתה, אינה קשורה רק למינוי שופטים אלא לעמדה העקרונית מול מערכת המשפט, לחקיקה הבעייתית ולמינויים הפוליטיים. "אני מפחדת שאנחנו עדים להרס של מערכת המשפט, ושבעקבות הבחירות הקרובות היא תיהרס לגמרי. יש אנשים טובים במערכת, אפשר לתקן ולשפר אותה, אבל אם הכוח הפוליטי מלמעלה מחליט להרוס אותה, זה מה שיקרה. זה מאוד מפחיד, לנוכח הרוח הרעה של החוקים האחרונים וחוסר האמון במערכת המשפט, שמחלחל גם לציבור.

"אני לא זוכרת אף פעם כל כך הרבה שערוריות שקשורות במערכת המשפט, זילות של המערכת. אין יותר הערכה לא רק למקצוע עריכת הדין אלא גם לשופטים, וזה מתחבר גם לפרשת הניצבים במשטרה וההטרדות המיניות שם. כשמחברים הכל יחד מקבלים מערכת אכיפת חוק שנמצאת בקריסה".

לצד התמקדותה בנפגעי עבירה, כולל בהכשרת עורכי דין לעיסוק בנושא, פוגץ' היא חברת סגל בכירה בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, מיוזמי חוק איסור אלימות בספורט, היתה חברה בוועדת רוטלוי לעניין מעמד הילד בהליך הפלילי וחברה בוועדת האו"ם בנושא ילדים נפגעי עבירות. חוץ מזה, אגב, היא ישבה בדירקטוריון ההתאחדות לכדורגל ובמועצה הציבורית לספורט נשים, בפורום המשפטניות של שדולת הנשים ובוועדת החקיקה של מועצת העובדים הסוציאליים. "ובגלגול הבא אני אהיה עורכת דין לזכויות בעלי חיים", היא צוחקת.

עורכת הדין לרגעים שבהם השמים נופלים
 
להאזנה לפודקאסט
לחץ כאןעורכת הדין לרגעים שבהם השמים נופלים

היא גדלה ברמת גן, בת לנתן, שהיה בעלים של מפעל, ולשולה, שמלמדת תולדות האמנות ותולדות הלבוש בשנקר ("השנה ימלאו לה 80, והיא עדיין מרצה"). יש לה תואר ראשון במשפטים וקרימינולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, את ההתמחות עשתה בפרקליטות, ואז המשיכה לתואר שני ודוקטורט בקינג'ס קולג', לונדון. היא חייתה שם במשך שבע שנים — עם בעלה לשעבר, האמן הבינלאומי צדוק בן דוד — ועוד שמונה שנים חילקה את חייה בין ישראל לאנגליה. כיום היא חיה בנווה צדק עם בן זוגה, הייטקיסט ואב לשתי בנות, בנות 22 ו־20. "אני מאוד אוהבת אותן", היא אומרת, ומוסיפה ש"אין לי שום אג'נדה אל־הורית, אבל אין לי ילדים. אני יודעת שמבחינת הקריירה קל לי יותר מלאמהות. ואני יודעת שבישראל יש לחץ חזק לעשות ילדים. אני רואה נשים שנתקעות בגלל הלחץ הבלתי אפשרי להביא ילד ועוד ילד. במקומות אחרים בעולם זה לא כך". הלחץ הזה, פוגץ' סבורה, קשור גם לעובדה שאין המון נשים בצמרת המגזר הפרטי, כולל בפירמות עורכי הדין: "עיקר הפוש בקריירה נעשה בשנים שבהן נשים יולדות ומחפשות משרת אם, בשעה שבמשרדים הגדולים צריך לעבוד עד אמצע הלילה. ואת הפערים האלה הן כבר לוקחות לכל המשך החיים".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות