אנרגיה חלופית: המלצות לסופ"ש

תערוכה

להתעטף בחיים של אחרים

 

לא פעם אני חולפת בכביש על פני כפר ערבי כזה או אחר ומשתהה לרגע כדי לתהות מי חי שם ואיך. כי אין בעיה להבחין, גם מהכביש, שחיים שם אחרת. רגע אחד כזה, שבו נתקע הצלם יעקב ישראל על כביש 443, הוביל אותו ליצירת הפרויקט "לגיטימיות של נוף" - 16 שנה שבהן צילם את אותם כפרים נסתרים. כשנכנסתי לתערוכה, שמוצגת במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, הרגשתי שהצילומים הגדולים עוטפים אותי מכל כיוון. כשהתקרבתי, גיליתי את הכביסה התלויה מן המרפסות, הצעצועים בחצרות המוזנחות, מכוניות שעוצרות לתקן תקלות. כל אלה נחשפים הודות לצילום ייחודי, שהופך את התערוכה למעין "איפה אפי?", כשהמטרה היא להפוך את המקומות הללו ללגיטימיים.

רעות ברנע

קולנוע

להציל רוצח יפני מגזר דין מוות

הירוקאזו קורה־אדה הוא ללא ספק הבמאי היפני האהוב בישראל כיום. כמעט כל סרטיו הוקרנו כאן בעשור האחרון, בהם "אחותנו הקטנה", "אחרי הסערה" ו"המשפחה שלי", שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן ומועמד לאוסקר הזר. לכן משונה לגלות שהמפיצים הישראלים בחרו לגנוז סרט שלו מ־2017, שזכה בפרס האקדמיה היפנית לקולנוע. לפחות עכשיו הוא זמין לצפייה ב־yes VOD. "הרצח השלישי" הוא דרמה על עורך דין מצליח שנקרא לטפל בפרשה די פשוטה, שבה הרוצח הודה ורק צריך להצילו מגזר דין מוות. אבל משהו לא מסתדר, או כמו שנאמר שם "אף אחד כאן לא דובר אמת". זה סרטו המסוגנן ביותר של המאסטר היפני, שמצליח להנפיק כמה וכמה סצנות מופתיות.

יאיר רוה

מופע

לחשוף את השנאה בשירי אהבה

 

 

"כשאת בוכה את לא יפה", "כשאת אומרת לא" ו"אינך יכולה" הם אולי נכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית, אבל היום הם כבר לא היו עוברים כלגיטימיים. ערב יום האהבה הוא הזדמנות לחשוף את המסרים הסקסיסטיים שחבויים עמוק בשירים שגדלנו עליהם, ובדיוק בגלל זה מתכנסות מוזיקאיות אינדי למופע "אם זו אהבה: מוזיקאיות מבצעות שירי אהבה מיזוגניים" בלבונטין 7. אלה רונן, עדי שחם, דניאל רובין ועוד יבצעו פרשנויות ללהיטים שהוכתרו כשירי אהבה בעידן שלפני #Metoo, בהנחיית נטע עמית מ"פוליטיקלי קוראת". לצד שירים של נתן אלתרמן ואפרים שמיר יבוצעו למשל "שרמוטה פוריטנית" של שלומי שבן ואפילו שיר של עומר אדם.

ניצן פינקו

הצגה

לצחוק בלי סוף אל מול 3 משתמטים

שלושה בני 40 שהשתמטו משירות חובה מוצאים עצמם יום בהיר אחד, בלי הכנה מוקדמת, מגויסים לצה"ל תחת פיקודה של חיילת צעירה עמוסת קלישאות צבאיות. מכאן מתחיל מסע מוטרף ומצחיק שכל כולו סאטירה מלאת ביקורת על החברה הישראלית - פוליטיקה, תרבות, פציפיזם, הורות, גבריות וגם איקאה. את המחזה השנון והבועט "המשתמט" כתב עבור צוותא רועי חן ("במנהרה", "מסעות אודיסאוס"), שהוא גם הדרמטורג של תיאטרון גשר, וביים ארז דריגס, שגם משחק. ישבתי וצחקתי בלי הפסקה, וכשיצאתי מהאולם נחתו התובנות שיש לנו ארץ נהדרת שהמציאות בה עולה על כל דמיון, והומור הוא בהחלט אחת הדרכים להתמודד בה.

מאיה נחום שחל

אופרה לילדים

לרקוד מקרנה לצלילי סופרן

מאז ומתמיד אדם שלי אהב הצגות. אם זו שעת סיפור קיקיונית או הפקה גרנדיוזית - כשהשחקנים עולים לבמה העיניים שלו נפערות והלסת נשמטת. אבל בנוגע לאופרה הייתי ספקנית. אם שוחרת תיאטרון כמוני לא מבינה את הפורמט, אז ילד בן 3!?!

השבוע קפצנו למים עם "סינדרלה" של רוסיני. כמה דקות לתוך המופע השכיחו את העובדה שבעוונותיי לא טרחתי אפילו להזכיר בבית את המעשייה, וההפקה המושקעת ריתקה לבמה עשרות עיניים משתאות, שהבינו שקורה פה משהו אחר. שירת הפאתוס הבלתי מתפשרת והעובדה שהילדים בקהל הבינו לכל היותר את יחסי הכוחות לא גרמו להם להסיט את המבט לרגע. בתלבושות פומפוזיות, מלא הומור עצמי וריקוד מקרנה אחד הצליחו באופרה הישראלית להחיות את המיתולוגיה ולגרום לנו לקוות, להתאכזב, להתרגש, להתעצב ולצפות בילדים שלנו נהנים מאופרה.

עדי אהרוני