חיוב סבים במזונות נכדיהם

מוגש מטעם DUN'S 100

סעיפים 4 ו-5 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959 (ראו להלן: "החוק") מקנים לקטין את הפררוגטיבה לתבוע את מזונותיו, בין-היתר, מסביו וסבתותיו. בראשית הדרך התירה הפסיקה שימוש בכלי זה בעיקר בנסיבות קיצון, כגון: שהות ממושכת בחו"ל של אבי הקטינים או היעלמותו.

ברבות השנים, חוותה הפסיקה אבולוציה משמעותית אשר הפכה את סעיף 4(3) לחוק לנפוץ וישים הרבה יותר. כיום, הלכה למעשה, בתי-המשפט לענייני משפחה מחילים את סעיף 4(3) לחוק גם במצבים בהם אבי הקטינים הנו חדל פירעון או "סרבן תשלום".

בבסיס מדיניות הגמישות המונהגת בפסיקה ביחס לשימוש בסעיף 4(3) לחוק חוסים רציונאלים משפטיים ומוסריים כאחד; לפיהם, לא ניתן לחמוק מסיפוק צרכיו של הקטין, ובטח שלא מכוחם של טעמים פרוצדוראליים.

אולם, לצד החבות הסטטוטורית לספק את צרכיו של הקטין, קבוע בסעיף 4 לחוק "סולם קדימויות" חד-סטרי יורד אשר משמעותו שלא תוטל החבות על קרוב משפחה מסוים או על קבוצת קרובי משפחה מסוימת, אם בכוחו של הקטין לזכות במזונותיו מקרובי משפחה הקודמים להם ב"היררכיה" הקבועה בסולם הקדימויות. המשמעות הפרקטית של עקרון זה היא, כי על קטין להגיש את תביעתו כנגד קרוב משפחתו, בהתאם לסולם סדרי הקדימה הקבוע בסעיף 4. כך על-פי לשון החוק.

נשאלת, אפוא, השאלה הטכנית המתבקשת, כלום במצב דברים בו קיימת ידיעה אפריורית, ברורה ומובהקת, אודות חדלות הפירעון של האב, עדיין מוטלת על הנצרך חובת-עשה דיונית לתבוע קודם-לכל את אביו למזונותיו ואך לאחר שנחל כישלונות נשייה נחרצים לשוב לבית-המשפט ולתבוע את סבו וסבתו?

ובכן, בתי-המשפט התחבטו רבות בסוגיה זאת לאורך השנים ודומה, כי הפסיקות בענין זה מעורבות. כך, לדוגמה, פסק-דינו של השופט מאיר שמגר ב-ע"א 232/89 לויאן נ' לויאן, פ"ד מג(2) 663 משמיע לנו במרומז, כי זכאותו של קטין לתבוע את מזונותיו מסבו וסבתו ניצבת על רגליה היא ומתווספת לזכות הקנויה לתבוע את הורהו, בגין אותו הסעד. לשון אחר: עת ברור על פני הדברים, כי אין כל תוחלת בחיובו הפסוק של האב במזונות ילדיו, זכאים הקטינים לנקוט במישרין בזכות הקנויה להם מכח סעיף 4(3) לחוק.

צדה האחר של הסוגיה שדנתי בה לעיל הינה, האם גם במצבים של "סרבנות אידיאולוגית" מצדו של אב לשאת במזונות ילדיו, יכשיר בית-המשפט את השימוש בכלי חיוב הסבים? רוצה לומר: מה דינו של אב בעל-אמצעים אשר חרף אמצעיו המשופעים, כל אמצעי הנשייה אשר ננקטו לדידו נכשלו מסיבות שונות? בסוגיה דומה לנדוננו (שאמנם התייחסה לבעל סרבן גט, אך הרציונאל הגלום בה ישים גם לענייננו) דן אך לאחרונה בג"ץ (3353/16 פלוני נ' בית-הדין הרבני האזורי בירושלים) תוך שהוא מחיל את דוקטרינת ה- "Double Effect" על ההצדקה הניצבת בבסיס חיוב הסבים במזונות נכדיהם וקובע, כי אין ב"מנוף הלחץ" שבחיובו של אביו של "סרבן" לשאת במזונות נכדיו בכדי לאיין את הלגיטימיות המניעה את השימוש בכלי זה.

עו"ד רועי קורץ | צילום: סם יצחקוב

עד כאן לרוחבה של משרעת המקרים בגדרן יוחל הכלי הקבוע בסעיף 4(3) לחוק. עתה נעבור להיקף החיוב אשר יוטל על סב לשאת במזונות נכדו ולקושיה העקרונית: האם רשאי קטין, לאחר שבית-המשפט כבר פסק את היקף החיוב של אביו במזונותיו, להגיש כנגד סבו תביעת מזונות שסכומה הנתבע גבוה מהסכום בו חויב האב? ובכן, התשובה לשאלה זאת תלוית נסיבות. כך, לדוגמה, אם בית-המשפט חייב את האב לשאת במלוא עלות הוצאותיו של הקטין, או-אז תיחזה תביעתו ה"מוגדלת" של הקטין כנגד סבו כניסיון השגה על פסק-הדין החלוט שניתן כנגד האב. יחד עם זאת, במקרים בהם במסגרת פסק-הדין כנגד האב הביא בית-המשפט במנין שיקוליו את יכולתו המוגבלת של האב ובעטיה מזער את חבותו, הרי שאז אין כל מניעה נראית לעין, כי במסגרת תביעתו הנפרדת של הקטין כנגד סבו, יעתור הקטין לחיוב הסב במלוא עלות הוצאותיו (ככל וכמובן יכולת הסב מאפשרת כן). ואשר לשאלה מהו היקף החיוב הכללי בו ראוי לחייב בהתאם לסעיף 4 לחוק, במאמרו של השופט יצחק אנגלרד (הפרקליט, י"ח, "מזונותיו של קטין מעל גיל 15"), נכתב כי "על בית-המשפט להעריך את סכום המזונות לפי הנסיבות האובייקטיביות, כלומר עליו לקבוע כמה דרוש לילד בגילו של התובע." זאת ללמדך, כי לעת פסיקת שיעור המזונות הראוי לפי סעיף זה, נתון בידי בית-המשפט ספקטרום שיקולים נרחב אשר אינו שקול לסטנדרט החיוב החל על-פי סעיף 3 לחוק.

עתה נעבור לשאלת חלוקת הנטל בין נתבעים שונים המצויים באותו שלב ב"סולם הקדימויות". שנינו לעיל, כי לעת פסיקת המזונות נגד הסב, הלוא הוא אבי אביו של הקטין, יישם בית-המשפט (אם כי באורח אגבי) את דוקטרינת ה- "Double Effect"; קרי – בית-המשפט אינו שולל את היעילות שבלחץ, האגבי, שיפעיל חיובו המשפטי של סב במזונות נכדו בכדי לאלץ את האב, בנו של הסב, לזון בעצמו את בנו, תחת היאלצות אביו לעשות כן. בנסיבות אלה, תישאל השאלה – מה דינם של סבו וסבתו של הקטין מצדה של האם? בהקשר זה יצוין, כי בין כותלי בית-המשפט עדים אנו לפרקטיקה, כמעט-אוטומטית, של משלוח הודעות צד-שלישי בין הורי הוריהם של הקטינים. אמנם בפרקטיקה זאת לא נפל פסול פרוצדוראלי מובהק. עם-זאת, הרבה פעמים הדבר מיותר ויש בו אף משום סרבול ההליך שלא לצורך, שהרי, ממילא, בהתאם לסעיף 7 לחוק קנויה לבית-המשפט הסמכות לחייב בנשיאה במזונותיו של קטין מספר חייבים בעלי אותה קרבת משפחה לקטין ולחלק ביניהם את הנטל (השוו: ע"א 664/71 מרחב נ' שרלין, פ"ד כו(1) 701).

שאלה מוסרית אחרת שמעורר סעיף 4 לחוק היא האם בנסיבות בהן זכאי הקטין לתבוע את דמי מזונותיו הפסוקים מאת המוסד לביטוח לאומי (על-פי חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972), רשאי הוא לעמוד על קבלתם דווקא מסבו ומסבתו? ובכן, התשובה לקושיה זאת מתכתבת עם כותרת המאמר. בעבר, נהוג היה לחשוב, כי זכאותו של הקטין לקבלת דמי מזונותיו מהמוסד לביטוח לאומי סותמת-את-הגולל מעל זכותו לבחור לתבוע את סבו בהתאם לסעיף 4 לחוק. אולם, ברוח העתים, זכו סעיפים 4 ו-5 לחוק לפרשנות בעלת גוון סוציאלי מובהק אשר נועד להעביר מסר שיפוטי המהופך לניב התנ"כי המוזכר בספר ירמיהו ובספר יחזקאל: "אבות אכלו בסר ושיני בנים תקהינה." נכון הוא הדבר, כי אין תפקידו של החוק להטיל "סנקציה" על סבים בגין מחדלו ההורי המתמשך של ילדיהם, לצד זאת תפקידם של סעיפים 4 ו-5 לחוק הוא להרחיב את המסגרת הנורמטיבית של האחריות לסיפוק צרכיו של קטין מעבר להוריו של הקטין אל עבר שארי-בשרו הנוספים וליצור חבות "מושגית-משפחתית" השאובה מן המשפט הכללי. ובחזרה לשאלה הנשאלת – בגדרי ע"א 431/80 רוזנברג נ' חזן, פ"ד לה(2) 742, קבע השופט יעקב בזק, כי כעקרון סוציאלי-מוסרי ומטעמים של צדק חלוקתי הרי שאין כל הצדקה לגביית מזונות מהקופה הציבורית עת קיים בן-משפחה אשר יש בכוחו לשאת בתשלום המזונות.