צילום: צילום: Studio / Produzent
שנת הדוקו: ז'אנר סרטי התעודה זוכה לרנסאנס
14 סרטים שברו קופות, ומתוכם חמישה גרפו מעל 10 מיליון דולר. כלכליסט מנסה לפענח מה גורם לקהל להעדיף פתאום את האמת על פני פייק ניוז
טבלת שוברי הקופות האמריקאית של מאי 2018 היתה פורטרט של קטסטרופה: "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" הוא פלופ, "קמט בזמן" של דיסני נכשל, "פרא" של דוויין ג'ונסון מאכזב, "מרגישה פצצה" של איימי שומר מתרסק. אבל במקביל התרחשה באותה הטבלה תופעה נדירה: סרט תיעודי שהופץ רק בכמה מאות אולמות, עשירית מכמות האולמות שבהם מוקרנים שוברי הקופות היקרים, הצליח להשתחל לעשירייה הכי קופתית. "RBG", הביוגרפיה על שופטת בית המשפט העליון רות ביידר גינסברג, הכניס 14 מיליון דולר. כמה שבועות לאחריו יצא "האם תהיה השכן שלי?", הביוגרפיה על כוכב תוכניות הילדים פרד רוג’רס, וגרף 22 מיליון דולר. סך הכל 2018 הסתיימה עם 14 סרטי דוקו שחצו את רף מיליון הדולר, ומתוכם חמישה שהכניסו יותר מ־10 מיליון דולר — לעומת אחד בלבד ב־2017 ושניים ב־2016. ההישג הפנומנלי הזה הופך את 2018 לשנה הכי חזקה שידעה הז'אנר, שיא של תור הזהב המתמשך שלו.
סרטי התעודה הראשונים שנקלטו ברדאר טבלאות שוברי הקופות היו ”הקו הכחול הדק” של ארול מוריס מ־1988 ו”רוג’ר ואני” מ־1989 של מייקל מור, שהכניסו יותר ממיליון דולר כל אחד והפכו את במאיהם לכוהנים הגדולים של התחום. מור חתום גם על השיא של כל הזמנים בז'אנר, כש“פרנהייט 9/11” (2004) נהפך לסרט התיעודי הקופתי בכל הזמנים עם 120 מיליון דולר הכנסות בארה”ב — אנומליה שספק אם תחזור על עצמה בקרוב. מאז, בכל שנה, היה לנו להיט תורן או שניים בז'אנר, ופעם בכמה זמן סרט אחד כזה נהפך לדיבור הכי חם של התקופה.
מה קרה בשנה הזאת שהזניק כל כך הרבה סרטים תעודיים? יש כמה תשובות אפשריות. הראשונה מתבררת כשחוזרים לרשימת סרטי האולפנים המאכזבים שהוקרנו באותו קיץ בבתי הקולנוע — “RBG”, “האם תהיה השכן שלי”, “סולו חופשי” ו”שלושה זרים זהים” נתנו לצופי הקולנוע הבוגרים חוויה רגשית ששום סרט עלילתי לא הצליח לתת אז. אלה סרטים מסעירים, מקוריים, מעוררי מחשבה, שלוקחים את הצופים לטיול בין צחוק לדמע. ומה שהצליח באמריקה, מצליח כעת גם בישראל: "שלושה זרים זהים" מכר 35 אלף כרטיסים בארץ, "RBG" מילא אולמות ואף הביא את כוכבתו לאחת ההקרנות בירושלים. ו"סולו חופשי" מוקרן בסינמטקים בהצלחה.
ההסבר השני נעוץ בעובדה שכל הסרטים הללו שונים מאוד זה מזה. ההייפ סביב "RBG" הוא תגובה ברורה למצב הפוליטי. בימי שלטונו של נשיא שמצר זכויות אדם ומציג תפיסת עולם מפלה ומפלגת, סרט שמצדיע לאשה שכל חייה הוקדשו לשוויון זכויות הוא אירוע תרבותי.
לעומת זאת, "האם תהיה השכן שלי?", ביוגרפיה על כוכב טלוויזיה שדורות של ילדים אמריקאים גדלו עליו, הצליח בזכות הנוסטלגיה — בלי דרמה, קונפליקטים, משברים או טוויסטים. וכמותו גם "הם לא יזדקנו" של פיטר ג’קסון, שמציג חומרי גלם פטריוטיים על הגבורה של חיילי מלחמת העולם הראשונה.
שלושת הסרטים האלה, העוסקים בדמויות ציבוריות אמיתיות ובאירועים היסטוריים מהעבר הרחוק או הקרוב, הם תגובת הנגד של הקולנוע לפייק ניוז, גלולות אמת עבור קהל רחב — מבוגר, משכיל וליברלי, שגר בערים הגדולות ולא במדינות הכפריות והרפובליקניות, שם הסרטים האלה ממילא לא מוקרנים.
ההצלחות של "סולו חופשי" ו"שלושה זרים זהים" מספרות סיפור אחר לגמרי. אלה שני סרטים המבוססים על סיפורים אנושיים מדהימים למדי ועשויים כל כך טוב, שהם בוודאי היו זוכים להצלחה בכל עת, בלי קשר לאקלים פוליטי. "שלושה זרים זהים" מספר סיפור לא ייאמן על שלושה אחים זהים שהופרדו בלידתם ומוצאים זה את זה לגמרי במקרה בגיל 19. רבע השעה הראשונה מציגה את הסנסציה התקשורתית שנוצרה כשהתפרסם הסיפור בתחילת שנות השמונים, אבל הסרט מקבל תפנית קודרת כשמתעוררת השאלות, ונהפך קודר יותר כשמגיעות התשובות. זה אחד הסרטים הדרמטיים הכי אפקטיביים של השנה, שמביס סרטי עלילה מהסיבה הפשוטה שפשוט טוב מכדי להיות אמיתי.
"סולו חופשי" של נשיונל ג'יאוגרפיק הוא בפשטות סרט האקשן הטוב של השנה. הסרט עוקב מזוויות צילום בלתי אפשריות ומעוררות אימה אחר הטיפוס של אלכס הונולד על צוק אל קפיטן בפארק יוסמיטי בארצות הברית, הצוק התלול והגבוה ביותר בעולם. הוא רוצה לעשות זאת בסגנון סולו חופשי — ללא חבלים וללא מלווים.
מה שמרתק בסרט זה שהוא נבון מספיק לבחון את האחריות שיש למתעד על מושא התיעוד שלו. האם תיעוד המשימה הזאת הוא בכלל מעשה מוסרי? האם מטפס הצוקים הזה, שעד כה ביצע את כל טיפוסיו לבד, עשוי להימצא בסכנה רק מעצם נוכחותו של צוות הצילום? ומה עושים אם ייפול אל מותו? וכך הסרט נהפך גם לדיון מפתיע בתבונתו לגבי מהות התיעוד. "סולו חופשי" זכה השבוע בפרס האקדמיה הבריטית (באפט"א) וינהל קרב צמוד מאוד מול "RBG" על האוסקר בעוד עשרה ימים.
כל הסרטים האלה, הסיפורים האמיתיים שהם מספרים והאנשים האמיתיים שהם מתעדים, מילאו במהלך החודשים האחרונים ואקום שהקולנוע המסחרי התאגידי האמריקאי לא הצליח למלא. הקהל חיפש בידור קולנועי ומצא אותו בסרטי התעודה, במה שהפכה לשנה הגדולה של הסוגה הזאת. שנה שבה המציאות היתה מופלאה יותר מכל סרטי הפנטזיה, והקהל התחיל להפנות עורף לאסקפיזם.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה