השנה הנוראה והנפלאה של נדב לפיד

זו היתה השנה הנוראה והנפלאה בחייו של נדב לפיד, שרשם שלשום ניצחון מפואר כשזכה בפרס "דב הזהב" בפסטיבל ברלין על סרטו "מילים נרדפות".

נוראה, כי אמו ועורכת סרטיו, ערה לפיד, נפטרה ביוני מסרטן, באמצע העבודה על סרטו. ונפלאה, כי כמה חודשים אחר כך נולד בנו הבכור, נוח. בין לבין ראה לפיד את סרטו הקודם, "הגננת", זוכה לרימייק אמריקאי מצליח בכיכובה של מגי ג'ילנהול. ואז, שלשום, הסרט שלו עשה מה שמעט סרטים של במאים ישראלים עשו לפני כן, וזכה בפרס הגדול של אחד משלושת הפסטיבלים החשובים בעולם - 12 שנה אחרי שיוסף סידר זכה בפרס "דב הכסף" בברלין על בימוי "בופור", ועשור אחרי ש"לבנון" של שמוליק מעוז זכה בפרס "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה.

לפיד מקבל את הפרס, שלשום	צילום: איי אף פי

"נדב לפיד הוא כרגע הבמאי הישראלי הכי קרוב לזכייה בדקל הזהב בפסטיבל קאן", כתבתי בינואר 2015 בפתיחת הביקורת שלי על סרטו "הגננת". נראה שחבר השופטים של פסטיבל ברלין הסכים.

"מילים נרדפות" מבוסס על חוויותיו של לפיד, כשהגיע לפריז בתחילת שנות העשרים שלו בניסיון להעלים את הישראליות שלו ולהתמסר לצרפתיות, ואז הגיע להבנה שהוא זר שם ממש כמו כאן. במהלך הצילומים שלח לפיד, כהרגלו, את חומרי הגלם היומיים לאמו, שערכה את סרטיו הקודמים ("השוטר", "הגננת" והסרט הקצר "מיומנו של צלם חתונות"), וקיבל ממנה פידבק. מה שלפיד לא ידע היה שבזמן צילומי הסרט התגלה בגופה של אמו סרטן אלים במיוחד שהתחיל בריאות ועבר למוח. היא הסתירה זאת כדי לא להסיח את דעתו מהצילומים. את בשורת המחלה הוא קיבל מאביו, הסופר חיים לפיד (ששותף לכתיבת התסריט של "מילים נרדפות") רק במכונית בדרך חזרה משדה התעופה אחרי תום הצילומים. "בדיעבד", אמר לי לפיד כשפגשתי אותו בימי השבעה על אמו, "הייתי צריך להבין שמשהו לא כשורה כשלקח לה יומיים להגיב על חומרים ששלחתי לה, מה שמעולם לא קרה. רק אחר כך הבנתי שהיא התחילה טיפולים קשים מאוד שמנעו ממנה להגיע למחשב".

מתוך "מילים נרדפות". השנה הנוראית והנפלאה בחייו | צילום: אי פי איי

"ערכנו את הסרט במירוץ נגד הזמן, כדי שהיא תספיק לגמור אותו", הוא אמר לי. אבל אז המחלה, שדעכה לתקופה, חזרה ותקפה באופן אגרסיבי יותר. לפיד מצא את עצמו שם את הסרט בצד ומתחיל לעשות בירורים רפואיים עם מומחים מהעולם, בניסיון למצוא טיפול שיציל את חיי אמו. כשהיא נפטרה, והסרט עדיין לא היה גמור, הוא המשיך את העריכה עם נטע בראון. וגם הפעם החיים נכנסו באמצע, כשלפיד הפך לראשונה לאבא. וכך, אחרי תהליך ממושך של עריכה ואחרי מקבץ של טרגדיות ושמחות, הסרט התקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין, הסרט הישראלי הראשון שעושה את זה מאז "אודם" ב־2011.

לפיד הוא במאי ישראלי יוצא דופן שיודע לדבר באוצר המילים הייחודי של פסטיבלי הקולנוע האירופאיים. אלה סרטים שאינם נגישים לקהל הרחב, אבל אהובים על מבקרי קולנוע ומנהלי פסטיבלים, כי הם קוראים תיגר על הגישה המסורתית לסיפור. הגישה של לפיד צורנית ופורמליסטית יותר, ולכן זה לא מקרי ששופטי הפסטיבל העריכו יצירה שכזאת, שנוגעת בהזרה ובהפשטה. לפיד גם אמר בעבר שהוא מעוניין שסרטיו ינהלו קודם כל דיאלוג עם מבקרי קולנוע ואנשי אקדמיה, ומהבחינה הזאת הוא מצליח להגשים את יעדיו שוב ושוב.