צילום: EPA
אנרגיה חלופית: המלצות לשעות הפנאי
על סרט האנימציה החדש של באטמן, התערוכה החדשה של אדם יקותיאלי KNOW HOPE, שידורי הרדיו של איגי פופ, ועוד המלצות לסופ"ש
אנימציה
לצלול אל המקורות הקודרים של באטמן
האמת היא שאני לא זוכר את הרגע שבו התאהבתי בבאטמן. אבל אני כן זוכר את עצמי, בן 12, נהנה מכל רגע של "באטמן לנצח". לא הבנתי אז כמה הסרט עושה עוול לחומר המקור, וגם אם הייתי יודע, כנראה לא היה לי אכפת. זה היה באטמן, והוא היה מדהים. היום, כשסרטי גיבורי־על הם שוברי הקופות, אני קצת יותר בררן. עבור חובבי באטמן רבים הסרט הטוב ביותר בכיכובו אינו "האביר האפל", אלא אנימציה בת 76 דקות מ־1993. "באטמן: מסכת התעתועים", שיוקרן הערב בסינמטק חולון באירוע לרגל 80 שנה לגיבור־העל, לקח את האנימציה של הסדרה המופתית של WB, וצלל אל המקורות הטראגיים של הדמות כפי שלא עשו לפניו, וכמעט שלא אחריו. זה לא עוד סרט באטמן, זה סרט על באטמן. הוא מרגש, רומנטי, מלא אקשן וטוויסטים ושווה כל רגע.
ליאור באקאלו
תערוכה
לזהות את השבירות והתקווה מהרחוב
גם אם היא תוצב על הירח, יצירה של אדם יקותיאלי (שמוכר כ־Know Hope) אני אזהה מקילומטרים, ואני כנראה לא היחידה. היצירות שלו ידועות לכל בתל אביב וכל כך מזוהות עם האמן, שהוא סינדרלה של האמנות הישראלית העכשווית. כעת הוא מציג בגלריה גורדון תערוכת יחיד ראשונה בארץ זה ארבע שנים, והוא מתייחס אליה כאל אינדקס לעבודתו. הציפורים, הידיים והכתב שכולם מכירים מעבודות הרחוב שלו מככבים פה במגוון גדול של מדיות — מפסלי עץ ועד רישומים על נייר. דווקא הדמות הכחושה והאיקונית מציוריו הרבים ברחוב לא מופיעה, אם כי אפשר לאתר פרגמנטים שלה בעבודותיו. העובדה שהוא יוצר במדיומים שונים ובאמצעות כולם מצליח לשדר שבירות ותלישות ומנגד תקווה מעידה שבאמת כבר לא לגיטימי לתייג אותו כאמן רחוב — כי הוא הרבה יותר מזה.
רעות ברנע
מוזיקה
להתאהב בשדרן הרדיו איגי פופ
> פעם בשבוע (שישי ב־19:00, BBC6 או באתר ה־BBC) איגי פופ מגיע לאולפן של ה־BBC, ובמשך שעתיים עושה חיים משוגעים. לא תשמעו אדם שפותח מיקרופון עם חיוך גדול יותר מפופ, שמתגלה כאן כמו ילד בחנות ממתקים. בכל תוכנית הוא משמיע מוזיקה יותר ויותר ביזארית, כמו קטע free ג'אז של שמונה דקות שקשה גם למיטיבי שמע. הוא לא מסתפק במוזר ובאבסטרקטי, ומשמיע אינדי חדש מאוד לצד קלאסיקות: לתוכנית כמה חלקים, והאווירה בה הולכת ומשתנה — מבאבלגם פופ מהפיפטיז ועד לאמנית פופ חלומי שהוציאה אלבום בשבוע שעבר. מתגלה בה גם הצד האספני של סנדק הרוקנ’רול, שמעודכן באלבומים החדשים הכי טובים אבל גם שולף תקליטים עתיקים שאנחנו חייבים לשמוע.
ניצן פינקו
אופנה
לצעוד בכל התצוגות של קארל לגרפלד
> כשמתים אנשים שלא באמת הכרתי אבל לקחו חלק גדול בחיי אני נמלאת עצב מוזר והדיסוננס שבין הלא־אישי לאישי מעלה שאלות. קארל לגרפלד היה דמות משמעותית בחיי. עם הידיעה על מותו השבוע פתחתי את "Chanel Catwalk", הספר שמאגד כ־1,200 צילומים מכל התצוגות של שאנל ב־1983–2016, ומעביר את חוויית קארל יותר מכל מקור אחר. אין דרך להישאר אדישים נוכח הכישרון, הדמיון והיכולת האדירה שלו ליצור אופנה שהיא אמנות, שאינה מתכלה, שהמוטיבים הקבועים בה נולדים מחדש עונה אחרי עונה. כך, לינדה אוונג'ליסטה צועדת ב־1991 במכנסי ענק לבנים, חולצה שקופה ושרשראות מוזהבות על המותניים והצוואר במראה שרלבנטי גם היום; ואת התלבושות הגדולות מהחיים שלו מעטרים רקעים כחווה פריזאית, סופרמרקט וקרוסלת פנינים.
מורן לונדון
קולנוע
לצפות בישראלי שמועמד לאוסקר
> יש סיכוי לא רע שבמאי ישראלי יזכה באוסקר ביום ראשון בלילה. "Skin", שביים גיא נתיב ("מבול", "הבן של אלוהים"), הוא סרט קצר על גבר דרומי, גזען ומקועקע, שמחנך את בנו הקטן לירות ברובים ולשנוא שחורים, ואז מגלה שלחינוך הזה יש השלכות נוראיות. את הסרט, שלכתיבתו שותף שרון מימון ("מיתה טובה", "הטקס"), יצר נתיב מלוס אנג'לס, שם הוא חי בשנים האחרונות. כעת הוא מועמד לפרס הסרט הקצר באוסקר, וביום ראשון ב־23:06 הוא ישודר בערוץ הסרטים של yes כחלק מהספירה לאחור לקראת השידור החי של הטקס. "Skin" הוא סרט מחוספס שהולך ונהיה קיצוני ואינטנסיבי יותר ויותר בכל אחת מ-20 דקותיו, עד לשוט האחרון והמצמרר.
יאיר רוה
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה