אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מוסף שבועי 28.2.19 מיליארדרים, צילום: אי.פי, אי.פי.אי, בלומברג, MCT via Getty Images/Wichita Eagle צילומים: גטי אימג'ס, איי פי, אי פי איי

הקרב על העושר

איך המיליארדרים משפיעים על הפוליטיקה? "זה קצת כמו להצביע על החמצן באוויר. הם בכל מקום"

ספר מדובר חדש חושף את האופן שבו המיליארדרים של ארצות הברית לא אומרים מילה בענייני מדיניות, אבל מאחורי הקלעים מנתבים אותה לטובתם. פרופ' ג'ייסון סירייט משרטט את הפוליטיקה החשאית והמטרידה שמעצבת את חיינו

01.03.2019, 15:32 | אורי פסובסקי
"
מיליארדרים לא צריכים להיות קיימים, לפחות לא במספרים הנוכחיים, ועם כוח לבלוע את העולם כפי שיש להם ורמת החנופה שהם נהנים ממנה כרגע בעוד שאר הכלכלה מסתפקת במועט", הכריז בתחילת החודש מאמר ב"הניו יורק טיימס". זה מסר רדיקלי ביותר, והוא יוצא מבין דפיו של המוביל בעיתונות המיינסטרים האמריקאית. מי שחתום עליו הוא פרהד מנג'ו, בעל טור שזה שנים רבות מסקר את עמק הסיליקון על מתעשריו, והפעם עסק בשאלה אם ראוי שאדם אחד יחזיק במיליארד דולר. התשובה הופיעה כבר בכותרת, "לבטל את המיליארדרים".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

מנג'ו, שקורא להטיל מסים שירסנו את צבירת העושר, לא לבד. "האטלנטיק" פרסם בקיץ האחרון כתבה שהתמקדה במייסד אמזון ג'ף בזוס, ובה נטען שה־150 מיליארד דולר שלו הם "כישלון מדיניות". שורה של פוליטיקאים אמריקאים קוראים לשנות את המדיניות הזאת, ומיסוי על העושר עומד כעת במרכז הדיון הציבורי. מהסנאטורים ברני סנדרס ואליזבת וורן, המתמודדים על המועמדות לנשיאות, ועד חברת בית הנבחרים אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, שנהפכה לפנים החדשות של המפלגה והכריזה שיש בעיה מוסרית כש"השיטה מאפשרת למיליארדרים להתקיים בעוד באלבמה יש אנשים שעדיין סובלים מתולעי מעיים כי אין להם גישה לשירותי בריאות". סקרים מראים כי בציבור האמריקאי, כולל הרפובליקני, יש רוב להטלת מסי עושר, ואפילו חלק מהמגישים בפוקס ניוז הביעו תמיכה במסים כאלה. וזו אותה מדינה שרק לפני שנתיים בחרה לנשיאות מיליארדר, שגם אייש את הקבינט במיליארדרים ומולטי־מיליונרים.

אלא שלצד המיליארדרים שמחזיקים בעמדות בשלטון, רוב צמרת המיליארדרים של אמריקה מנסה להשפיע על המדיניות מאחורי הקלעים. בנובמבר יצא לאור "Billionaires and Stealth Politics" ("מיליארדרים ופוליטיקה חשאית"), ספר מעורר הדים שמבוסס על מחקר שנמשך עשור ומנתח כיצד עשירי ארצות הברית מטים את הפוליטיקה לכיוון הרצוי להם בשקט וביעילות, מושכים בחוטים באופן שמשרת את האינטרסים שלהם, למשל בכל הנוגע למסים נמוכים.

"מצאנו הרבה מיליארדרים שנמנעים מלדבר על פוליטיקה בפומבי, ובמקביל נותנים הרבה כסף לפוליטיקה ומקדישים הרבה זמן ליצירת ארגונים ואסטרטגיות הסברה, מחוץ לעין הציבור", מסביר פרופ' ג'ייסון סירייט (Seawright), אחד משלושת החוקרים החתומים על הספר.

 , צילום: בלומברג, איי פי צילום: בלומברג, איי פי  , צילום: בלומברג, איי פי

איך בעצם הם משפיעים על הפוליטיקה?

"בהרבה מאוד אופנים. זה לא שמיליארדרים פשוט מגיעים לממשלה ונותנים לאנשים שקים של כסף כדי שישנו את המדיניות לטובתם. זה אמנם קרה, למשל בברזיל, אבל בגדול, השיטה עובדת אחרת: מיליארדרים יוצרים קבוצות מימון, קרנות מחקר ותנועות חברתיות כדי לעצב את הזירה הפוליטית. הם עוזרים לממן קמפיינים, או קבוצות שמגייסות אנשים לקמפיינים. הם מסייעים במימון של מוסדות שמאמנים מועמדים פוליטיים, ובמימון התקשורת שמסקרת מועמדים. הם עוזרים לממן מחקרים בנושאי מדיניות, כאלה שעליהם פוליטיקאים מסתמכים כדי לגבש את עמדתם. כך, באופן מתוחכם, הם מעצבים את הדיון מתחילתו עד סופו. קשה להצביע על רגע ספציפי ולהגיד 'פה זה קרה'. זה קצת כמו לנסות להצביע על החמצן באטמוספירה. הוא בכל מקום.

"ויש סיבות טובות לחשוב שהאסטרטגיה הזאת עובדת", ממשיך סירייט. "אם מסתכלים על הכיוון של המדיניות הכלכלית, בארצות הברית או בכל דמוקרטיה מתקדמת אחרת, רואים ששיעורי המס יורדים בהדרגה, במיוחד בצמרת ההכנסות; שיעורי מס החברות יורדים; ומנגד התאגדות העובדים קטנה; ויש עוד צעדים שזוכים לתמיכה בקרב האליטה הכלכלית ואינם פופולריים בקרב חלק גדול מהציבור. כלומר המדיניות בארצות הברית קרובה יותר לעמדות של מיליונרים ומיליארדרים מלעמדות של הציבור הרחב. והמגמה הזאת מתרחשת במקביל לעליית האקטיביזם הפוליטי של מיליארדרים".

המיליארדרים שותקים

"העובדה שרבים מהמיליארדרים לא מדברים על פוליטיקה היא דבר שראוי לציון", מדגיש סירייט, חוקר מדעי המדינה מאוניברסיטת נורת'ווסטרן. "הם הרי יכולים להתקשר לעיתונאים, הם מייצרים חדשות. אבל במקום זאת הם מעצבים את הזירה בדרכים אחרות, שלא דורשות מהם להיות מזוהים עם הפעילות הזאת".

ג ג'ייסון סירייט. לפי המחקר שלו "האסטרטגיה של המילארדרים עובדת" ג

יש, כמובן, מיליארדרים שכן מרבים להתבטא בנושאים ציבוריים, כגון וורן באפט (שאוהב לספר על המזכירה שלו, שמשלמת שיעורי מס גבוהים ממנו) או ביל גייטס (שמרבה לדבר על עניינים חברתיים ופילנתרופיה). אבל סירייט מדגיש שאלה היוצאים מהכלל, ויתרה מזאת: "המיליארדרים שכן מדברים שונים מהמיליארדרים שלא מדברים. במחקר שלנו אספנו את כל ההתבטאויות בנושאים פוליטיים חשובים שהשמיעו 100 האנשים העשירים ביותר בארצות הברית. מה שעולה מהנתונים הוא שהמיליארדרים שמתבטאים בנושאי מדיניות ציבורית מחזיקים בעמדות כלכליות מתונות, בממוצע. הם עשויים לנטות לכיוון ליברלי או שמרני, אבל בגדול הם מתונים. לעומת זאת, המיליארדרים שלא מדברים, שהם רבים יותר, הם, באופן גורף, שמרנים מבחינת כלכלית. כך שהמיליארדרים שאתה כן שומע עשויים ליצור רושם שיש כאן קרב שקול, שבו וורן באפט וביל גייטס ניצבים מול האחים קוך והכל מתאזן. אבל המיליארדרים שמדברים ממש לא מייצגים את המיליארדרים כמכלול".

למה רוב המיליארדרים נשארים דוממים?

"ההסבר שלנו הוא שאם אתה מדבר בזכות הורדות מסים שמיטיבות איתך ועם קומץ אנשים כמוך באופן לא מידתי, אתה עלול להצטייר כחמדן וזה יפגע בתדמית שלך. כשמיליארדר מתבטא בעד הורדות מסים וכלכלה של שוק חופשי קל לאנשים לראות אותו כמי שמקדם את האינטרסים שלו, וזה עשוי לגרום נזק חברתי ואפילו להוביל לחרם על החברה, לגרור השלכות כלכליות. הם מודעים לכך שהעמדות שלהם לא פופולריות כל כך: בממוצע העמדות של מיליארדרים, בעיקר בנושאים כלכליים, רחוקות מאלה של הציבור הרחב. הציבור למשל מעדיף מסים גבוהים יותר לעשירים, והמיליארדרים דווקא רוצים להוריד מסים. הציבור תומך במסי ירושה, והמיליארדרים מתנגדים לזה בתוקף. וכך הלאה והלאה בשורת נושאים. כך שאם אתה יכול לקדם את המטרות האלה בלי לחשוף את עצמך ללחץ ציבורי, זה עדיף, לא?

"זה נכון באופן אישי, אבל באופן כללי, כשיטה, אני לא חושב שזה עדיף", סירייט מדגיש. "קרוב לוודאי שזה גרוע יותר. אנחנו לא רוצים שאנשים פשוט יפעילו כוח, אלא שיעלו טיעונים מנומקים בזכות העמדות שלהם, 'דמוקרטיה דיונית' שבה מצהירים על הכוונות, מסבירים את הערכים ומצדיקים את המהלכים. זה חשוב לקיומה של דמוקרטיה בריאה. כך שאולי יש היגיון אישי בניסיון להוביל למדיניות שמיטיבה איתך בלי לחשוף את עצמך ללחץ חברתי, אבל אני חושב שזה רע לדמוקרטיה".

המיליארדרים בוחשים

כדי למפות את הפעילות החשאית המדוברת, סירייט ועמיתיו במחלקה למדעי המדינה בנורת'ווסטרן התבססו על רשימת המיליארדרים של "פורבס" מ־2013, והתמקדו ב־100 האנשים שבראשה. סירייט מציין שמדובר בחלק לא מבוטל מכלל המיליארדרים, ובקבוצה שמספקת תוצאות מובהקות סטטיסטית וגם מרכזת עושר מופלג: 100 אנשים, רובם גברים לבנים מבוגרים, שלפני חמש שנים החזיקו בהון מצטבר של כמעט 1.3 טריליון דולר.

בשלב ראשון החוקרים חיפשו התבטאויות של כל ה־100, באמצעות סריקה שיטתית ברשת ובמאגרי מידע חדשותיים. הם התמקדו בהצהרות שנוגעות למיסוי, ביטוח לאומי וסוגיות חברתיות, וגילו שרוב המיליארדרים לא מדברים פומבית בנושאים כאלה. אפילו האחים דיוויד וצ'רלס קוך, טייקוני האנרגיה שהתפרסמו כ"ספונסרים" של פעילות ימנית נרחבת בארצות הברית, כמעט שלא מתבטאים בענייני מדיניות, וכשהם עושים זאת האמירות שלהם כלליות למדי. רק רבע מהמיליארדרים התבטאו בנושאי מיסוי, ורק שלושה (3!) מהם אמרו משהו על ביטוח לאומי. לאחר ניתוח ההתבטאויות החוקרים עברו לניתוח המעשים, באמצעות מאגרי מידע פדרליים על תרומות למועמדים ולמפלגות, תחקירים עיתונאיים ופרסומים על פעילויות של מיליארדרים, למשל תרומות לקבוצות תמיכה בפוליטיקאים ואירוח ערבי התרמה. כך התברר לחוקרים שהמיליארדרים אולי שותקים, אבל הם דווקא פעילים מאוד. ובקרב המיליארדרים השותקים — רובם פועלים למען גורמים ימניים ושמרניים. 92% מכל המיליארדרים במדגם תרמו לפוליטיקאים, כשמתוך התורמים 64% תרמו בעיקר או רק לרפובליקנים (שמובילים מדיניות עקבית של הורדת מסים ועקרונית תומכים גם בקיצוצים בביטוח הלאומי). שיעור קטן יותר תרם גם לגופים שמקדמים, באופנים שונים, הפחתת מיסוי. וזו רק טעימה, כי סירייט מבהיר שמדובר בקשת רחבה של פעילות פוליטית.

"מיליארדרים מעצבים את הדיון מתחילתו ועד סופו: מקימים תנועות חברתיות, מממנים קמפיינים, את התקשורת שמסקרת מועמדים ומחקרים בנושאי מדיניות שעליהם הפוליטיקאים מסתמכים"

"הדבר הברור ביותר, וזה שכולם מדברים עליו, הוא תרומות לקמפיינים פוליטיים", הוא אומר. "בארצות הברית יש מגבלות על תרומות כאלה, אבל המיליארדרים מצליחים לתת די הרבה כסף ישירות לקמפיינים". במקביל המיליארדרים גם מקימים תנועות חברתיות. לא כולן מכוונות להשפיע על השלטון, חלק מבקשות לשנות את הלכי הרוח בציבור. "האחים קוך, למשל, בנו רשת של תורמים שמקיימים כנסים, לומדים על תיאוריה כלכלית ליברטריאנית, ואז חוזרים לעסקים הפרטיים שלהם ומקדמים את העקרונות האלה. דוגמה אחת שאהובה עליי היא זו של ג'ון מיינרד ג'וניור. הוא בעלים של רשת ענקית של חנויות לחומרי בניין, ומעניק לעובדים שלו שיעורים בתיאוריה כלכלית ופוליטית, למשל קורס אונליין שחצי מהתוכן שלו כלל היסטוריה כלכלית־חברתית שמרנית או שיעורים על כלכלת השוק החופשי".

ערוצי פעילות נוספים הם התקשורת ועולם מכוני המחקר: "מיליארדרים יכולים לקנות עיתונים ורשתות טלוויזיה ולהשפיע על התכנים — בזוס קנה את 'הוושינגטון פוסט' ורופרט מרדוק מחזיק בפוקס ניוז. מיליארדרים יכולים להשפיע על התוכן של מחקר אקדמי באמצעות מכונים שמתמקדים במחקרים מכיוון אידאולוגי שלדעתם לא זוכה למספיק ייצוג. וכך הלאה, יש שלל דרכים שבהן הם יכולים להשקיע מכספם וממרצם בפוליטיקה, ויש הרבה פעילויות שרובנו מעולם לא חשבנו עליהן".

מגוונות ככל שיהיו הפעילויות שהמחקר כבר גילה, סירייט מדגיש שגם התמונה שהוא ועמיתיו בנו היא חלקית בלבד: במערכת מסתובב לא מעט "כסף אפל", כזה שלא מדווח וזורם למשל לפעילות של ארגונים ללא מטרת רווח שמקדמים אג'נדה פוליטית, אבל לא נכנסים לסטטיסטיקות. "לעולם לא נדע על הכל", הוא אומר.

הדגשת את האידאולוגיה הליברטריאנית. יש לה ייצוג בולט במיוחד בקרב מיליארדרים?

"כן. בליברטריאני אני מתכוון למישהו שמחזיק בעמדות שמרניות מהבחינה הכלכלית, כלומר תומך במסים נמוכים ומעט רגולציה, אבל מבחינה חברתית העמדות שלו ליברליות — תמיכה בשוויון בנישואים, במהגרים, בזכויות אזרח למיעוטים. קרוב לוודאי שעמדות כאלה מייצגות לא יותר מ־15% מהציבור האמריקאי, אבל בקרב מיליארדרים מדובר בקלות ביותר משליש, ובהגדרות מסוימות של ליברטריאניות אפילו חצי. יש בזה היגיון, כי מבחינה כלכלית האינטרסים שלהם ברורים - אם אתה מיליארדר הורדת מסים יכולה להניב לך מאות מיליוני דולרים. אבל מבחינת העמדות החברתיות העניין מורכב יותר", אומר סירייט, ומסביר שכמו כולנו גם המיליארדרים נתונים ללחץ חברתי, מכיוון המכרים שלהם באופרה, במועדון החברים, בדאבוס, ולכן העמדות החברתיות שלהם יותר ליברליות מאלה הכלכליות. בספר סירייט ועמיתיו מזכירים גם שלהבדיל מעמדותיהם בנושאים כלכליים כגון מיסוי, מיליארדרים דווקא מתנהגים בפחות חשאיות כשמדובר בסוגיות חברתיות כמו נישואים חד־מיניים או הפלות, והחוקרים לא מצאו עדות לכך שהרבה מיליארדרים מסתירים את הפעולות שלהם.

 , צילום: איי פי צילום: איי פי  , צילום: איי פי

המיליארדרים נחשפים?

במקור, סירייט בכלל התמחה בחקר השיטה הפוליטית במדינות העולם המתפתח, במיוחד בדרום אמריקה. אבל בינתיים המערב השתנה, ונושאים שבהם חוקרים כמוהו עסקו בעבר — הפוליטיקה של הפופוליזם, אי־שוויון קיצוני וכדומה — נהפכו פתאום לרלבנטיים בארצות הברית ובאירופה, "חלקים של העולם שבהם לא חשבנו שהסוגיות האלה תקפות. צריך להיזהר מאוד מהצהרות בנוסח 'הדמוקרטיה מתמוטטת', אני לא חושב שאנחנו יכולים להסיק את זה. אבל אנחנו בהחלט יכולים להגיד שהרבה דברים שחשבנו שהם 'שם', בעולם המתפתח, עכשיו הם כאן. הם חלק מחיינו, והם לא הולכים להיעלם בקרוב".

כשהחל לדבר על שאלות של ייצוג פוליטי עם עמיתו בנורת'ווסטרן, בן פייג', הם עסקו בשאלות כגון לאיזה ייצוג פוליטי זוכים אלה שבצמרת ולאיזה זוכים אלה שבתחתית. מהמחשבות האלה צמח המחקר, שנולד כבר ב־2007. בהתחלה הם התמקדו בסקרים בקרב מיליונרים, אבל הקולגות שלהם שאלו שוב ושוב "מה לגבי המיליארדרים, הם לא אלה שמשפיעים באמת?", וסירייט ופייג' החליטו לשנות את הדגש. אלא שמיליארדרים לא עונים לסקרים. המחקר עבר להתבסס על מאגרי מידע גלוי, ניתוחים סטטיסטיים ושימוש במקרי מבחן, בניסיון להבין את הפעילות שלהם במישור הציבורי. האקטיביזם הזה, כאמור, החל לתפוס תאוצה רגע לפני שהפוליטיקה האמריקאית החלה לנוע לכיוון של פחות מסים ופחות איגודי עובדים. כל זה קרה בשנות השבעים והשמונים, וסירייט מסביר שקודם לכן ממילא לא היו הרבה עשירי־על. "בין מלחמת העולם השנייה לשנות השבעים לא היו כל כך הרבה אנשים בעולם עם רמת עושר סופר־אליטיסטית. היו אנשים עשירים, אבל הסופר־אליטה כמעט שלא היתה קיימת. ואז, בשנות השבעים, אנחנו מתחילים לראות את היווצרות המיליארדרים כקבוצה, ובשנות השמונים אנחנו מתחילים לראות את השינויים הכלכליים שדיברתי עליהם קודם — במדיניות מס, רווחה, איגודי עובדים — והם מתרחשים ב־40-30 השנים הבאות".

"המיליארדרים שמתבטאים עשויים ליצור רושם שזה קרב שקול, וורן באפט וביל גייטס ניצבים מול האחים קוך והכל מתאזן. אבל זה לא מייצג את כלל המיליארדרים, השמרנים מבחינת כלכלית"

אתה מתאר מעין לולאת היזון חוזר: ככל שיש יותר מיליארדרים, כך יש יותר מדיניות שמיטיבה איתם.

"ללא ספק. ככל שהמדיניות הכלכלית נעה בכיוון יותר ליברטריאני, כך קל יותר לאנשים להיהפך למיליארדרים. וככל שיש יותר מיליארדרים כך יש יותר כסף שיכול לממן מחקר, שתדלנות וקמפיינים שדוחפים לכיוון של מדיניות ליברטריאנית. זה בדיוק הקישור שקורה".

המחקר של סירייט ועמיתיו התגלגל לאטו, ובינתיים חווינו את המשבר הפיננסי העולמי, את אוקיופיי וול סטריט ו"אנחנו ה־99%" ואת בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות. כשהמחקר כבר היה גמור הדמוקרטים החלו לדבר על מיסוי עשירים, והספר נהפך לרלבנטי מאין כמוהו. "הנושא היה חשוב באותה מידה גם אם טראמפ היה מפסיד", אומר סירייט, "אבל כנראה הוא לא היה כל כך מדובר". והשינוי בשיח, הוא מוסיף, מתרחש פחות בציבור ויותר בקרב הפוליטיקאים: "אנשים לא מתלהבים לשלם יותר מסים בעצמם, אבל יש להם תחושה כללית שהעשירים לא משלמים את חלקם, והציבור חושב כך כבר זמן רב. אפשר לחזור לסקרים משנות השמונים ולראות את זה. עכשיו פשוט יש יותר פוליטיקאים שמעלים הצעות בכיוון ומגיבים לדעת הקהל, שעד כה לא קיבלה מענה. הילארי קלינטון לא התעניינה בהעלאת מסים, ואפילו ברני סנדרס לא דיבר על כך. הרעיונות האלה היו טאבו בקרב הפוליטיקאים. זה השינוי המהותי".

השאלה היא כמובן לאן יוביל השינוי הזה, או לפחות לאן הוא יכול וצריך להוביל. "מיליארדרים קיימים גם בגלל ההצלחה שלהם, שאותה אפשר לייחס למזל, לכישרון ולעוד דברים, אבל גם בזכות תנאים חברתיים ופוליטיים", אומר סירייט. "כך שנכון לומר שהם הרוויחו את ההצלחה שלהם אבל נכון גם לומר שהיא נוצרה על בסיס החלטות שכולנו קיבלנו באופן קולקטיבי, ואנחנו יכולים גם לקבל החלטות אחרות. אני לא אומר 'בוא נאכל את העשירים', זה לא המסר שלי. אבל מעניין לחשוב על שינויים שיכולים להפוך את הקול הפוליטי לשוויוני יותר. הפחתת האי־שוויון בעושר יכולה לתרום לכך, אבל יש צעדים נוספים שאפשר לעשות".

איך המיליארדרים משפיעים על הפוליטיקה? "זה קצת כמו להצביע על החמצן באוויר. הם בכל מקום"
 
להאזנה לפודקאסט
לחץ כאןאיך המיליארדרים משפיעים על הפוליטיקה? "זה קצת כמו להצביע על החמצן באוויר. הם בכל מקום"

המרכזי שבהם הוא "העלאת המודעות הציבורית לדרכים שבהן המיליארדרים מפעילים כוח פוליטי. אם נדע שבכל פעם שאנחנו קונים בחנות מסוימת אנחנו עוזרים לממן פרספקטיבה פוליטית מסוימת, נוכל לחשוב על זה. נוכל לחשוב על זה כשאנחנו צופים ברשת טלוויזיה או קוראים מאמרים שמיליארדרים מימנו. ואנחנו יכולים לבקש ממיליארדרים להצדיק את הפעולות שלהם. אם אנשים ישאלו את השאלות האלה ויהיו סקפטים יותר לגבי המסרים הפוליטיים של מיליארדרים, זה יוכל להוריד את האפקטיביות שלהם. חלק מהכוח שיש לפעילויות של מיליארדרים נעוץ בעובדה שאנשים מתייחסים אליהן כניטרליות. אם היינו מכירים בהן כאקטיביזם פוליטי, זה היה מקטין את הכוח שלהן".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות