העליון הנחית מהלומה על הקיבוצים: לא יוכלו להמשיך לטעון לבעלות בקרקע

הדיון נערך בהמשך לפסק דין הקשת הדמוקרטית המזרחית, אשר ניתן בשנת 2002. באותו פסק הדין ביטל הרכב בן שבעה שופטים בראשות תיאודור אור את זכויות היישובים החקלאיים - קיבוצים ומושבים על קרקעות המדינה החקלאיות במקרה שהופשרו לבניה. עם זאת, כלל פסק הדין סעיף אחד, המכונה "פסקה 34" המאפשר מקרים חריגים, שבהם יוכיחו היישובים זכויות על הקרקע.

השופטת דפנה ברק-ארז. ביהמ"ש העליון לא קיבל את טענת הקיבוצים | צילום: עמית שעל

מאז אותו פסק דין, עתרה שורה של יישובים וחוכרים פרטיים נגד המדינה בדרישה להכיר בהם כמקרה חריג, בטענה כי השתתפו ברכישת הקרקע בעת הקמת היישובים, ולכן יש לראות בהם בעלים. למעט מקרה אחד (פס"ד שרייבמן), נדחו עד כה התביעות בכללותן. ערעורם של שני הקיבוצים לעליון נסוב גם הוא על אותו הנושא. הערעור הוגש על פסיקתו של בית המשפט המחוזי בנצרת, שלא להכיר בהם כחריגים. את קיבוץ חפציבה ייצג עו"ד צוריאל לביא, ואת קיבוץ בית אלפא עו"ד דוד בסון.

הדיון נערך מול הרכב בן שלושה שופטים: דפנה ברק-ארז, מני מזוז ועופר גרוסקופף. במהלכו, לא רק שהשופטים לא קיבלו את טענת נציגי הקיבוצים, הם אף סגרו את הגולל על אפשרות החוכרים החקלאיים להמשיך ולטעון גם בעתיד לבעלות בקרקעותיהם, בקבעם כי גם אם אכן היה למייסדי הקיבוצים חלק ברכישת הקרקעות (ממצא שאותו דחה בית המשפט המחוזי, נ"ב), הרי שמדובר בטענה שחלה עליה התיישנות, לאחר עשרות רבות של שנים שבהם החזיקו הקיבוצים בחוזי חכירה מול המדינה.

לאחר הפסקה להתייעצויות אמרה השופטת ברק-ארז כי "לאחר ששמענו את כל התשובות, עמדתנו היא שלא נוכל לקבל את הערעורים האלה".

בשל האמירות החד משמעיות של השופטים בדיון, החמורות מבחינת הקיבוצים, ביקשו נציגיהם בסוף הדיון למחוק את ערעורם ולא לתת פסק דין, על מנת שיוכלו להמשיך ולטעון מול ערכאות נמוכות יותר, ואילו נציגת המדינה עו"ד רות גורדין ביקשה כי יינתן פסק דין מסיבה זו בדיוק.

גם בסוגיה זו היתה יד הקיבוצים על התחתונה, והשופטת ברק ארז השיבה לנציגיהם: "אי אפשר לטעון בבית המשפט העליון טענות במשך שעתיים, אם בית המשפט מוצא לנכון לומר משהו, אין לו איסור שלא לומר".