אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
קבלת אחריות - הדרך להצלחה ספורטיבית צילום: רויטרס

קבלת אחריות - הדרך להצלחה ספורטיבית

מיחידות של צבא ארה"ב, דרך יחידות של הצבא הישראלי ועד קבוצות כדורגל, מנהיגים לוקחים אחריות. מה זה אומר על מנהיגים שרק מחפשים את מי להאשים בכישלונותיהם?

04.03.2019, 09:39 | אוריאל דסקל

כל לוחם השייטת האמריקאית (יחידת אריות הים, SEALs) צריך לעבור את "שבוע הגיהנום" כחלק מההכשרה שלהם. שבוע על חוף האוקיינוס השקט בו החיילים עוסקים בעיקר בסחיבת סירות גומי מעל ראשיהם ותחרויות בין צוותים. בכל צוות שישה חיילים ומנהיג צוות. הצוותים מחולקים לפי גבהים של אנשי היחידה כאשר לכל הסירות יש מספר ולסירה של הנמוכים ביותר קוראים "סירת צוות הדרדסים". בכל מקרה, בשבוע הזה בו החיילים צמודים לסירות שלהם במשך שבוע - או שהם סוחבים אותם ממקום למקום על היבשה או שהם מתחרים בתוכן נגד הצוותים האחרים בתוך הים. בסוף כל תחרות הצוות הזוכה מקבל הפסקה קצרה ונשאר על החוף בזמן שהאחרים מתחרים שוב במים הקרים.

קראו עוד בכלכליסט

יחידת קומנדו. "לא מתעסקים בקקי", צילום: רויטרס יחידת קומנדו. "לא מתעסקים בקקי" | צילום: רויטרס יחידת קומנדו. "לא מתעסקים בקקי", צילום: רויטרס

מדריכים של אריות הים, בדרך כלל מפקדים מנוסים, זיהו שהצוות הטוב ביותר - כלומר זה שמנצח את מירב התחרויות - לא קשור לגובה של חברי הצוות וגם לא ליכולות פיזיולוגיות אינדיבדואליות של כל אחד ואחד. אלא לזהות מנהיג הצוות. "מנהיגים טובים עושים צוותים טובים" מסבירים ג'וקו ווילינק ולייף באבין, שכתבו את הספר Extreme Ownership: How U.S. Navy SEALs Lead and Win - ספר על האלמנטים האנושיים שהופכים את ה-SEALs לאחת מהיחידות המובחרות והטובות בעולם ומה אפשר ללמוד מהם. ומה הופך את המנהיג למנהיג טוב? לפי ווילינק ובאבין הכל מתחיל בלקיחת אחריות. המנהיג "מדביק" את חברי הצוות שלו בחיוביות ובנחישות עם שפת הגוף שלו רק אם הוא לוקח אחריות בהפסדים. כלומר, אם אחרי הפסד הוא מדבר על מה הוא לא עשה נכון כמנהיג, הוא זוכה לאמון של שאר חברי הצוות והם גם כן מאמצים את הגישה שלו ובודקים קודם כל את מה שהם עשו או עושים בצורה לא נכונה. הצוותים הכי גרועים הם אלו שבהם המנהיג מאשים את חבריו לצוות בהפסדים בתחרויות. "המנהיגים הגרועים הם אלו שמחפשים תירוצים ללמה הקבוצה שלהם הפסידו". כשהמדריכים מחליפים בין מנהיגים של הצוותים הם מגלים, כמעט תמיד, שהתיאוריה שלהם נכונה. צוותים מפסידים נהפכים למוצלחים בזכות החלפת המנהיג. צוותים מנצחים מצליחים פחות עם מנהיג אחר. בסוף שבוע הגיהנום, רבים מהמועמדים עוזבים. אלו ששרדו גופנית אבל לא התגלו כמנהיגים, לא ממשיכים הלאה בהכשרה שלהם ולא יהפכו ל-SEAL. הספר Extreme Ownership מראה, לפרטי-פרטים, איך לקיחת אחריות היא הצעד הראשטן ההכרחי בהנהגה. מרמת הצוות ועד רמת ניהול תאגיד.

קיירי. שפת גוף בעייתית, צילום: אי פי איי קיירי. שפת גוף בעייתית | צילום: אי פי איי קיירי. שפת גוף בעייתית, צילום: אי פי איי

פול ג'יי זאק, חוקר מוח מהרווארד, עסק רוב חייו בשאלה "מדוע אנשים סומכים זה על זה". ממחקריו עולה כי בחברות ובארגונים שבהם העובדים סומכים זה על זה, יש 74% פחות מתח, 106% יותר אנרגיה לעבודה, 50% יותר פרודוקטיביות, 13% פחות ימי מחלה, 76% יותר מחויבות של העובדים למקום העבודה, 40% פחות שחיקה ו־29% יותר 'סיפוק מהחיים'". זאק גילה שככל שהמנהיגים לוקחים יותר אחריות, מגלים יותר אמפתיה לאחר בצוות/בעבודה, ככה נוצר יותר אמון. גם יניב בר, לוחם לשעבר באחת מהיחידות המיוחדות של צה"ל, טוען שהכל מתחיל עם קבלת אחריות על המעשים. "אתה לא משחק בקקי במקומות האלה", יניב ממשיך. "אנשים מסתכנים, אנשים נהרגים, אנשים נפצעים. אתה יכול לסבך את המדינה באללה יוסטור. אין דבר כזה לא לקחת אחריות". על האחריות הזו, שכל אחד לוקח על עצמו ועל עבודתו, בונים את האמון שמאפשר לצוותים להיות צוותים מנצחים.

בקיצור, קבלת אחריות על כישלון, הפסד, פאשלה או אפילו דינמיקה בעייתית בין חברי הצוות, זה הצעד הראשון שצריך לעשות כדי להשתפר. אחרי צריך להבין מה הבעיות, איך מתקנים אותן ואיך מוצאים בעיות נוספות לפני שהן גורמות להפסד או גרוע יותר.

הדינמיקה האנושית בקבוצות ספורט לא שונה מזו ביחידות צבאיות מיוחדות. בעיקר גברים חזקים שצריך להיות בעלי יכולות טכניות וקוגנטיביות גבוהות ולדעת לעבוד עם אינדיבדואלים חזקים אחרים. הדוגמה הבולטת ביותר לכך שקבלת אחריות מסייעת לנצח משחקים היא גולדן סטייט ווריירס, שב-2016 הפסידה את האליפות לקליבלנד למרות יתרון 1-3 בסדרה של הטוב משבעה משחקים. "מיד אחרי ההפסד בגמר משחק 7 סטיב קר קיבל אחריות. האשים את עצמו בהפסד" סיפר מאיירס בפודקאסט של זאק לואו מ־ESPN. "וזה מה שמנהיגים צריכים לעשות. ישבתי גם עם כל שחקן לשיחת משוב ושאלתי גם לגבי דריימונד גרין (שהורחק ממשחק 6 בגלל פעולה אלימה נגד לברון ג'יימס - בתקשורת מייחסים את ההפסד בסדרה להשעייתו). רציתי תשובה דרך מילים, דרך מבטים, דרך שפת גוף, זה היה חשוב כדי להמשיך הלאה. ואני יכול להגיד בוודאות שאף אחד לא הביע שום טינה כלפי גרין. ולא רק שאף אחד לא האשים את דריימונד, אף אחד לא האשים אף אחד אחר במשהו. שאלו אותי 'איך מתגברים על הפסד מיתרון 3-1?' - אז אני יכול להגיד שבאותו היום התגברתי... אם אתה מפסיד עם האנשים הנכונים, אתה רוצה לחזור איתם לאותה הזירה. זה אולי קשה לאנשים מבחוץ להאמין כי החברה שלנו תמיד מחפשת את מי להאשים - כי קל יותר להגיד 'אתה דפקת אותי' מאשר להסתכל בראי ולהגיד, 'אני לא עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות'. טיפלנו בבעיה כמו שצריך".

אם קבלת אחריות היא הדרך להצלחה ספורטיבית, מה זה אומר על קבוצות שבהם "הכוכב" מותח ביקורת על "השחקנים הצעירים" (קיירי אירווינג ובוסטון סלטיקס, לברון ג'יימס ולוס אנג'לס לייקרס). מה זה אומר על קבוצות עם מאמנים שכל הזמן מתלוננים על השיפוט או על קבלת החלטות של השחקנים שלהם (יש לא מעט)? מה זה אומר כאשר הבלם המוביל בקבוצה זורק את הידיים שלו בתסכול על הטעויות של חבריו? זה אומר שבקבוצות שעסוקים בלזרוק אחריות, לא עסוקים בלנצח.

ובכלל, מה כל עניין חשיבות האחריות אומר על מדינה בה "קבלת אחריות" זה הדבר האחרון שעושים המנהיגים - מראש מכינה ועד ראש ממשלה?

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות