האלוף המפתיע: איזה מטוס הפיל הכי הרבה אויבים בהיסטוריה?

שלום, כאן הקברניט; איזה מטוס הפיל הכי הרבה מטוסי אויב בהיסטוריה? זו שאלה מורכבת, שתקבל תשובה מורכבת, בינתיים, אסתפק בלספר לכם שהיה זה מטוס ממלחמת העולם השנייה - וכנראה לא זה שהייתם מצפים.

מה כל כך לוהט בלהפיל מטוסים? משום שיש בכך ערך אסטרטגי עצום במלחמה כוללת. מאז 1914 הם מהווים כלי נשק מרכזי מאוד, שלא קל להחליף במהירות - לא בלי להוציא הון עתק.

מדינה שאיבדה אפילו חלק קטן מחיל האוויר שלה תתקשה להשיג את יעדיה בעידן מלחמות העולם; אם חסרים טנקים, אפשר להחליפם ברכב קרבי משורין קל או לבצע פשיטות רגלים. אם חסרות אוניות מקטגוריה אחת, ניתן בחלק מהמקרים להחליפן בספינות מסוג אחר. אבל התחליף היחידי למטוס קרב הוא מטוס קרב אחר והדבר נכון גם לגבי מפציצים.

  

העניין הזה נבחן במלחמת העולם הראשונה, והגיע לשיא פראי במלחמת העולם השנייה: במהלכה ייצרו כל הצדדים הלוחמים רבבות מטוסים - בין 1939 ל-1945 נבנו 786,553 כלי טיס מכל הסוגים. תנו למספר הזה לשקוע לרגע; כיום יש בעולם כולו קצת פחות מארבעים אלף. לכן, קל לראות שזהו טווח הזמן בו נקבע שיאן ההפלות - פשוט היה הרבה מה להפיל.

מטוס הקרב שהפיל הכי הרבה מטוסים אבסולוטית היה המסרשמיט BF109 של גרמניה הנאצית, עם כ-15,000 הפלות - אך יותר ממחצית מהן לא היו הפלות של מטוסי קרב ומפציצים; נתח עצום מההפלות היו של מטוסים סובייטים מיושנים, חלקם מטוסי אימון, תובלה ואפילו נוסעים שהוסבו לנשיאת פצצות. איך יצא שהגרמנים הפילו הכי הרבה? א. היו להם טייסים מדהימים (את סיפורו של אריך הרטמן, שמעתם פעם?) וב. היו להם הכי הרבה הזדמנויות, משום שנלחמו בהרבה מאוד חזיתות.

הקרב מול מטוסי ברית המועצות היה, בתחילה, דומה יותר לדיג בחבית: הרוסים לא נערכו כהלכה למלחמה ונאלצו לאלתר המון. הסיבות היו גם פוליטיות - הקשיים שהערים סטאלין על מתכנני המטוסים שלו, אותם האשים בבגידה וכלא - שיחקו פה תפקיד משמעותי. בסופו של דבר, חלפו שנים של הפסדים בטרם הצליחו טייסי בריה"מ להציב אתגר אמיתי ללופטוואפה, ועד אז פשוט היכו בהם הנאצים שוק על ירך.

האם זה מספר ההפלות העצום הופך את המסרשמיט BF109 למטוס הקרב הכי מוצלח? בהחלט לא; מאזן ההפלות שלו - כמה הפיל לעומת כמה נפל - לא היה כל כך לוהט: בימי הקרב על בריטניה לבדו הופלו כ-610 מטוסי מסרשמיט 109, לפי ניתוח שביצע החוקר טוני הולמס. ואותו קרב נמשך 120 יום, כך שלא מדובר בסטטיסטיקות מוצלחות לאווירון הזה. עד סוף המלחמה נפלו אלפים רבים, כשהמספר המדויק לא ידוע. למה? כי תיעודי ההפלות והנפילות תויקו בקלסרים, ואלו בתורם הושמו בבנייני מטה - בניינים שהופצצו בידי מפציצי בעלות הברית אותם פספסו המסרשמיטים. בסך הכל, איבדה גרמניה הנאצית 76,875 מטוסי קרב - רובם מדגם זה.

הספיטפייר וההארקיין האגדיים של בריטניה הפילו אלפי מטוסי אויב באירופה ובמזרח הרחוק, אך חיל האוויר המלכותי איבד יותר מעשרים אלף מהם; המוסטנג האמריקאי, עוד מטוס עם מושב VIP בפנתיאון התעופה הצבאית, הפיל כמעט 5,000 מטוסים, אך כמעט 2,500 כאלה נפלו באירופה.

אז מיהו הטוב מכולם? מטוס הקרב בעל יחס ההפלות הטוב ביותר היה ה-F6F הלקט (Hellcat) של חברת גראמן, שהיה חוד החנית של הצי האמריקאי בזירת האוקיינוס השקט החל מ-1943. לזכותו נרשמו 5,163 הפלות לעומת 270 נפילות - יחס מדהים של 19 ל-1. בכך, הפך ההלקט למטוס הקרב הכי מוצלח במלחמה.

ואולם, גם הוא הפיל מטוסים מכל הסוגים - רבים מהם היו מטוסי קאמיקזה בדרכם למשימות התאבדות, שלא חומשו בכדורים ופגזים כדי לחסוך במשקל ולאפשר להם תנועה מהירה יותר. בנוסף, הפילו טייסי הצי הרבה מאוד מטוסי סיור ותצפית יפניים, שנשלחו בשל אופיה של המלחמה ההיא: שטח עצום שכזה מחייב תצפיות בלי סוף.

אז מי הפיל הכי הרבה מטוסי קרב ורק מטוסי קרב? - חמושים, מוכנים למלחמה, ומחזירים אש? ובכן, ישנם היסטוריונים שטוענים שהתשובה היא "מי שהיו לו הכי הרבה רובים": ב-1942 החלה ארצות הברית לשלוח מפציצים כבדים להפציץ את אירופה הכבושה - בעיקר מדגם B17, "המבצר המעופף".

הוא קיבל את השם הזה בזכות: היו לו שמונה עד תשע עמדות ירי, בהן מקלעי 0.5 אינץ'. והאמריקאים שלחו אותם בקבוצות של בין 40 ל-400, במבנה צמוד. כך שבעצם, נוצרה חומת אש שהגנה עליהם מפני מטוסי האויב.

ההגנה היתה רחוקה ממושלמת; אלפי מפציצי B17 הופלו (כשעל כל אחד עשרה אנשי צוות, שלא תמיד הספיקו לנטוש). אמנם האמריקאים בנו יותר מפציצי B24 ליברייטור, אך המבצרים המעופפים נשלחו ליותר גיחות, בקבוצות גדולות יותר, ולמשימות יותר מסוכנות. גם כאן אין מספרים מדויקים, אך גורמים ביחידות שהפעילו את המטוס טוענים לכחמשת אלפים הפלות.

ומה על מטוסי סילון? כאן לא פחות קשה לקבוע אלופים: במקום הראשון במניין ההפלות עומד ה-F86 סייבר האמריקאי, שהשיג 792 הפלות במלחמת קוריאה, אך גם הופלו מאות מטוסים (גורמים בבריה"מ טענו שהמיג 15 לדגמיו הפיל 600 סייברים, אך הנתון לא אומת). 

אחריו ניצב ה-F4 פאנטום לדגמיו עם 306 הפלות, כשנפלו 106 פאנטומים בקרבות אוויר ו-545 מאש נ"מ קרקעית, מספר איום ונורא למטוס אגדי שכזה. אחריו ניצב המיג 21, עם 240 הפלות ו-501 נפילות בקרבות אוויר, כשלא ברור כמה עוד הופלו מאש נ"מ.

עוד מטוס בולט הוא ה-F14 טומקט, פיתוח נוסף של חברת גראמן שנבנה בעבור צי ארה"ב. ואולם, את רוב 135 ההפלות שלו צבר דווקא בשירות חיל האוויר האיראני, בעוד רק שמונה הופלו בקרבות אוויר ושמונה מאש נ"מ קרקעית. האלוף המוחלט הוא ה-F15, עם 102 הפלות ואפס נפילות, נתון מרשים ביותר שהופך אותו לטוב מסוגו בדורות האחרונים.

איך קפצנו מאלפי הפלות למאות בודדות? פשוט מאוד: הלוחמה האווירית הבשילה והתבגרה מאז ימי מלחמת העולם השנייה, וטוב שכך; בזמנים ההם מטוסים היו בלתי אמינים מטבעם ורבים אבדו בתאונות, הלכו לאיבוד בשל חיזוי מזג אוויר מוגבל ועוד. לכן, כל צבא היה צריך לבנות לו עתודות כלי טיס.

בנוסף, גם בניין הכוח היה בוסרי; בשנות הארבעים היו פשוט הרבה יותר דגמי מטוסים. למשל, ה-B17 ו-B24 מילאו את אותן משימות, כשהאחרון היה בעל טווח וביצועים טובים יותר, אבל היצרנית היתה פחות מקומבנת עם הפנטגון; כך גם ה-B29 וה-B-32, שנכנסו לשירות במקביל למרות שהתמודדו על אותו המכרז. ומטוסי קרב? בגלל הפיתוח המואץ שבמהלך המלחמה, שירתו יחד מטוסים בני דורות שונים, שביצעו את אותן המשימות והכבידו על הגפים הטכניים.

במאה השנים שחלפו מאז תום מלחמת העולם הראשונה השתנה עוד משהו מהותי: כיום הרבה יותר קשה לשכנע אנשים שבניית צבא עצום היא דבר ששוה את כספי המסים שלהם. עם התפתחות תרבות הפנאי, גילו האזרחים שנחמד יותר לצאת לחופשות מאשר לממן מסעות כיבושים.

ולכן, התכווצו התקציבים ועמם הצבאות, וחילות האוויר הפכו לקטנים ויקרים, כשהגנרלים מעדיפים לסכן פחות את המטוסים והטייסים כאחד. טיסה נעימה!