על ערבויות, הפטר מחוב מזונות בפשיטת רגל ופרשנות דברי חקיקה

בפני בית המשפט העליון, התעוררה איפוא השאלה, האם חובה של הערבה מוחרג בהתאם לפרשנות הראויה לסעיף 69(א)(3). לעניין זה, פסק הדין מגלה עמדות מעניינות וחדשניות, של כל אחד מחברי המותב, בשתי סוגיות בעלות משמעות החורגת מעניינה הפרטני של הערבה באותו עניין, ובמסגרת רשימה קצרה זו, נבקש "להאיר זרקור" בתמצית על כל אחת מסוגיות אלו.

הסוגיה הראשונה הינה ההתייחסות העקרונית למעמדה של הערבה והיחס העקרוני שבין חיובה של הערבה, לחיובו של החייב העיקרי. לעניין זה, שופטי הרוב (השופטים יעל וילנר ואלכס שטיין) אימצו את התפיסה לפיה יש לערוך אבחנה בין חיובו של הערב כחיוב משני, לבין חיובו של החייב העיקרי. השופטת וילנר עמדה על אופיו המיוחד של חיובי המשני של הערב, ועל העובדה שיש להחיל עליו מערכת כללים ייחודית (סעיף 18 לחוות דעתה), והשופט שטיין הבהיר כי חיובו של הערב הינו בהתאם לחוק הערבות ולא מכוח תביעת מזונות (סעיף 3 לחוות דעתו). שופט המיעוט, השופט ניל הנדל, סבר כי בנסיבות העניין, לא ראוי להפריד בין הערבה לחייב העיקרי וכי הסתכלות על מלוא התמונה מחייבת הכרה בערב כחייב עיקרי. יצוין כי עמדה זו, שנדחתה במקרה דנן, אינה כה בלתי שגרתית, וכי פסיקת בית המשפט העליון הכירה כבר במצבים בהם מבחנים שונים יובילו לסווג שונה מהמבחן ההסכמי בו נקטו הצדדים. כך למשל בעניין ע"א 2975/09 בנק לאומי נ' דראל (ניתן ביום 22/12/10) קיבל בית המשפט העליון (ברוב דעות) את ערעורו של בנק שטען שערב שניהל עמו משא ומתן בשם חברה חייבת עיקרית שהוא היה מבעליה, ותוך כדי המשא ומתן מכר שתי דירות שהיו רשומות על שמו, תוך שהוא קובע שיש לראות על רקע תכלית פקודת פשיטת הרגל את הערב כחייב עיקרי באותו עניין ובנסיבותיו.

ד"ר רוי בר-קהן | צילום: אריק סולטן

הסוגיה השניה הינה שאלת המבחנים שיש להחיל לצורך פרשנות דבר החקיקה. לעניין זה, מעניין לבחון את התפיסות השונות שעלו מפסק הדין. לעניין זה עמדת השופט שטיין היתה נחרצת. לשיטתו לשונו של סעיף 69 בנסיבות העניין ברורות. הלשון דנה בחבות מכוח פסק דין בתובענת מזונות. חבותו של הערב אינה חבות מזונות אלא מכוח חוק הערבות. לפיכך אין כל תחולה לסעיף, ואין כל מניעה לפטור את הערב. השופט שטיין קובע כי "אינני סבור כי בית משפט רשאי לראות את עצמו חופשי להתעלם ממילותיו הברורות של חוק כדי להגיע לתוצאה שנראית לו רצויה". לעניין זה, שני חברי ההרכב הנוספים, השופטת ולנר, והשופט הנדל, מאמצים עמדה פרשנית שונה, ולעמדת שניהם, אין בלשון החוק כדי למנוע ואף לחייב את בחינת תכלית החקיקה. ואולם, בעוד שהשופטת ולנר סבורה כי תכלית החקיקה מצדיקה מתן הפטר לערבה באותו עניין (בין היתר באשר לא נפל במעשיה את הפגם המוסרי העומד בבסיס החרגת ההפטר מחייב מזונות שלא שילם את חובו), השופט הנדל סבור כי תכלית החקיקה מחייבת מתן תוקף לאוטונומיה של הרצון הפרטי של הערבה להפוך לחייבת עיקרית.

אין ספק, שפסק הדין בענין סקוק מהווה איפוא ציון דרך, ו"סימון" ראשוני של תפיסות עקרוניות של שופטי בית המשפט העליון בעידן הנוכחי בסוגיות הצפויות להגיע לפתחו של בית המשפט העליון בהמשך. חשוב איפוא להכיר את פסק הדין, ולראות כיצד ייושם בהמשך.

ד"ר רוי בר-קהן, עו"ד, שותף - משרד עו"ד בר-קהן, ציגנלאוב ושות'