למה המשפטניות פונות למשרדי נישה ולשירות הציבורי

עצם הדיון בשוויון בין נשים לגברים מלמד שהנושא עדיין תובע את מקומו בשיח הציבורי. הרשימות של שתי המפלגות המובילות, כחול־לבן והליכוד הפגינו דמיון מרשים: שתי נשים בלבד בעשירייה הראשונה. הליכוד הגיע לתוצאה באמצעות פריימריז וכחול־לבן דרך סידור עבודה עם תירוץ של איחוד רשימות. בכל מקרה, במפלגות הסופרמרקט הגדולות יש מעט נשים מובילות, להבדיל ממפלגות אידיאולוגיות יותר: העבודה, מרצ והימין החדש.

כשמדובר בשילוב נשים צריך לדבר על שני פרמטרים: בכירוּת וכמות. כך, בטבלת השותפים במשרדים הגדולים שהכינה החברה לניתוח מידע עסקי “דן אנד ברדסטריט”, מתקרבים לשוויון: 40% ויותר במשרדים הגדולים; אבל בראש המשרדים, בצמרות הגבוהות ממש, כמעט ואין נשים. לשיעור הזעום הזה נוספה פרישת שתי הבכירות במשרד מיתר, מאיה ליקוורניק ודליה טל. שם מיתולוגי נוסף שניצב בצמרת הוא של רות אורן המנוחה ממשרד ש. הורוביץ.

כאן צריך להבחין בין שותפי הון לשותפי שכר: שותפי הון הם הבעלים והמובילים. וכשמדברים על שיעור השיתוף שמתקרבים לשוויון, מדברים על שותפי שכר; כשמונים את שותפי ההון, שיעור הנשים קטן בהרבה. במשרד ש. פרידמן, מהמובילים בשוויון הנשי, למשל, מספר שותפות ההון הוא 6 מתוך 15.

אחווה גברית, או שוביניזם

דומיננטיות נשית בשוק הפרטי מתקיימת בעיקר במשרדי הנישות שנשים מובילות בתחומים ייחודיים. נוית נגב ואיריס ניב־סבאג מובילות משרד בולט בתחום הצווארון הלבן; ארנה לין ודפנה שמולביץ הן מהמובילות בתחום דיני העבודה. גם תחום המעמד האישי (דיני משפחה) עובר בהדרגה לשליטה נשית.

נשיאות בית המשפט העליון מרים נאור ואסתר חיות. גם שם נחוצה העדפה מתקנת | צילום: אוהד צויגנברג

מדוע דווקא במשרדי הנישה נשים משגשגות? מכמה סיבות. ראשית, כשהן המנהלות העצמאיות קל יותר לשלב משפחה וקריירה, לעומת מצב שבו הן משועבדות לתכתיבי ואילוצי המשרד הגדול. שנית, תחומים אלה של דיני משפחה ועבודה דורשים משאבי רגש ואמפתיה. והסיבה השלישית היא פשוט שהמשרדים הגדולים הוקמו ומנוהלים בידי גברים לבנים ומיוחסים, והאווירה בהם היא של אחווה גברית, שלא לומר שוביניזם, שנוצקת בצבא, בטיולים וביתר מוקדי החיברות הגבריים. פעם, כדי להנציח את הסביבה הזו, מקובל היה לקיים ישיבות בשבע בערב, או לקיים התייעצויות בשירותי הגברים שחתומים בפני נשים. כשמדברים עתה על מגמות השוויון בסקטור הפרטי, סיבה מרכזית לכך היא הגברת השיתוף בין גברים לנשים בבית ובגידול הילדים. סיבה נוספת להקטנת הפער בשוק הפרטי היא טכנולוגית: נשים יכולות היום לעבוד מהבית ולא כבעבר, להתנתק לגמרי כשהילדים מזעיקים אותן הביתה.

בתחום המשפט המסחרי צריך לציין כמה מהנשים המובילות: שרית מולכו מש. פרידמן, אסתר קורן מגרוס, נחמה ברין מגולדפרב זליגמן, אילנית לנדסמן מהרצוג פוקס נאמן וברוריה לקנר מבן שחר לקנר. בין הכוחות העולים ראוי לציין את ניצן סנדור מפישר בכר.

תחום אחד במשרדים הגדולים כן מונהג בידי נשים הוא תחום התחרות (לשעבר הגבלים עסקיים). את התחום הזה מובילות טל אייל־בוגר בפישר בכר, טליה סולומון בהרצוג פוקס נאמן, מזור מצקביץ בפירון וניבה ברג לבנת במיתר, שהחליפה את מיכל הלפרין שמונתה לממונה על התחרות. ההסבר לכך הוא שרובן הגיעו מרשות התחרות, כלומר מהשירות הציבורי, שם דרכן של נשים לצמרת קלה יותר. נשים מגיעות לשוק הפרטי מהשירות הציבורי גם מתחומי רגולציה נוספים: שיראל גוטמן־עמירה עברה מרשות ניירות ערך למשרדו של צבי אגמון; וטלי ירון־אלדר, שהיתה נציבת מס הכנסה, פתחה משרד. אלא שלהבדיל מתחום דיני התחרות, בתחומים אלה, של ניירות ערך ומסים, יש עדיין יתרון לגברים שצמחו במשרדים המסחריים הגדולים.

מימין: עו”ד שרית מולכו והמשנה ליועמ”ש דינה זילבר | צילום: דוברות משרד המשפטים, עמית שעל

ככלל, ניתן לראות דומיננטיות נשית ברגולציה: ד"ר שלומית ווגמן־רטנר היא ראשת הרשות לאיסור הלבנת הון, ענת גואטה היא יושבת ראש רשות ניירות ערך, חדווה בר היא המפקחת על הבנקים, סיגל יעקבי הכנ”רית ודורית סלינגר סיימה קדנציה כממונה על הביטוח ושוק ההון.

במגזר הציבורי קל יותר

עדיין, במגזר הציבורי, הנשים חזקות יותר, במספר וגם בבכירות. הסיבה לכך ברורה. קל יותר לשלב משפחה וקריירה בשירות הציבורי, אז נשים מוותרות על התחרות והשכר שגדולים יותר בשוק הפרטי לטובת ביטחון תעסוקתי, קידום הדרגתי וזמינות גדולה למטלות הבית. בראשות בית המשפט העליון ובית הדין הארצי עומדות נשים: אסתר חיות וורדה וירט לבנה. לפני וירט לבנה היתה נילי ארד; וחיות החליפה את מרים נאור. העליון עדיין זקוק להעדפה מתקנת: כרגע מכהנות בו 4 שופטות מתוך 15. בעבר היו נשיאות בולטות לבתי המשפט המחוזיים כמו הילה גרסטל, מוסיה ארד, בלהה גילאור ודבורה ברלינר. כיום יש שתיים: השופטת רות לורך במחוז מרכז, והשופטת רוויטל יפה כץ במחוז דרום.

דו”ח הפרקליטות מציג נתון מרשים של 64% נשים מול 36% גברים. אבל היחס הזה קטן בהרבה במשרות הבכירות. היו ימים שכמעט כל המשרות הבכירות היו בידי נשים: דורית ביניש, עדנה ארבל, נאווה בן אור, דידי לחמן־מסר, מרים רובינשטיין, עירית קאהן ואחרות שלטו במשרד המשפטים. פרקליטות המחוז היו רות דוד, מרים רוזנטל, ישכה ליבוביץ, לילי בורישנסקי. היום נדמה שהגברים חזרו והשתלטו על העמדות הבכירות במשרד המשפטים. אגב, לתפקיד אחד עדיין לא נבחרה מעולם אשה – היועצת המשפטית לממשלה.

ובכל זאת, אם צריך לבחור את המשפטנים הבולטים בשירות המדינה, שלוש נשים יובילו את הרשימה: דינה זילבר, ליאת בן ארי ואמי פלמור. זילבר, המשנה ליועץ המשפטי, היא מופת לחוט שדרה ערכי שלא רק מסייעת לשלטון אלא גם לבקרו ולהציב בפניו בלמים. בן ארי, פרקליטת מיסוי וכלכלה, היא הסמן המחמיר בצוות התביעה שגיבש את כתב החשדות בתיקי האלפים נגד נתניהו, ודעתה לשלושה אישומי שוחד נגד ראש הממשלה לא התקבלה. פלמור, כמנכ"לית משרד המשפטים

מובילה השמה תעסוקתית מגוונת ומתקנת במיוחד כלפי מיעוטים: ערבים, דרוזים צ'רקסים ויוצאי אתיופיה. לעניין זה מגיע קרדיט גם לשרת המשפטים איילת שקד שמינתה את השופטות יוצאות אתיופיה הראשונות: אדנקו סבחת חיימוביץ' ואסתר טפטה גרדי.

לשכת עורכי הדין היתה ועודנה מעוז גברי. אשה לא כיהנה מעולם כראש לשכה. מבין ששת ראשי המחוזות יש רק אשה אחת: תמי אולמן, ראש ועד מחוז חיפה. אשה בולטת נוספת היא חוה מרצקי, ראש המועצה הארצית. הזווית הנשית בלשכה התחדדה לאחרונה, ולא לטובה, לנוכח מעלליו של ראש הלשכה אפי נוה.

גם תנועות מחאה חברתיות־אזרחיות נשלטות בדרך כלל בידי גברים: תנועות כמו העמותה לאיכות השלטון, והתנועה לטוהר המידות, הצלחה. אבל לאחרונה נכנסה למשחק זה של התנועות החברתיות לובי99 שעוסקת בלוביזם כלכלי חברתי לטובת הציבור ובראשה שתי נשים: לימור דויטש ומרב דוד.