מגיפת העצב הגיעה לספורט המקצועני

ריק רובי היה סנטר-פורוורד דרומי שכיכב באוניברסיטת קנטקי, ונבחר מקום שלישי בדראפט של 1978 על ידי אינדיאנה פייסרס. ב-1979 הועבר לבוסטון סלטיקס בטרייד ושם פגש את הרוקי לארי בירד. השניים נהפכו לחברים טובים. יותר מדי טובים. אחרי המשחקים, כאשר בחדר ההלבשה הגישו מזון ושתייה, השניים מילאו ציפיות של כריות בפחיות הבירה שחולקו לקבוצה. את הבירה לקחו לחדר המלון שלהם כדי להשתכר יחדיו. אחרי שתי עונות יחדיו, הג'נרל מנג'ר של בוסטון סלטיקס, רד אורבך, שלח את רובי בטרייד לפיניקס עבור דניס ג'ונסון. בירד פיתח כימיה מדהימה עם ג'ונסון. אך חשוב מכך - בלי רובי לצידו, בירד היה יכול להתרכז יותר במשחק ובבריאות שלו. הוא נכנס לכושר מצוין, זכה בשלושה תארי MVP רצופים ובשתי אליפויות.

כמה שנים אחרי, ב-1988 צ'ארלס אוקלי הועבר משיקגו בולס לניו יורק ניקס עבור הסנטר הוותיק ביל קרטרייט. מייקל ג'ורדן, חברו הטוב של אוקלי, ממש לא אהב את זה. אוקלי היה סוג של שומר ראש של מייקל ג'ורדן והלך איתו למסיבות, פגישות פוקר וערבים פרטיים שעד היום אף אחד לא מספר מה היה הולך בהם. ג'ורדן התנכל לקרטרייט באימונים וכינה אותו בשמות וגם במשחקים (היה מוסר לו גרוע בכוונה בשביל שיראה רע על המגרש). ואולם, אחרי שלוש עונות ביחד - ההנהגה השקטה של קרטרייט סייעה לג'ורדן לזכות באליפות הראשונה שלו. MJ הודה לסנטר על כך.

גם במקרה של בירד וגם במקרה של ג'ורדן, נראה היה שהיה חבר לקבוצה שנהפך לחבר טוב והחברות הזו אולי מנעה מהשניים להגיע לשיאם המקצועי. ברגע שההנהלה ביצעה שינוי בהרכב האנושי של הקבוצה, השחקנים פרחו. זה הגיוני שחברים יכולים להשפיע לרעה על כוכבים. ד"ר ניקולס כריסטאקיס, מומחה למדיניות ציבורית מאוניברסיטת ייל, חקר פני עשרות שנים קבוצות חברים וראה שמראים שדברים כגון הרזיה, עליה במשקל, אושר, דיכאון, גירושים, עישון, נדיבות, שתיינות, תדירות קיום יחסי מין, הסיכוי להצביע בבחירות, מה אתה מצביע בבחירות, הסיכוי להתאבד, שפת הגוף, הטעם המוזיקלי, הגישה לחיים – כולם תכונות "מדבקות" שמתפשטות בתוך קבוצות חברים. ההשפעה שלהם היא עצומה.

ואולם - חייבים לזכור - הקבוצות אמנם הפרידו את בירד ואת ג'ורדן מהחברים הטובים שלהם, אך מסביבם עדיין היו שחקנים שהפכו לחברים טובים שלהם - על המגרש וגם מחוצה לו. החברויות הללו היו משמעותיות בהצלחות של בוסטון ושל שיקגו. הגדיר זאת היטב איזייה תומאס, כוכב דטרויט פיסטונס לשעבר, שטען ש"הסוד לכדורסל הוא שהוא לא קשור לכדורסל" ורמז: "באליפויות זוכים על האוטובוס". כלומר, באליפויות זוכים הקבוצות עם השחקנים הכי מחוברים שמדברים באוטובוס בדרך למשחק ומנהלים מערכת יחסים אנושית בריאה שמבוססת על תקשורת אנושית, בינאישית תכופה.

ההצלחה של נבחרת צרפת בכדורגל במונדיאל האחרון, מסמלת את זה שגם בכדורגל הסוד לא קשור לכדורגל. בטורנירים שלפני, הנבחרת הצרפתית הייתה מלאה בטיפוסים מוכשרים שעל האוטובוס היו קבורים בתוך הטלפון שלהם ועם אוזניות ענק על האוזניים. במונדיאל 2018, לפי סרט שעקב אחרי הנבחרת של דידייה דשאן, היה ניתן לראות שהנסיעות באוטובוס היו החלקים הכיפיים ביותר של השחקנים. הם שרו, התבדחו ולא הפסיקו לקשקש בדרך למשחקים ולאימונים. בנבחרת גרמניה, לעומת זאת, היו קליקות שונות והרבה שחקנים נמנעו מלדבר אחד עם השני.

גם המדע מראה שבקבוצות אנשים, מערכת היחסים ביניהם ולא האיכות האינדיבדואלית, תקבע את הצלחת הארגון שהם חלק ממנו. בין 2005 ל־2012 המעבדה לדינמיקה אנושית באוניברסיטת MIT מדדה את רמת התקשורת ותבניות התקשורת בארגונים כמו בנקים, בתי חולים וחברות טלמרקטינג. כל עובד קיבל "כרטיס עובד" שהקליט כל אינטראקציה עם עובד אחר, והחוקרים ניתחו את כמות הנתונים המבהילה שהתקבלה ואפיינו את טון הדיבור, סוג השיחות, זמן השיחות, איך התקיימה השיחה, כמה פעמים נקטעה ועוד. המסקנות? תקשורת זה כמעט הכל בחדר הניתוח או בחדר הישיבות בבנק, לא משנה כמה העובדים בחברה היו מוכשרים, אינטליגנטים או "כוכבים", הארגונים המוצלחים ביותר היו תלויים בעיקר ברמת התקשורת בין העובדים בחברה. החוקרים אפילו יכלו לנבא הצלחה או כישלון לפי ניתוח התקשורת המילולית בין אנשי הצוות או החברה. האינדיקטור הטוב ביותר להצלחה, לפי החוקרים ב־MIT, היה רמת האנרגיות בתקשורת בין העובדים דווקא במפגשים שאינם במסגרת עבודה, אלא באירועים חברתיים כמו ארוחות צהריים, שיחות בפינת הקפה ועוד. כלומר, חברות שהעובדים שלהן הם חברים, מוצלחות יותר מאשר חברות שבהן מערכת היחסים בין העובדים מקצועית לחלוטין.

 

 

הצורך באיזון

 

ואולם, בספורט קבוצתי נראה שהצורך באיזון שבין חברות למקצועיות - כמו במקרה של ג'ורדן ובירד - משמעותי עוד יותר מאשר בכל מקום אחר. כן, צריך תקשורת טובה בין השחקנים אבל במעט זמן שיש ביחד צריך לעבוד בצורה אינטנסיבית. לעיתים חדרי הלבשה חזקים מדי יכולים להפיל מאמנים ולעיתים יותר מדי כיף או שיחות במסעדות יכולים להוביל להתרופפות משמעתית. בראיין קלאף והווארד קנדל, שניים מהמאמנים הבריטים המוצלחים ביותר בשנות השבעים והשמונים באנגליה, היו לוקחים את השחקנים שלהם ל"ערבי גיבוש" מדי שבוע - השחקנים העניקו לערבים הללו קרדיט רב בהצלחתם, אבל אותם ערבים היו מתבססים על שתייה מאסיבית שהובילה לאלכוהוליזם של חלק מהשחקנים וגם של המאמנים. בווימבלדון, הקרייזי גאנג של שנות השמונים, היו עושים אימוני קדם עונה בלי הכדור בכלל אלא במשחקי צבא נגד חיילים בריטים ולפי נייג'ל ווינתרבורן, שחקן הקבוצה לשעבר, "זה היה מתדרדר למכות - אלו היו הימים הכי משוגעים בכל הזמנים".

היום נראה שהאיזון הזה - בין כיף, חברות, מקצועיות - קשה להשגה יותר מתמיד - וזה בגלל שלכל המסובכות של בניית קבוצה מנצחת מאינדיבדואלים חזקים מתווספים כמה אלמנטים משמעותיים ביותר. קודם כל, היום הספורטאים הם עסקים בפני עצמם עם יותר זכויות מאי פעם. זה משנה את הדינמיקה שבין השחקן לקבוצה שלו. אם פעם גם מייקל ג'ורדן ולארי בירד היו "שייכים" לקבוצה שלהם ונמצאו על חוזה ארוך טווח, כיום קיים איזון בין מעמד הכוכב למעמד הקבוצה. שחקנים רבים בעלי כוח רב שיכול להרים או להפיל מועדונים - ולעיתים קרובות הם ישתמשו בו כדי לגייס חברים לקבוצה או לשחרר שחקנים שהם לא מעוניינים לשחק איתם (ע"ע לברון ג'יימס). הם גם בעלי חופש תנועה רב יותר מאי פעם.

מדיה אנטי-חברתית

ויש גם את עניין המדיה חברתית, שב-NBA כל כך מודאגים מההשפעה שלה על בריאות הנפשית של השחקנים, שהקומישינר, אדם סילבר, אף התייחס לתופעה בכנס מקצועי. אפילו מייקל ג'ורדן הודה שהוא "לא יודע אם הייתי שורד את העידן הזה עם הטוויטר, איפה שאין לך פרטיות לעשות את מה שאתה רוצה. כל דבר תמים יכול להפוך לשערורייה".

המדיה החברתית משפיעה במספר צורות על השחקנים. קודם כל, היא עשויה להשפיע על הביצועים. נתונים ממחקר ב-2017 הראו ששחקני NBA שמצייצים בטוויטר בין 11 בלילה ל־7 בבוקר רושמים סטטיסטיקות אישיות גרועות, באופן יחסי לסטטיסטיקות שלהם, במשחקים שמתקיימים ביום שאחרי הציוצים הליליים. לפי בדיקה של American Academy of Sleep Medicine (כן, יש אקדמיה לרפואת שינה), שחקן שמצייץ עד מאוחר קולע, בממוצע, נקודה אחת פחות מהממוצע שלו והאחוזים שלו יורדים ב־1.7%. שחקנים שצייצו במקום לישון גם היו מעורבים פחות במשחק. שיחקו פחות דקות, לקחו פחות זריקות, לקחו פחות ריבאונדים ועשו פחות פעולות הגנה. לפי החוקרים, "הממצאים רלבנטיים מעבר למדעי הספורט. כדי להיות במיטבך, אתה צריך לישון".

דבר שני, שחקנים מבלים זמן רב במדיות החברתיות בגלל שיש להם הרבה זמן פנוי וזה לא שהם יכולים לבזבז אותו בברים או מועדונים כמו שהשחקנים עשו פעם. למה? קודם כל זה לא "מקצועי" ויש להם סטנדרטים מאוד ברורים לעמוד בהם - שלעיתים רבות מעוגנות בחוזה. בנוסף, כל אדם יכול לעלות סרטון שלהם עושים משהו עם חבריהם במועדון והמדיה החברתית תהפוך את זה, כפי שג'ורדן אמר, לשערורייתי. זה מוביל לכך ש"החיים כשחקן NBA הם די משעממים" כפי שהסביר מליק מאנק, שחקן שרלוט הורנטס. ספורטאים - בגלל האובססיה לחיים נקיים ומקצועיים - חיים חיים די בודדים במלונות שונים ומשונים ברחבי העולם. סגנון החיים שלהם "מחייב" אותם להיות ברשת.

בנוסף, שחקנים רבים מדי קוראים את כל מה שכותבים עליהם - הביקורות, השמועות. לעיתים יש להם חשבונות מזוייפים כדי שהם יגיבו על הדברים הללו. לפעמיים, ממש מיד אחרי שהמשחק הסתיים, הם פותחים את הטוויטר כדי לראות מה כתבו עליהם ועל המשחק שלהם - לטוב ולרע. רבים אולי יגידו שהם לא מושפעים מכך אבל קשה להאמין שכשמיליונים כותבים עליכם משהו, זה לא משפיע עלייך. סגנון החיים הזה - שמושפע רבות מבדידות ומדיה חברתית - הוא בעל השפעה משמעותית על השחקנים.

"אנחנו חיים בעידן של חרדה" הסביר אדם סילבר, הקומישינר של ה-NBA בוועידת סלואן השנתית. "יש מחקרים על כך. זה תוצר ישיר של המדיה החברתית. כשאני יושב עם שחקנים ומדבר איתם, מה שמאוד ברור לי זה שהם מאוד לא מאושרים. אני חושב שהעולם החיצוני רואה את הפרסום, את הכסף, את זה שהם הכי טובים בעולם במה שהם עושים - ותוהים איך הם בכלל יכולים להתלונן. אני שומע את זה בטלוויזיה כל הזמן, אבל באמת - הרבה מהחבר'ה הצעירים האלה פשוט לא מאושרים". וכשהם לא מאושרים, פעמים רבות שגם חבריהם לקבוצה לא מאושרים. ונראה שיש מעיין מגיפה עצב בליגה שנמצאת בשיא של פופולריות שלה. סילבר, כאמור, מייחס את העצבות של ה-NBA לתופעות כמו המדיה החברתית. טוני מאסנבורג, לשעבר שחקן NBA וכיום פרשן ב-NBC הוסיף: "זה קשור לחברה שלנו. יש הרבה מאוד אנשים בחברה שלנו שהם מדוכאים והרבה מזה בגלל המדיה החברתית. יש על זה מחקרים".

בנוסף להכל, יש לזכור, ששחקנים מבינים היטב שה-NBA "זה רק עסק". הם עצמם סוג של עסקים עם מטרות שלא קשורות לכדורסל והם מבינים שמחר יעשו עליהם טרייד לקבוצה אחרת בלי לשאול אותם בכלל. "אני רואה שחקנים שמבודדים את עצמם. הם יושבים בחדר ההלבשה עם האוזניות, הם על מטוס או אוטובוס עם אוזניות - ובכן, עושים את זה גם בחברה שלנו וה-NBA הוא מראה לחברה שהוא נמצא בה" אמר סילבר. "כן, שחקני NBA עשויים להיות יותר מבודדים בגלל שיש עכשיו עליהם כל כך הרבה תשומת לב" אמר מאסנבורג. "הם לא יכולים לצאת מאור הזרקורים. זה עשוי להיות משוכה מנטלית קשה עבור רבים מהשחקנים".

צ'ארלס בארקלי, אחד מהפרשנים היותר מיושנים של ה-NBA, אמר שדבריו של סילבר "הם אולי הדבר הטיפשי ביותר שהוא שמע". "החבר'ה האלה מרוויחים 20,30,40 מיליון דולר בשנה" אמר בארקלי. "הם עובדים 6-7 חודשים בשנה, ישנים במלונות הכי טובים בעולם, אין להם בעיות. זה שטויות". אבל העובדה היא שיש להם בעיות. לפי הערכות ל-40% מהשחקנים ב-NBA יש בעיה נפשית כלשהי. זה נכון גם לכדורגלנים מקצוענים, שאחוזים ניכרים מהם סובלים מבעיות נפשיות. מחרדה, דרך מניה דפרסיה או התמכרות מסוימת ועד דיכאון. אגב, גם בארקלי סבל מהתמכרויות לאלכוהול ואוכל כשחקן. הוא היה רחוק מלהיות מאושר מהכסף והפרסום הרב שהיו לו. וזה בעידן שבו לאף אחד לא היה סלולר איתו הוא צילם את סר צ'ארלס מעיף מישהו דרך חלון בבר.

אז מה עושים עם כל העצב הזה? קודם כל, נראה שכמו שמשקיעים בבריאות הגופנית של השחקנים, צריך להתחיל להשקיע יותר בבריאות הנפשית שלהם. דבר שני, מנסים לייצר קשרים אמיתיים ואנושיים בין השחקנים - ואם צריך מוציאים את הפלאפונים מחדר ההלבשה. גם סדנאות להתמודדות עם קשיי המדיה החברתית וגיבושנים תכופים נראים כמו דברים שהופכים ללא פחות חשובים מאימוני קליעה ובעיטה. קבוצות שיבינו את זה, בכדורגל, בכדורגל ובכלל בכל ענף קבוצתי, יהיו אלו שככל הנראה יחגגו בתום העונה.