אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
תערוכה: האמנית ליהי שני "אוהבת לפנצ'ר בובות" צילום: אוראל כהן

תערוכה: האמנית ליהי שני "אוהבת לפנצ'ר בובות"

שני מציגה במוזיאון יאנקו דאדא את מריה וישו מבובות גומי מתנפחות. "זו מראה לצרכנים המודרניים"

10.03.2019, 08:24 | רעות ברנע

בעוד אמנים משתמשים בחומרי גלם כמו בד, צבע, חמר, מתכת או סרט צילום, ליהי שני משתמשת כבר תקופה בחומר גלם מסוים מאוד – מוצרים שאין לנו שימוש בהם. בימים אלה היא מציגה במסגרת התערוכה D3 במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד (עד 15.6) עבודה בשם "אם ובנה", שהחומר שממנו היא עשויה הוא לא אחר מאשר בובות גומי מתנפחות – מרוקנות מאוויר.

   

קראו עוד בכלכליסט

העבודה "אם ובנה" של ליהי שני, צילום: ליהי שני העבודה "אם ובנה" של ליהי שני | צילום: ליהי שני העבודה "אם ובנה" של ליהי שני, צילום: ליהי שני

הסצנה כמובן מרפררת לסצנת הפיאטה המוכרת מהנצרות – מריה הקדושה שמחזיקה בחיקה את בנה ישו, שזכתה לאינספור גרסאות אמנותיות במהלך השנים. את דימוי ההילה המקובל סביב ראשה של מריה יצרה שני ממתנפח מרוקן אחר. כצופה, סביר להניח שהתגובה הראשונית לעבודה תהיה צחוק או גיחוך, כי באמת מדובר בעבודה פופית־הומוריסטית שמגחכת על קונבנציות ומסורות ארוכות שנים. אבל השימוש הבוטה הזה ברדי מייד שעושה שני הוא בעל משמעויות נוספות רבות, שהולכות אחורה עד למשתנה של מרסל דושאן.

שני, רק בת 28, תושבת הרצליה, כבר עשתה כברת דרך מכובדת יחסית לגילה בסצנת האמנות המקומית. היא למדה לתואר ראשון במדרשה בבית ברל וסיימה בהצטיינות ב־2016, מה שזיכה אותה בתערוכת יחיד ראשונה בחלל התל־אביבי של בית הספר בירקון 19, שאותה אצר האמן בועז ארד שהתאבד לפני שנה. "המוות שלו היה טראגי עבורי, ועד היום אני מחפשת איזו דמות שאולי תוכל למלא את המקום שלו".

ליהי שני. "בדיוק כמו שעשה מרסל דושאן", צילום: אוראל כהן ליהי שני. "בדיוק כמו שעשה מרסל דושאן" | צילום: אוראל כהן ליהי שני. "בדיוק כמו שעשה מרסל דושאן", צילום: אוראל כהן

בהרבה מעבודותיה בתקופה האחרונה משתמשת שני ברדי מייד מסוים מאוד: מתנפחים מרוקנים מאוויר. אחת העבודות שיצרה עם אותם מתנפחים היתה "הריקוד", בהשראת היצירה המפורסמת של מאטיס, שהוצגה ביריד “צבע טרי” לפני כשנתיים ועוררה תשומת לב. "הבאזז היה סביב השימוש בבובות מין, אבל הן בעצם בכלל לא בובות מין", מסבירה שני. “הן בתוליות לגמרי. אין להן חור בפה ולא בחלקן התחתון, אין להן אפילו פטמות. אני מתייחסת הרבה פעמים לאיקונות בתולדות האמנות דווקא מהחומרים הללו שקיימים בשוק הצרכני, כדי להכניס בהן גיחוך, הומור, ציניות".

בטח שאלו אותך לא פעם, אבל מה בעצם “אמנות” במה שאת עושה? לקחת מוצרים קיימים ולהציג אותם כמו שהם?

"הגעתי למסקנה שהכל כבר נמצא. קיים. לא רק בעולם האמנות, אלא בכלל בעולם. קשה לחדש. אז מבחינתי, השימוש במוצר הקיים וההצבה שלו בקונטקסט שהוא שונה מייעודו המקורי הן הפעולה האמנותית. אני מציבה את יצירות הרדי מייד כמראה לצרכנים המודרניים, בדיוק כמו שעשה מרסל דושאן. בובות הגומי מראות מבחינתי גם את הבדידות האנושית של מי שצורך אותן כדי לספק מערכת יחסית דמיונית. אני מאוד אוהבת לפנצ’ר אותן, להפוך אותן לעוד יותר חסרות תועלת ממה שהן היו מלכתחילה".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות